דגלי הגאווה כבר תלויים בכל מקום, צבעוניים ומלאי תקווה. יחד איתם, מתחילות לצאת סנוניות ראשונות של "שירי גאווה" לקראת הפרייד - חגיגות הגאווה השנתיות. בשנים האחרונות, "שירי הגאווה" הפכו לתת-ז'אנר של ממש בתרבות הישראלית, ריליסים שנועדו לאותת לכולם - תראו אותנו, אנחנו Woke. אבל לא רק כסיסמה ריקה, זהו תת-ז'אנר מלא בשירים נפלאים - "מלכת השושנים" הפנטסטי של עדן בן זקן, "תל אביב" האגדי של עומר אדם וליין האריסה, "נצא בשושו" של אתי ביטון, כשמעל כולם נישא בגאון "טרילילי טרללה" - לא רק שיר גאווה מושלם אלא גם שיר פופ מבריק, אחד משיאי הקריירה של נועה קירל וגם של אילן פלד.
לרשימה המתארכת מתווספים כמה שירים חדשים, כשהנציגים הראשונים של 2023 הם "גריינדר" של עדי ביטי ו"קראש" של רוני דואני (לשעבר סופרסטאר, אייקון פופ בעצמה). אבל בשניהם אין שום גאווה, או מסר כלשהו. גם בהאזנות ראשונות ברור שהם נכתבו ללא קשר ממשי לקהילה הגאה, אלא רק לערימת קלישאות וסטריאוטיפים שמאפיינים אולי חלק קטן מאוד ממנה, באופן חלקי. שני השירים האלו לא רק חלולים ועצלנים, אלא חמור מכך - הם מתעלמים ועיוורים לצרכים הממשיים של הקהילה הגאה בישראל. על המילים של "גריינדר", שעליהם חתומים ביטי והמפיק-מלחין-ראפר עמרי סגל (69), אין מה להרחיב מפאת עלבון לאינטליגנציה הקולקטיבית שלנו כמאזינים, לא רק כקווירים. הוא משתמש במילים כמו "וודג'" (פרצוף) ו"דיט ודוט" (זאת וזאתי) - אבל לא אומר איתן כלום. הוא מנצל את השפה במקום להגיד איתה משהו, אמיתי או לא.
לכתבות נוספות במדור:
גרוע מכך, "קראש" אפילו לא מתיימר לייצג קהילה כלשהי, אלא רק מרפרר באופן מתיש לקריירה המוזיקלית של רוני דואני. שיר גאווה שהוא מעין מקפצה לשום מקום. אם דואני רוצה להיות גיי אייקון, כדאי שהיא תתייחס לקהילה שאליה היא לכאורה פונה. בניגוד ל"גריינדר", מאחורי "קראש" עומדים לא מעט אנשים: מדובר בשיתוף פעולה עם חברת הדיג'ייז "הייפ", מילים ולחן של יוסף בך (מההרכב המוצלח Benjamin's Brother) והמלחינה צליל קליפי ("הולכת איתך" האייקוני של נרקיס). לא ברור איך כל אלו הוציאו תוצר שהוא לא רק גרוע, אלא מעליב. "קראש" כולל את המילים של שלושת הלהיטים של דואני, וזהו בערך. אם יש כאן קשר לקהילה - אני לא מצאתי אותו. כשעומר אדם שר "תסתכל כמה לירדים מסביב" זה היה יפהפה כי הוא דיבר בשפה שלנו, איתנו ולא מעלינו או לידינו. שני השירים האלו אפילו לא קרובים אלינו.
האם שיר גאווה צריך לשנות את העולם? בטח. למה לא? מאז שנות ה-60 של המאה שעברה, קווירים ברחבי העולם השתמשו בשירי פופ נוצצים כהמנונים שנשלחו אלינו כדי לעזור לנו לשרוד. It's a Sin של הפט שופ בויז הוא מופת של התנגדות לכנסייה, שגרם לנו להבין שהבעיה היא לא אצלנו אלא אצל החברה. Smalltown Boy של ברונסקי ביט הציל דור שלם של ילדים בארון, שהרגישו שהסביבה הקרובה שלהם שונאת אותם. Rebel Rebel של דיוויד בואי הראה שמגניב להיות קוויר, שזה סוג של התנגדות. כשגלוריה גיינור שרה שהיא תשרוד - כולנו האמנו שגם לנו יש סיכוי. כשעברי לידר שר "ספר לי קצת, על רגעי הפחד / קל הרבה יותר לפחד ביחד", הרגשנו שהמיינסטרים הישראלי סוף-סוף מכיר בקיומנו. כוחה של מוזיקה הוא לאחד אותנו, להראות לנו שאנחנו יכולים לחיות חיים שווים, טובים, אמיתיים. אנחנו כבר לא צריכים להסתתר בתוך ארונות, והשירים שלנו יכולים וצריכים לשקף את החופש הזה.
