אם לא תהיה איזו הפתעה דרמטית, אחד משני היהודים הבאים יזכה השנה באוסקר לשחקן הטוב ביותר: רוברט אופנהיימר או ליאונרד ברנשטיין. שני אישים יהודים איקונים, כל אחד מהם מגולם על ידי שחקן שאינו יהודי, למורת רוחם של מניפי נס ה-Jewface, וכל אחד מהם הותיר חותם בל יימחה בתחומו, פיזיקה ומוזיקה בהתאמה. במקרה של בראדלי קופר, הבמאי-כוכב של "המאסטרו" (Maestro), הופעתו כאן בתפקיד ברנשטיין עוררה ויכוח שלם ואפילו האשמה באנטישמיות סביב החוטם הפרוסתטי שהוצמד לשחקן כדי לשוות לו מראה "יהודי" יותר. אגב, מישהו עוד זוכר את הסקנדל שליווה את האף התותב המגוחך שענדה ניקול קידמן כווירג'יניה וולף בסרט שזיכה אותה באוסקר, "השעות"?
"המאסטרו" – טריילר
"המאסטרו", שהוצג לראשונה בתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה, מוקרן מהיום (ה') בבתי הקולנוע וב-20 לחודש יעלה בנטפליקס, הוא סרט ביוגרפי מלהיב אך גם משונה. מצד אחד, אי אפשר להתיק את העיניים מקופר שנדמה כאילו הוא משוקע כל כולו בדמותו של בכיר המנצחים האמריקאים. כמה מהסצנות מבוימות בווירטואוזיות כזו, שנראה לרגע כאילו לאחריהן הבמאי קופר, שזהו סרטו השני אחרי גרסת "כוכב נולד" המצוינת מ-2018, יפנה אל הקהל, בדיוק כמו מנצח תזמורת, ויקוד לו קידה של הוקרה על רקע מחיאות כפיים סוערות. מצד שני, כמה פרקים משמעותיים בחייו ובקריירה של ברנשטיין נמחקים או נדחקים אל שולי השוליים: המיוזיקל "סיפור הפרברים", למשל, או הקשר ההדוק שלו עם מדינת ישראל.
ברנשטיין, כידוע, זכה כמעט בכל פרס אפשרי בתחומי יצירתו. למעט אחד - האוסקר. הוא היה מועמד פעם אחת בלבד, על המוזיקה הג'אזית המפעימה שהלחין לקלאסיקה של איליה קאזאן "חופי הכרך" (1955), אך לעומת זאת שמו לא נכלל ברשימת הזוכים של "סיפור הפרברים" (ברנשטיין לא ממש אהב את הסרט ואת העיבודים למוזיקה שכתב לגרסה הבימתית). כיצירה מוזיקלית המזוהה עמו, ההזנחה של "סיפור הפרברים" נדמית משונה, אם לנקוט לשון המעטה, כמו גם ההתעלמות הכמעט מוחלטת מ"חופי הכרך" או "יום אחד בניו יורק" שזוכה כאן למעין רפרור בסצנה שבה ברנשטיין מרקד עם מלחים. ייתכן שאחת הסיבות לכך נעוצה בעובדה שהסרט מתעלם מרדיפתו של ברנשטיין על ידי הבולשת הפדרלית שהאשימה אותו באהדה לקומוניזם, עובדה שמנעה ממנו לצאת את גבולות ארצות הברית ולנצח באירופה. זו הסיבה שהוא פנה לחבריו בברודוויי ויצר עמם את האופרטה "קנדיד" (שלא זכתה להצלחה בתחילת הדרך) ואת "סיפור הפרברים".
גרסתו של קופר מתחילה כאשר ברנשטיין מוקפץ ברגע האחרון לנצח על התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, אחרי שהמנצח המיועד, ברונו ולטר, לא חש בטוב. בתוך כך, הוא מצניע את הקשר שלו עם דימיטרי מיטרופולוס, מנצחה הראשי של התזמורת, שברנשטיין הצעיר היה חניכו וקרוב לוודאי גם מאהבו. שוב, באופן משונה, מי ששמו של ברנשטיין מזוהה אצלו בעיקר עם "סיפור הפרברים", יתקשה לזהות בעקבות הצפייה בסרט את תרומתו וחשיבותו למוזיקה האמריקנית. כאשר הוא מכריז בפני אשתו וילדיו כי השלים סופסוף את המיסה שלו - קצת קשה להבין, בדיעבד, מדוע עלינו להתרשם. ואולי, בעצם, הסרט הוא לא על ברנשטיין המוזיקאי.
כשחושבים על זה, "המאסטרו" הוא הגרסה הגברית של "טאר", סרטו הנפלא של טוד פילד שבו הפליאה קייט בלנשט בגילום דמותה הפיקטיבית של מנצחת-על כוחנית (אף נטען שם שהיא הייתה תלמידתו של ברנשטיין). שני הסרטים מתמקדים במערכת היחסים העגומה והטרגית שהייתה לגיבוריהם עם בנות זוגם, ונציין מיד ש"טאר" הוא סרט מורכב וטוב יותר, אבל סרטו של קופר בנוי יותר כמלודרמה קלאסית המספרת את סיפורה של האישה שנותרת בצד. כאן, זוהי השחקנית ממוצא קוסטה-ריקני ובת לאב יהודי, פליסיה מונטאלגרה (בגילומה של קארי מאליגן בטוב ביותר מתפקידיה), שלא רק גידלה את שלושת ילדיהם בצל של בעלה המנצח אלא גם נאלצה לשאת את סיפורי האהבה שניהל במקביל עם גברים. במחווה יפה, שמה של מאליגן (שליהוקה לתפקיד אישה לטינית גרם לחסידי התקינות הפוליטית לעקם את אפם, הפעם המטאפורי) אף מקדים את זה של קופר ברשימת הקרדיטים החותמת את הסרט. על פי הסרט, ולא רק על פיו, נישואיהם של השניים נועדו לספק לברנשטיין את החזות המהוגנת בתקופה שבה יציאה מהארון הייתה בגדר משימה בלתי אפשרית.
