בצירוף מקרים אכזרי, עלה "המערב הקרוע" (The Comeback Trail) על האקרנים בישראל באותו סוף שבוע שבו התרחשה תאונה נוראה על סט סרטו החדש של אלק בולדווין. סיטואציה דומה מניעה את מהלכיו הקומיים של הסרט, בבימויו של ג'ורג' גאלו, רק שכאן זהו מפיק פושט רגל ערמומי (בגילומו של רוברט דה נירו) שיעשה הכל כדי שכוכב סרטו החדש, לשעבר-אחד אותו משחק טומי לי ג'ונס, ימצא את מותו בתאונת עבודה באתר הצילומים.
המערב הקרוע – טריילר
למרבה הצער, הסרט עצמו נראה כמו אחת התאונות הלא מצחיקות שמתרחשות על הסט שבתוכו. וגם אם מצאתי עצמי מגחך מפעם לפעם – תגובה שספק אם צופים אחרים יחוו אותה – קשה מאוד למצוא סיבה משכנעת אחת לצפות בו. דה נירו, ג'ונס ומורגן פרימן – כל אחד מהם נראה כאילו הוא נמצא שם תחת איומי אקדח. כסרט שעניינו קאמבק, הרעש היחיד שנדמה שהוא משמיע הוא הלמות הפטישים שנועצת עוד מסמר בארון המתים של הקריירה של כל אחד מהכוכבים המשתתפים בו. על פי המדווח באתר imdb, בארה"ב הוא אף לא מצא את דרכו אל בתי הקולנוע, ונראה שלקורונה היה חלק קטן בלבד בהכרעה זו.
כמה מהעובדות המסקרנות, אם זו אכן בחירה נכונה של מילים, לגבי "המערב הקרוע" נשמרות לשלב הקרדיטים בסופו. ראשית, הסרט מבוסס על סרט זניח באותו שם משנת 1982 (ניסיתי לצפות בו ביוטיוב, אך זו התבררה כמשימה בלתי אפשרית עוד יותר מאלה שטום קרוז מעורב בהן), בכיכובו של באסטר קראב, השחיין שכיכב כטרזן ופלאש גורדון בשנות ה-30. זה היה סרטו האחרון. הפרט השני קשור לרשימת המפיקים בפועל של הסרט שכוללת לא פחות מ-59 (!) שמות. ככל הנראה שיא בתולדות הקולנוע.
אבל עכשיו, אין ברירה, הסרט עצמו. העלילה מתרחשת בשנת 1974, ורוברט דה נירו מגלם מפיק של סרטים סוג ז' שהפקתו האחרונה, סרט על נזירות רצחניות, זוכה להיענות של אפס צופים. מורגן פרימן הוא מאפיונר שהסכים להשקיע בסרט 350 אלף דולר ועכשיו רוצה את כספו בחזרה. הדרך היחידה של דה נירו לכסות את חובותיו היא למכור את הזכויות על תסריט מופתי שנמצא ברשותו למפיק צמרת, הכל יחסי כמובן, אך הוא מסרב להיפרד ממה שהוא תופס כאחד התסריטים הטובים שנכתבו אי פעם.
טרגדיה המתרחשת על סט צילומים שבו הוא מבקר מעלה במוחו רעיון אכזרי: הוא שוכר כוכב מערבונים שמתגורר בבית אבות לשחקני עבר (ג'ונס), במטרה לחסל אותו על היום הראשון לצילומים ולזכות במיליונים של דמי הביטוח של ההפקה. הבעיה היא שהכוכב הקשיש שורד את ההתנקשויות בחייו – אלה כוללות סוס שאמור להפיל אותו, פר עצבני, וגשר רופף מעל תהום – וחולף בקלילות מסצנה לסצנה. יתר על כן: הבמאית חסרת הניסיון שנשכרת לסרט מתגלה, לפחות על פי הצפייה בצילומים היומיים, כבעלת כישרון ניכר. הסרט, במילים אחרות, מתברר כמה שיכול להיות להיט.
כן, זה מזכיר במשהו את "המפיקים" הקלאסי של מל ברוקס. השילוב של מערבון והומור סרטים מצוירים אף מעלה באוב את הקומדיה הנשכחת של האל נידהם, "קקטוס ג'ק" מ-1979 בכיכובם של קירק דגלאס וארנולד שוורצנגר הצעיר. אבל שום דבר מזה לא באמת עובד, בעיקר משום שגאלו לא מוצא דבר משעשע או שנון להגיד על מערבונים, סרטי שנות ה-70, הופעות קאמבק, וכמובן על הקשר שבין עסקי הסרטים והעולם התחתון. את זה ניסח בצורה מוצלחת הרבה יותר "תפוס את שורטי" המצחיק והציני שביים בארי זוננפלד ב-1995 לפי ספרו של אלמור לנארד.
לסרט יש אפילו בעיה יותר קשה. סרטים שעוסקים באחורי הקלעים של הפקת סרט מיועדים לא פעם לחובבי קולנוע אמיתיים – כאלה שיזהו את הציטוט וההתייחסות המודעת לעצמה, ויחייכו בהבנה. כאילו ישנו איזה קוד סתרים שהם חולקים עם יוצר הסרט והתשוקה הקולנועית שלו. כן, ישנם ציטוטים לא מעטים בסרט, אבל רובם מסתכמים באזכור שמות של סרטים – "פסיכו", "החונק מבוסטון". זוהי הדרך העצלה והמשעממת ביותר לבטא אהבה אמיתית של קולנוע – דבר שאין בסרט הזה כלל.
הפילמוגרפיה של גאלו כבמאי אינה מרשימה, בלשון המעטה, אבל בעבר הוא כתב את התסריטים של "חכמים בלילה" המבריק של בריאן דה פלמה מ-1986, ושל "מרדף חצות" המהנה מ-1988 שגם בו כיכב דה נירו. "המערב הקרוע" מציע כמה רגעים משעשעים, אבל בעיקר זוהי קומדיה שלא עובדת. ואין דבר יותר עגום מזה.
