העיסוק במשפחה, הורות, ובעיקר בפירוקו והרכבתו מחדש של התא המשפחתי, מאפיין רבים מסרטיו של הבמאי היפני הירוקאזו קורה-אדה, שסרטו הלפני-אחרון, "ברוקר" (Broker), עלה בסופ"ש על האקרנים כאן. ישנם בסרטיו יסודות מלודרמטיים מובהקים, ודאי נוכח גילויים דרמטיים ותפניות עלילתיות שנוכחים בהם, אבל אלה נועדים אצלו כדי לעסוק בהגדרתה של המשפחה והתפקידים המסורתיים בה, באופן שמזכיר את המלודרמות היפניות שנוצרו אחרי מלחמת העולם השנייה ובחנו את השינויים שהתחוללו בתא המשפחתי ביפן של אותה תקופה ("סיפור טוקיו" של יאסוז'ירו אוזו מ-1953 הוא אחת הדוגמאות המובהקות).
כך זה היה ב"סיפור משפחתי" (2013) שגיבוריו הם זוג הורים המתבשרים יום אחד שבנם הקטן אינו ילדם הביולוגי עקב טעות שנעשתה בבית החולים; "אחותנו הקטנה" (2015), על שלוש אחיות יתומות הפוגשות לראשונה באחותן למחצה; "אחרי הסערה" (2016) שבוחן מערכת יחסים שבורה בין אב, בנו ואשתו לשעבר הנבנית מחדש בעיצומה של סופת טייפון; ו"המשפחה שלי" שזיכה אותו בדקל הזהב בפסטיבל קאן בשנת 2018, ומתמקד במשפחה משונה של גנבים קטנים.
מושג המשפחה ניצב גם במרכז סרטו הנוכחי (מאז נעשה, ב-2022, הספיק קורה-אדה לביים סרט נוסף, "מונסטר", שהשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן האחרון וזכה בפרס התסריט). וכמו בסרטיו האחרים, גם כאן הוא עוסק בנטישה של הורים את ילדיהם, ובתא משפחתי שאינו בהכרח מבוסס על קשר ביולוגי. באופן משונה, ואולי לא, זהו גם סרטו הראשון שמתרחש דווקא בדרום קוריאה, ואחד מגיבוריו (בגילומו של סונג קאנג-הו) יהיה זכור לצופים מתפקידו כאבי משפחה לא שגרתית אחרת, ב"פרזיטים" זוכה האוסקר של בונג ג'ון-הו. זהו גם סרט שבו הדינמיקה המשפחתית חורגת מעבר לסיפור שבמרכזו, ומשליכה גם על סיפורי הלוויין ודמויות משנה.
הסרט נפתח בלילה גשום ובו אישה צעירה (ג'י-יון לי) מניחה את עריסת תינוקה שזה עתה נולד בפתח כנסייה בעיר בוסאן, שבה אכן ישנו תא המיועד למסירת תינוקות לאימוץ. הכנסייה, כך מסתבר, משמשת שני שותפים-נוכלים המנהלים בצוותא מכבסה (מראה הכביסה התלויה לייבוש בחזית החנות מזכיר דימוי סמלי השב וחוזר בסרטיו של אוזו, שקורה-אדה מושפע ממנו). השניים גם סוחרים באופן לא חוקי בתינוקות המובאים אל הכנסייה, תוך שהם מקפידים למחוק את הראיות המצולמות לכך שהתינוקות, אותם הם מוכרים בשוק השחור לזוגות המתקשים להביא ילדים בעצמם, הגיעו אי פעם למקום. במקביל, שתי בלשיות משטרה עוקבות אחר האם הצעירה והסחר בעוללים המתנהל על ידי השניים, ובזכות שרשרת בלתי צפויה של אירועים, כמקובל במלודרמה, יוצאים האם, סוחרי התינוקות ועוד אורח לא קרוא למסע שמטרתו למכור את התינוק, ובעקבותיהם נציגות החוק שרוצות לתפוס אותם על חם - וגם גנגסטר צעיר, גובה חובות.
מה שעובד היטב ב"ברוקר" זו מסכת הגילויים שהולכת ומתעבה ככל שהסרט מתקדם. נדמה שזהו סרטו הראשון של קורה-אדה שבו ישנה עלילה מסועפת כל כך מבחינת הקשרים והדינמיקה בין הדמויות, שהמשותף להן הוא, כאמור, העיסוק בהורות על היבטיה השונים. לעיתים, סצנה אחת בודדת מוקדשת לבירור פרט זה או אחר – למשל, דברים שנחשפים אגב סיפורה של האם הצעירה – אבל כל פרט כזה משובץ היטב במעשה התצרף (פאזל) שנבנה בסרט. אלה הן סצנות כאילו מנותקות, אחת מהן מתרחשת בזירת רצח שכמו נלקחה מסרט אחר, אבל בהדרגה מתבררת חיוניותן, והן הולכות ושופכות אור על הדמויות ומניעיהן בדרך איטית ומחושבת שמסייעת בבנייה מורכבת של הדמויות.