3 צפייה בגלריה
נאלצה לשאת את סיפורי האהבה שניהל במקביל עם גברים. מתוך "המאסטרו"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
הסרט נע בין וירטואוזיות ואקסטטיות מהסוג שאפיין את תנועתו של ברנשטיין על פודיום המנצחים, לרגעים שישנה בהם אינטימיות. תמונת הפתיחה שלו היא סחרחורת בשחור-לבן מרהיב (הצלם הוא מת'יו ליבטיק שעובד בקביעות עם דארן ארונופסקי), שבה עובר ברנשטיין הצעיר, בתנועה רציפה ואנרגטית, מחדר המיטות שלו, אותו הוא חולק עם נגן הקלרינט דיוויד אופנהיים (מאט בומר), אל במת הקרנגי הול. כך גם סצנה רומנטית בין ברנשטיין ומונטאלגרה שמתרחשת על הבמה שמעלה את הבלט Fancy Free מאת ג'רום רובינס ומוזיקה של ברנשטיין (שיהפוך בהמשך למחזמר "יום אחד בניו יורק"), ובמהלכה מצטרף ברנשטיין למלחים מפזזים באופן שאמור לרמוז למונטאלגרה על העדפותיו המיניות. הסצנות בשחור-לבן הן אלה שבהן מוצגת דמותו של ברנשטיין כצעיר מקסים מקומדיה רומנטית אלגנטית של שנות ה-40: מעשן סדרתי, מאנפף שנון וכובש, מסמר המסיבה.
הסצנות המתרחשות מאוחר יותר ומצולמות בצבע כבר חושפות את הקרעים בחיי הנישואים ובדמותו של ברנשטיין. מי שמצפה לסרט ביוגרפי מן השורה, כזה שמציג את עלייתו לגדולה של המלחין-מנצח ומתמקד ברגעים מכריעים בקריירה שלו, לא יקבל אותו כאן. כאשר חשבתי על הסרט אחרי הצפייה בו, עלה במוחי שוב ושוב "האזרח קיין" של אורסון וולס. לא שמישהו חלילה מתכוון להשוות, אבל שני הסרטים הופכים את הדמות האיקונית שבמרכזם לחידה. נראה כאילו לני הוא מישהו אחר בכל סצנה שבה מופיעה דמותו - וזו כמעט כל סצנה בסרט - תלוי רק בנוכחות מי ובאיזה הקשר. זהו סרט ביוגרפי שכמו תוהה מי הייתה האישיות שבמרכזו, מהו הכוח שהניע אותה והפך אותה לדמות הכריזמטית שהיא, ומעצב אותה כדמות חיונית ומלנכולית, שעברהּ מעורפל למדיי (שרה סילברמן מתארחת בתפקיד אחותו של ברנשטיין, אבל על הוריו וילדותו איננו יודעים כמעט דבר מעבר לפרטים מעטים שהוא מספק), ושחייה הם סוג של משחק מחבואים שבו הנסתר רב על הגלוי, על אף היותה באור הזרקורים מוקפת אמנים בני התקופה, בהם התמלילנים אדולף גרין ובטי קומדן שעבדו עמו על כמה ממחזות הזמר שהלחין.
"המאסטרו" הוא סרטו השני של קופר כבמאי, וגם הפעם עניינו הוא מוזיקה. גם הוא, כמו "כוכב נולד", משקיף על הדמות הגברית מבעד לעיניה של האישה שלצדה - וגם הפעם שתי הדמויות מציגות את הצד האפל של הכוכבות. זו גם הסיבה שחלקיו הצבעוניים, המתרחשים בשנות ה-70, של הסרט אינם מאופיינים בתנועת המצלמה האנרגטית והווירטואוזית של חלקיו המצולמים בשחור-לבן וקורים, כאמור, בשנות הזוהר של יחסיהם של לני ומונטאלגרה. זהו סרט שמעיד על כישרונו של קופר כבמאי, על היכולת שלו לספר סיפור, ולהתמזג לחלוטין עם הדמות שהוא מגלם. הוא שחקן נהדר ובמאי מצוין. אם מישהו צריך הוכחה לכך, די אם נציין סצנה מאוחרת בסרט שבה הוא נראה מנצח בלהט על הפרק האחרון מהסימפוניה השנייה של מאהלר ("התחייה") בקונצרט שנערך בקתדרלת אילי באנגליה, במשך שש דקות. קשה לחשוב על עוד סצנה בסרט שבה השחקן פשוט נעלם אל תוך האישיות שהוא מגלם. זהו ברנשטיין, לא קופר.
שמותיהם של מרטין סקורסזה וסטיבן ספילברג נקשרו לפרויקט הזה מראשיתו, וכל אחד מהם אמור היה לביים אותו בשלב זה או אחר (השניים חתומים על הסרט כמפיקים). עד כמה שהייתי רוצה לראות את גרסתו של כל אחד מהשניים - אפשר לציין בסיפוק ש"המאסטרו" נחת בסופו של דבר בידיים הנכונות.
