ההוראות היו להגיע בזמן ולהקפיד על "הופעה שומרית מלאה, חולצה ומכנסיים" (חולצה כחולה והיא עולה...עם שרוך לבן). כמפר פקודות סידרתי הגעתי עם חולצה רגילה ומכנסי "אתא" כחולים. "המכנסיים בסדר גמור, אבל עם חולצה כזו אתה חושב להיכנס לכנס הגרעינים?" כמעט ונשארתי בחוץ אלמלא חומי המדריך שכנע את הסדרן הראשי שהוזעק לכניסה על ידי הסדרן המשני שאני שייך לעניין ולא חלילה טרמפיסט שמנסה להיכנס להופעה בחינם.
הכנס נערך מתישהו בשנות השישים בקולנוע אורה בחיפה, בצדו הקדמי רחוב הרצל ובאחוריו רחוב החלוץ. "הרצל" ו"החלוץ" כל כך סימלי ומשמעותי לעומדים לצאת להגשמה בנח"ל (נח"ל: נוער חלוצי לוחם, או כמו במערכון של הלהקה "נוער חלומי לוחץ"). המנחה שידע עד כמה האירוע הזה עומד להיות נמוך מתחת למפלס השעמום הבטיח ש: "אחרי הדברנים תתכן סוכריה, לכן כדאי להישאר ולא לעזוב באמצע".
מה שחשבתי קרה. אותם נואמים, אותן מילים יפות, אותה שפה גבוהה ואותם דיבורים על תיקון העולם שאין מאחוריהם כלום, מלבד עסקנים קטנים שמנצלים את הפלטפורמה של תנועות הנוער כדי לא לוותר על ג'וב, מכונית ופרסומת. עם תום הבבל"ת יצאתי מהמחבוא בפואיה לשם התחמקתי כשהחלו הנאומים וחזרתי לאולם. על הבמה החלו הסדרנים בסילוק אסופת דגלי הלאום (כחול לבן) ודגלי לאום אחר (אדום לוהט) שהיוו את תפאורת הרקע, ופירקו את שולחן הפוליטיקאים (משטח עץ על "חמורים" עם כיסוי שמיכה ירוקה שהייתה למפה ושאריות מיץ אשכוליות תוצרת "מיץ פז" וקש בבקבוקי זכוכית). הבלאגן באולם חגג.
לראשונה נפגשו בוגרי תנועות הנוער אלו עם אלו. היכרויות: "מאיזה קן את? ואתה?" "איך הבגרויות? תעבור נושא!", ויכוחים אידיאולוגים: "עדיף לשרת בהיאחזות בערבה מאשר בקיבוץ ותיק בגליל!", התגודדויות: "חבר'ה תשבו לא רואים שום דבר", "מה יש לראות? מסדרים את הבמה." "אתה מסתיר, תוריד את הראש", "תיכף אני אוריד לך...", אקוסטיקה כאוטית: "אחת שתיים שלוש ניסיון, one tow תן לי עוד קצת בסים, תוריד, תעלה, שים קצת ווליום, זהו, מוכנים?". פתאום "פידבק" חד חותך אוזניים, "לא ש-ו-מ-ע-ים!" אולם שחישב להתפוצץ מרוב אנרגיות דחוסות של צעירים לפני גיוסם לצבא. על אף האנדרלמוסיה ניתן היה להבחין מי משתייך למי. כיצד? פשוט, על פי החולצה הכחולה וצבע השרוך. שרוך אדום – הנוער העובד והלומד, שרוך לבן – השומר הצעיר, שרוך כחול כהה – בני עקיבא וכו', שרוכים עלייך ישראל. חוץ מזה הישיבה הייתה לפי גושים. "המחנות העולים" (חולצה כחולה עם כפתורים) שורות 13-1 בגוש השמאלי, "הצופים" (חולצת חאקי) שורות 13-1 בגוש הימני, וכך הלאה. כיוון שאותי לא ניתן היה לשייך לשום צד (אין חולצה, אין שרוך, אין גוש) הרשה לי הסדרן להישאר במקום אליו התפלחתי בקצה הבמה על יד המסך המקופל.