לאורך כל הדורות היינו צריכים קולות קווירים חזקים שיעזרו לנו להתמודד עם עולם עוין, מלא בשנאה והומופוביה. הצורך קיים לא פחות מכך גם היום, כשההישגים שלנו מאוימים על ידי האפשרות שבמחיקת בג"ץ, והזכויות שלנו גם הן מאוימות על ידי דמויות שמתנגדות לעצם קיומנו ויושבות בכנסת ישראל. אז נכון, קשה למצוא חרוז מתאים למילה בג"ץ, אבל זו לא סיבה לא לנסות.
בימים אלו, אחדים מאיתנו עדיין חיים בפחד. רק באפריל האחרון זוג תל אביבי נאלץ לעזוב את הדירה לאחר שרגמו את החלון שלהם באבנים וקרעו את דגל הגאווה שהם תלו. צעקו עליהם שיחזרו לגרמניה וניפצו את החלון שלהם, את הביטחון שלהם. מלכת הדראג קיי לונג מותקפת בגלל שהיא מקריאה סיפורים לילדים בדראג. פעילי ימין קיצוניים מאמצים את הפרקטיקות של מקביליהם בארצות הברית ומאיימים על דראג קווינז כי הם רגילים להפעיל כוח על מי שהם תופסים כחלשים מהם. אבל הבריונים לא יכולים לפגוע בנו כשאנחנו ביחד, ואת התקווה ואת תחושת האחדות הקהילתית הזאת בדיוק צריכה המוזיקה שלנו לגלם. אנחנו קיימים והצרכים שלנו גדולים מתמיד, וההתעלמות מאיתנו היא לא רק בטעם רע, אלא כואבת ממש.
שפיטה ושחר חסון הוציאו את "סבתא בישלה דייסה", שכמו נועד למתוח את גבולות הקרינג' והסבלנות שלנו. עופר מאירי (מטרופולין) עשה קופי-פייסט של "טרילילי טרללה", והתוצאה גורמת למאזינים להרגיש כמו מורה שתפסה תלמיד מעתיק במבחן. מגיעה לנו קצת יותר מקוריות.
גם אילן פלד הוציא היום עם סאז את "אנא אנא" - שיר גאווה בערבית. קשה לחשוב על מסר פוליטי יותר מלהוציא שיר שלם בערבית. לא רק וורס אחד כדי לצאת סבבה, אלא שיר שלם (!) שמכריח אותנו לפנות לגוגל טרנסלייט ולבדוק מה הוא אומר. שיתוף הפעולה הזה מגיע אחרי הבלדה היפה "ומה נשאר" עם ברי סחרוף, שמוכיחה את הוורסטיליות של פלד. בחברה הישראלית, שרק מנסה להדחיק את הערביות ככל הניתן, להוציא שיר גאווה בערבית מבחירה ולא מתוך ניסיון להתחנף למישהו או למשהו, זה אקט יפהפה של סולידריות שמדבר בעד עצמו.
האם צריך להיות קוויר כדי לכתוב שיר פרייד טוב? לא, אבל זה עוזר. השיר "פיפי ברמות" של עינת מהיח"צ (דמות שמגלם ברשתות מזה תקופה דולב מסיקה, ששיחק ב"אופוריה", "כיפת ברזל" ו"נעלמים") יחד עם חן אהרוני בהפקה המוזיקלית של לידור סעדיה, הוא הרבה יותר טוב מהכותרת שלו. "אני דואגת שבשיר הזה יהיו לך זכויות" זו שורה קצרצרה שמזכירה לנו שאין לקהילת הלהט"ב בישראל - ולא היו לנו כאן מעולם - זכויות שוות באמת. "לא חשוב המסר רק תבואי צבעונית", היא מדקלמת, ומעידה עד כמה הקהילה הגאה משמשת כעלה תאנה אקסטרווגנטי.
"פיפי ברמות" שנון ומצחיק, ועושה את הדבר המתבקש אבל הנדיר מדי - מדבר בשפה של הקהילה כחלק ממנה, ולא ממרחק. אין שום מאמץ לחדש מבחינה מוזיקלית, אלא להשתמש בתבנית של "טרילילי טרללה", Vougue האגדי וכל להיט רחבות אי פעם של ליידי גאגא, עם הומור עצמי כמתבקש מהז'אנר: "כל העיר במסיבה / מתפללת לקב"ה / רוצה למצוא פה אהבה / אבל קודם כל תאספי את עצמך מהרצפה, את לא בשנטיפי! לא, אני פיפי!".
שיר הגאווה של השנה עד כה הוא ללא ספק "אייקון" המפתיע, שכתב והלחין תום שנייד ושבו מתארחת הזמרת אן בי. יחד הם הוציאו שיר שמדבר בשפה של הקהילה בלי להתאמץ, ומעביר את רוח התקופה באופן אורגני. הוא לא מתעלם מהמציאות הישראלית - אלא מנכיח אותה. "שבע אני בקפלן מגרש את כל החושך, שמונה כבר בג'ים, עובד על השריראז', תשע נשמות שיש לי בבגאז', סמוטריץ' על הקו וגם שלח DM". המילים האלו של תום שנייד נותנות תקווה שיש מקום לאמנות מחאתית ומקורית, בלי להיות מטיפה.