עיסוקו של קורה-אדה במצבים ותחושות של דחייה ונטישה עולה פה בצורה מפורשת. אחת הדמויות בסרט, מסתבר די מהר, גדלה בבית יתומים, והסרט כולל סצנה מצוינת, אחת מיני רבות, שבה זה שננטש בילדותו על ידי אמו מנסה להעביר את החוויה שלו לאם שביקשה זה לא מכבר לנטוש את תינוקה. בסצינה אחרת היא, האם, מתעמתת עם דמות אחרת שתוהה, במידה שיש בה מין הפטרונות, מדוע העדיפה לנטוש את תינוקה מאשר להפיל אותו, ועונה לה: "להרוג אותו לפני שהוא נולד במקום לנטוש אותו זה חטא קטן יותר?". הבלשיות עצמן, דווקא הן, מתייחסות אל התינוק שבמרכז הסרט כסוג של סחורה, ואפילו מדברות על מחיר השוק, ממש כך, של תינוקות (זכרים עולים יותר מנקבות). האם הן פחות גרועות מסוחרי התינוקות? אחרי הכל, היחס שלהן אל התינוק אינסטרומנטלי לחלוטין. גם הן רוצות לראות את הסחורה המצווחת נמכרת לכל המרבה במחיר, פשוט כדי לתפוס את אמו ואת צמד הסוחרים על חם.
לצופה הישראלי, הסיפור שנפתח בתיבה בה מניחים תינוקות ננטשים יזכיר מן הסתם את משה בתיבה. אולי סיפור הנטישה הבסיסי ביותר. קורה-אדה, כך מסתבר, בחר למקם את עלילת סרטו בדרום קוריאה בין היתר משום ששם נפוצות, עוד יותר מאשר ביפן, ה-baby box – תיבות מחוממות ומרופדות בחזיתות כנסיות ובתי חולים שבהן מותירות אימהות צעירות באופן אנונימי את התינוקות הלא רצויים שלהן (הסיבה השנייה ליצירת הסרט בדרום קוריאה קשורה ברצונו של קורה-אדה לשתף פעולה עם כמה שחקנים קוריאניים שהכיר). בדרכו המרגשת – וזו דרכו של קורה-אדה, אמן של רגשות אנושיים – "ברוקר" מתאר את הדרך בה האנשים האלה משולי החברה, ממש בדומה ליצירה-אחות "המשפחה שלי", הופכים ממשפחה לא שגרתית שהקשרים בין מרכיביה מבוססים על שקרים והעמדת פנים למשפחה אמיתית, אם לא ביולוגית אז לפחות מבחינה רגשית (הסרט אכן תוהה מה, בעצם, מגדיר משפחה). בסצנה נהדרת לקראת סופו של הסרט המתרחשת ביריד הם כבר ממש נראים כמו משפחה מאושרת, ולרגע נדמה כאילו חוויית הנטישה, הן זו של האם והן זו של הדמות האחרת שגדלה בבית יתומים, מתחלפת בחוויה אחרת, של חיבור, תיקון וגאולה. מי עוד היה מעלה על דעתו למקם רגע אינטימי כזה על גבי גלגל ענק?
עיסוקו של "ברוקר" בתינוק כסחורה, במשפחה לקנייה, בהחלט מעלה שאלות רלוונטיות. אבל הדיון המוסרי-אתי, אפילו קפיטליסטי (באחת הסצנות מתווכח זוג הורים פוטנציאלי על התשלום כי התינוק המוצע היה חמוד יותר בתצלום מכפי שהוא במציאות, והגבות שלו דלילות מדי), אינו בא על חשבון האנושיות. כן, מה יקרה אם ההורים המאמצים יצליחו להרות באופן טבעי? האם התינוק שרכשו לא יחווה שוב נטישה ודחייה? וכאן שוב בולטת גדולתו של קורה-אדה, בסצנה בלתי נשכחת לקראת סופו של הסרט שבו האם הצעירה מודה לכל אחד מחברי המשפחה הלא צפויה: "תודה שנולדת". כמה פשוט ומרגש.