סידור הבמה הסתיים, ההפסקה נגמרה והמנחה חזר למיקרופון. מישהו בקהל צעק "תעשו לו כפיים". ומחיאות בקצב אחיד של כמה מאות זוגות ידיים והתפרקות בצחוקים מתגלגלים. אצבעות המנחה שחייך במבוכה נעו בתנועות לא רצוניות על המיקרופון: "ש... ש... ש...", ניסה להשתיק את הקהל - איפה הוא ואיפה הקהל. כל רחש של שין שורקת רק הגביר את המוטיבציה אצל הצעירים להפריע לו. "חבר'ה אתם לא רוצים לדעת מה ההפתעה?" "רוצים רוצים" ענו לו כמה עשרות פיות כהד מלהג למערכון של הגשש. "יא אללה, מה יש לכם, תרגיעו כבר", צעקה מישהי בקול צורמני וגרמה לגיחוכים וללגלוגים. ניסיון נוסף ואחרון של השתקה הותיר כמה איים ספורים של הפרעות בירכתי האולם. "וההפתעה", הכריז המנחה כאילו עמד על במת האירוויזיון, ולקח נשימה עמוקה, גם הקשקשנים ביציע השתתקו, דממה מוחלטת, המתח הגיע לשיא וכמו ברק המגיח מפינה לא צפויה ומאיר שמים חשוכים קרא המנחה בחגיגיות ובקיצור: "להקת הנח"ל!". רעם מחיאות כפיים סוערות.
לפעמים יש יתרון בלהיות יוצא דופן. לו הגעתי בחולצה כחולה, הייתי מקוטלג לאחד הצדדים וכך מפסיד את המקום הכי אסטרטגי שאפשר היה להיות בו. מכאן יכולתי לצפות ולשמוע כל פיפס של הלהקה ובמיוחד לראות את האקורדים שהגיטריסט ניגן. בעוד הנגן בלהקת פיקוד המרכז טוראי יגאל חרד המיר מזמן את הגיטרה האקוסטית בחשמלית, המשיך טוראי חנן בוליבסקי מלהקת הנח"ל לפרוט על גיטרה ספרדית כמו שלי. מדוע זה היה חשוב כל כך? מפני שלאחר ההופעה, החברים בגרעין ירצו לשיר את השירים החדשים של הלהקה ומישהו הרי יצטרך ללוות אותם, לכן כמה טוב שהתמקמתי בשיפולי הבמה פנימה כך יכולתי לזהות את ההרמוניה במדויק.
לצד התחלת הרוק והפופ בשנות ה-60, ז'אנר אחד כבר היה ותיק מבוסס - הפולק. היום היו מסווגים את הסוגה הזו כמוזיקת עולם, אז קראו לזה בפשטות שירי עמים. כל מי שהחזיק בנג'ו או ידע שניים-שלושה אקורדים בגיטרה נחשב אומן. הקמצנים יותר שהסתפקו רק באקורד אחד החוזר על עצמו ושרו בגרון צרוד התהדרו בתואר זמרי בלוז. ערבי שירה לזמר עם "הוּטַנַנִי" נערכו בגריניץ' ויליג' במנהטן בניו יורק בתדירות הולכת וגוברת, מועדונים קטנים בסצנת הפולק צצו כמו "אטריות מתוך הקוגל". זמרי עם הופיעו בכמה אירועים בלילה אחד כשהם מדלגים עם הגיטרה ממקום למקום מבלי לקבל פרוטה, השכר היה לינה בחדר אחורי במועדון, ארוחה סמלית ושמח בלב. אחד מאלה שזוכרים לילות אלה בערגה הוא רוברט צימרמן לימים בוב דילן. אומנים אחרים שהיו אז בתחילת דרכם והצליחו מעל למשוער היו שלישיית פיטר פול ומרי. השפעתם הייתה רבה כל כך עד שהיוו השראה להרבה הרכבים כמותם ברחבי העולם. גם בארץ הוקמה שלישייה, זמרת ושני גיטריסטים: "שלישיית גאולה גיל". בכל זאת היה שוני מסוים. בעוד שבשלישייה האמריקנית היה שוויון בין המינים ושלושתם היו אומנים מתחילים, השלישייה הישראלית התבססה על סולנית מוכרת – גאולה גיל, ושני גיטריסטים – יגאל חרד שלא מכבר השתחרר מהלהקה הצבאית, ודון חוליו (יואל דן חמיאל) שהשתחרר לא מכבר כזמר-סולן תזמורת חיל האוויר בניצוח אריך טייך (אגב, בהשראת השלישייה האמריקנית הוקמה מאוחר יותר שלישיית החלונות הגבוהים).
"בראבו! בראבו!" שאגו אלפי גרונות ומחאו כפיים. המחיאות הפכו קצובות עם קריאות "ביס! ביס!" (ברוסית: "עוד הפעם"). אחרי כמה וכמה הדרנים שארכו כחצי שעה, עדיין עמד הקהל על רגליו באולם "אסטרדה" במוסקבה ולא הניח לשלישיית גאולה גיל לרדת מהבמה. היהודים שהיוו את רוב הקהל ניצלו הזדמנות חד פעמית לדלג על מחסום הפחד, להזיל דמעה בגלוי לשמע ניגון ישן ביידיש, או למלמל בעברית שיר ישראלי עכשווי, וכל זאת על אף שהאולם היה עמוס סוכני חרש של הק.ג.ב. שפקחו עין, צילמו ותיעדו ולמעשה היו נרגשים לא פחות מאלה שנצטוו לבלוש אחריהם. אך מה שהתרחש באולם היה רק פסיק לעומת מה שקרה בחוץ. אלפי יהודים שלא הצליחו לרכוש כרטיס, הצטופפו וגדשו את הרחובות והסמטאות מחוץ למקום ההופעה והפגינו את יהדותם בגלוי למורת רוחם של השלטונות שאסרו להחצין כל סממן לאומי. בכך הגיע לשיאו מסע ההופעות של "שלישיית גאולה גיל" שהחל בארצות הברית והסתיים מאחורי מסך הברזל בברית המועצות של רוסיה.
