החדשות הטובות בדבר "פרסי ג'קסון והאולימפיים", דרמת הפנטזיה החדשה לבני הנעורים שעלתה אתמול בדיסני+, היא שמדובר בשיפור משמעותי על פני "פרסי ג'קסון וגנב הברק" (2010) ו"פרסי ג'קסון וים המפלצות" (2013). כן, צמד סרטי הקולנוע שהיו הראשונים לעבד את סדרת הספרים המצליחה של הסופר האמריקני ריק ריירדן עשו עבודה מחורבנת למדי, בין היתר בגלל החירויות הרבות שנטלו יוצריהם ביחס לחומר המקור – במיוחד בכל הנוגע לגילו המתקדם של פרסי, גיבור הסדרה, שמתחיל את הסיפור כשהוא בן 12. לוגן לרמן, שגילם את פרסי בסרטים, היה בן 18 כאשר הצטלם ל"גנב הברק" (בקאסט סביבו היו קשישים אף ממנו), ואת אנחות הייאוש של המעריצים הצעירים - שהגיעו נלהבים לצפות בסרט וגילו חטיאר בתפקיד הראשי - שמעו עד הר האולימפוס.
"פרסי ג'קסון והאולימפיים" – טריילר
(באדיבות דיסני+)
התיקון הבולט ביותר של "פרסי ג'קסון והאולימפיים", לפיכך, טמון בליהוקו של נער לתפקיד של נער – ווקר סקובל, שבגילו הצעיר כבר הותיר רושם חיובי למדי ב"פרויקט אדם" לצד ראיין ריינולדס, ועתה מוצא את עצמו בפרויקט גדול נוסף. הבעיה היא שפה, לפחות על סמך צמד הפרקים הראשונים, סקובל לא מותיר רושם חיובי במיוחד. הוא חיוור ודל-אישיות, ובהחלט לא ניכרת בו הנוכחות והכריזמה של כוכב שצריך לשאת על כתפיו סדרה שלמה. מה שמוביל אותנו לחדשות הפחות טובות: כמו סקובל, כך גם "פרסי ג'קסון והאולימפיים" – חיוורת ודלת-אישיות, ובהחלט לא ניכרת בה הנוכחות והכריזמה שיכולים היו לבדל אותה מהקולגות. היא מעט טובה יותר מהסרטים, כך נראה, אבל לא הרבה מעבר לזה.
וזה מבאס, כי סדרת הספרים של ריירדן הפכה ללהיט בקרב בני התשחורת, ועבור רבים מהם – כמו בתו בת ה-12 של כותב שורות אלו – הם עשו עבודתם נאמנה כשער כניסה לעולמות הפנטזיה, גם אם הם בהחלט לא היו חפים מגנריות מסוימת. סדרת הטלוויזיה, עם זאת, כבר גנרית להפליא, ולמרות שבת ה-12 לא נאנחה בקול ובהפגנתיות כפי שהיא עושה כשהיא צופה במשהו שהיא באמת לא סובלת, המבט האדיש על פניה אמר הכול. תרגום חופשי: "אבא, שחרר אותי מזה, יכולתי להיות עכשיו ברובלוקס". בסוף היא שוחררה.
2 צפייה בגלריה
נו, לפחות הוא לא בן 70. ווקר סקובל, מתוך "פרסי ג'קסון והאולימפיים"
(צילום: באדיבות דיסני+)
הסיפור, לאלו מביננו שיודעים מה הם אסימונים, סובלים מבעיות במפרקים ומשלמים מיסים, סובב את מסע הגילוי של פרסי ג'קסון – נער בן 12, דחוי וקורבן לבריונות בבית הספר, שמגלה כי הוא למעשה בנם של אישה אנושית ואל. חצי-אל, בקיצור, וכיאה לאחד כזה, עד מהרה הוא מוצא את עצמו נמלט ממינוטאור עצבני היישר לתוך מעין מחנה המיועד לשכמותיו – מקום מפלט עבור נערים ונערות שכולם תוצאה של החרמנות הנצחית של אלי הפנתאון היווני, מאפולו ועד אתנה. אלא שההווי במחנה והטיפוסים המוזרים שגודשים אותו – כמו הקנטאור שמנהל את המקום (גלין טורמן) ודיוניסוס, אל היין והפריון (ג'ייסון מנצוקאס, הברקת ליהוק) – אל תתרגלו אליהם. אחרי צמד פרקי הפתיחה אנו זונחים אותם לטובת המסע של פרסי, שהולך ומגלה את יכולותיו הפלאיות, לאיתור אימו שנחטפה בידי האדס, אל השאול.
בנוגע לשאר הסיפור, ובכן, תשאלו את הילדים שלכם, או שתצפו איתם, כי "פרסי ג'קסון והאולימפיים" איננה סדרה גרועה במיוחד. אז כן, המשחק מפוקפק, לא רק של סקובל, והעלילה נעה ביעף שמצמצם אפיוני דמויות למינימום האפשרי, ופה ושם רמת האפקטים המיוחדים איננה עומדת בסטנדרט (המינוטאור ההוא, למשל, נעשה ברשלנות, ובאופן כללי קשה היה לפענח מה מתרחש בסצנה החשוכה מדי – למקם סצנה שכזאת בלילה זה פתרון ידוע כשרוצים לחסוך בתקציב האפקטים). אבל בגדול היא מסיחה את הדעת ומביאה למסך באופן נאמן (גם אם מזורז מאוד) את הסיפור של ריירדן.
2 צפייה בגלריה
פראיירים, על סירת הפדלים משלמים פחות. מתוך "פרסי ג'קסון והאולימפיים"
(צילום: באדיבות דיסני+)
הבעיה היא שאין בה שום דבר מעבר לכך, כאמור; אין בה את המוג'ו ושאר הרוח שנדרש על מנת להתבדל במגרש המשחקים העמוס לעייפה של סדרות הפנטזיה הטלוויזיוניות, גם אלו שמראש מכוונות לקהל צעיר יותר (כמו "ווילו" המהנה למדי של דיסני+, שבוטלה אחרי עונה האחת). הקהל הצעיר בהחלט עשוי לחבב את "פרסי ג'קסון והאולימפיים", וספציפית אלו שקראו את הספרים ויודעים לזהות עיבוד נאמן שלא עושה בושות. כל היתר, עם זאת, ממש לא ימצאו את הנקטר והאמברוזיה שלהם פה. הנה, הצלחנו לדחוס עוד רפרנס למיתולוגיה היוונית. דיינו.