3 צפייה בגלריה
שלישיית יואל דן. מימין לשמאל: יואל דן, טוביה צימבר, מני כץ וחנן בוליבסקי (יובל)
(באדיבות חנן יובל)
את קבלת הפנים הנרגשת בבית החייל בתל אביב לכבוד החזרה של השלישייה לארץ פתחה להקת הנח"ל. בהפסקה הציע הגיטריסט דון חוליו – אחד ממלוויה של גאולה גיל, לטוראי חנן בוליבסקי, נגן הגיטרה של להקת הנח"ל (אותו כינה ילד), ליטול חלק בשלישייה חדשה אותה הוא עומד להקים. היות וטוראי חנן עמד על סף השחרור, לא היה יכול להיות תזמון נכון וטוב יותר להצעה הנדיבה והמפתה (1000 לירות להופעה!) וכך הוקם ההרכב "יואל דן ושלישייתו" (יואל דן, חנן בוליבסקי, טוביה צימבר, מני כץ). באשר למלווה השני של גאולה גיל, יגאל חרד, גם הוא לא השבית את חלומותיו והחל לנגן בהקלטות, ללוות זמרים, ויצא לדרך עצמאית מוצלחת.
במסגרת הצוות בו שירתנו, הקמנו שלישייה במתכונת המוכרת: דודו (זכאי), גילה (רונן) וזיגמן (זה אני). בדיוק כשההופעות המוצלחות תפסו תאוצה והחלו להתקבע בתודעת החיילים וביקושים לשלישייה ולצוות הלכו ורבו הגיע זמנו של דודו להשתחרר. גילה ואני נותרנו כצמד. כך גם המשכנו באזרחות. פגישה עם מכרינו שלמה צח הלא הוא אילן מ"אילן ואילנית" שהחל אז להיות פחות אילן ויותר שלמה, כלומר בסוף דרכו הבימתית והפיכתו למפיק ואמרגן, הביאה לגיבוש הצעה מעניינת. הרעיון היה לחבור ליגאל חרד שכבר היה מפורסם ובעל ניסיון מוזיקלי עשיר וליצור שלישייה חדשה. לצורך זה נידב צח את סלון דירתו לחזרות, וכך מילאו את ביתו ה"מפוצץ" מזכרות מרחבי העולם - עדות להופעות "אילן ואילנית" - גם שלושה קולות ואקורדים של שתי גיטרות עד שהפרויקט החדש התמסמס מפני שיגאל קיבל הצעה מפתה להופעות בחו"ל, גילה גם היא נסעה להופיע במדינות הים, ואני חזרתי לקיבוץ (הגשמה, כבר אמרנו?).
כדי לשמור על קשרי עם חבריי הטובים בתל אביב, הייתי מבצע מדי מספר שבועות גיחות מהקיבוץ לעיר הגדולה. עיקר הפעילות התרבותית התרכזה אז ברחוב דיזנגוף וסביבותיו. שחקנים, זמרים ומתחככי בוהמה ישבו בקפה "כסית" של חצקל או "קליפורניה" של אייבי נתן. אלו שרצו לראות ו/או להראות ישבו בקפה "רוול". "פינתי" (במלרע) שהיה תחת קומת המשרד של פשנל היה בצמוד למרתף בו נערכו חזרות, ובקפה "ורד" יושבת גברת ומספרת סיפור. והיה גם "פסאז' דיזנגוף" מעין קניון קטן דו קומתי, עם קולנוע "הוד" ותיאטרון הקאמרי, עם "מילק בר" שבחופשות אהבנו לאכול שם בלינצ'ס גבינה בציפוי שוקולד שמוצה מהטיובה (שפופרת) החומה בלחיצת יד חזקה, לשתות מילקשייק בטעם תות בגביע גבוה מזכוכית עבה עם קש ארוך ולקנח בכוס מי ברז זכים על חשבון בעל הבית כדי לשטוף הכל פנימה. בקומה השנייה אחרי הפנייה ימינה מצד שמאל חנות פוסטרים וקישוטי נייר, ואחריה שרשרת חנויות הלבשה, הנעלה ותכשיטים. כמעט לקראת הסוף, בוטיק לבגדי נשים, "דזירה" שמו, לכאן הייתה מגמת הגעתי. לא שהייתי חובב אופנה, בטח לא אופנת נשים, אלא שמי שניהלה והייתה הרוח החיה של הבוטיק הייתה מיקי אמדורסקי, אשתו של בני (אמא של אסף), שבהופעתה ובגזרתה הדקה היוותה פרסומת חיה לביגוד אלגנטי אותו שיווקה. היא כבר ידעה לשם מה הגעתי. "כן בני בבית, אתה יכול לעלות אלינו". וכך באחד מביקורי הפתע שלי (מצטער לא היה לי איך להודיע) נחתי לעיצומה של חזרה של שלישייה חדשה שעדיין לא היה לה שם. בני קיבל אותי במאור פנים יוצא מהכלל, ועד היום אין לי הסבר מדוע? אולי ראה בי את הקיבוצניק שבו, אי אז בקיבוץ הראל שהשתוקק לשיר, להופיע, להתפרסם. על כל פנים הוא הזמין אותי לשבת בצד על פוף רך בעוד שהוא, שלום וחנן מסובים לשולחן נמוך, מנסים, עושים קולות, מחליפים אקורדים ואני כולי ערגונות (בשפתו של מאיר אריאל) ושערותי סומרות מהתרגשות, רוצה להתפרץ, להגיב, אך כופה את עצמי בחוזקה מתאפק לא לצייץ לא לתת עצה, רק לראותם בלבד, ולשמוע.
לפעמים מזמנים החיים מעגלי היכרות שונים ומשונים. זה יכול להתחיל ממבט שנתפס בעינו של הצופה אך המבט נותר יתום ואין לו המשך. זו יכולה להיות מילה שנאמרה בלא כוונה ויצרה אצל השומע עולם שלם של גלים, הדים וקשרים שנפתרים בסוף לידידות גדולה.
סך הכל מה רציתי? לראות את האקורדים של הבוסה נובה שחיברה אלונה טוראל למילותיה של תרצה אתר "אחד חולמני" ("אח זה לא נורמלי, יש לי חבר אידיוט"). בתקליט הליווי היה תזמורתי ואילו בביצוע הבימתי עמד חנן מאחור עם הגיטרה נטו כשבקדמת הבמה קיפצו שולה חן וטוביה צפיר. הזדמנות שנייה לפגוש את חנן (במבט) הייתה כשהופיע עם שלישיית יואל דן בחנוכה בקולנוע ארמון בחיפה ואני הסתובבתי שם בין האומנים רעב לעוד אקורד לא ידוע. אחר כך בחזרה של השלושרים למדתי כיצד הוא מנגן את הפתיחה ל"לו הייתי פיראט" ושמעתי אותו ב"צוותא" קורא את דברי הקישור שחיבר יוסי בנאי ל"שנינו מאותו הכפר" (זו לא טעות, גם השלושרים ביצעו את השיר, חבל שלא הוקלט). כשהשלישייה התפרקה החליטו חנן ויאיר שרגאי לשיר בצמד. לאחד החזרות שלהם בביתו של חנן הגיע איזה בחור הזוי מהקיבוץ, ג'ינס משופשף, טריקו לבנה, סנדלים ושיער ארוך וניסה להציע להם שירים. כן חנן, זה הייתי אני.
עוד תחנה בה השארנו עקבות עליהן צעד מאוחר יותר חנן הייתה כשחנן הוזמן לשתף פעולה עם ליאור ייני בערב שירי תיאודורקיס וזאת לאחר שדודו זכאי ואני היינו הראשונים לעבוד עם ליאור על שירי המלחין היווני. אך כיוון שדודו התקבל לגרסה האנגלית של "הצגת איש חסיד היה" ואני הלכתי לרדיו, מי שהחליף אותנו היה חנן יובל. וכשחנן נהיה זמר ומלחין בזכות עצמו נפגשנו לא פעם בתוכניותיי ברשת גימל. רגע אישי במיוחד היה במסיבה בקיבוץ אותו עזבתי לפני כך וכך שנים, כשחנן הגיע, ניגן ושר עם כולם.
יהיה מי שיאמר צירוף מקרים מעניין, יש מי שיטען שזו הייתה תמימות של שנות ה-60, ויש מי שיתלה את הכל באידיאולוגית השיתוף והאחווה שנפרשה לאוזנינו בין "הרצל" ל"חלוץ" בקולנוע אורה בחיפה, בכנס הגרעינים. הגשמה, כבר אמרנו?
אברהם זיגמן היה חבר קיבוץ נחשון, עורך ושדרן ברשת ג' ובתחנות רשות השידור, וכיום אספן ומשמר של הקלטות נדירות.
