על הנייר הרעיון היה נשמע בטח כמו שילוב מפתיע למדי, שהרי מה לזוכה "הכוכב הבא" ולתזמורת הפילהרמונית? איפה מתמודדי שעשועונים מוזיקליים ומוסד ותיק ומוערך של מוזיקה קלאסית נפגשים בעצם? שהרי אם תמיר גרינברג, שגרוב מנצנץ נוזל לו מהכיסים, הצליח לכבוש את הקהל בבית כשמלווה אותו הרכב מהודק ואפילו עם פסנתר בלבד, איפה לעזאזל ייכנסו על הבמה עוד 78 נגנים?! אחרי ההופעה המשותפת של המוזיקאי ושל התזמורת הפילהרמונית אמש (ב') בהיכל התרבות הכול ברור לחלוטין. השאלה האמיתית שצריך לשאול היא, איך השילוב האלוהי הזה לא מתקיים בכל ערב? מחדל של ממש.
תמיר גרינברג והפילהרמונית מבצעים את Into the Night, Fix You ו-Hallelujah
(צילום: עומר טסל)
שנתיים עברו מאז שגרינברג קטף את המקום הראשון בתחרות הטלוויזיונית. הוא לא בדיוק היה המתמודד הקלאסי, אבל עולם ההופעות עצר בגלל המגפה והקהל בבית זכה בהופעה בסלון של פרפורמר חד-פעמי ששרף את הבמה בכל ביצוע בכישרונו הגדול.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
מאז התוכנית הוא הוציא סינגלים מצליחים, הופיע ברחבי הארץ, וכבר סימן וי גם בהיכל התרבות. אבל השילוב עם התזמורת הפילהרמונית הוליד מופע עם איכויות שמימיות. על הבמה עשרות נגנים - כלי קשת, חטיבת נשיפה ממתכת ומעץ, כלי הקשה ונבל, לצידם גם ההרכב של גרינברג, שהצליל שלהם משתלב נהדר יחד עם התזמורת, אבל בלתי אפשרי להוריד את העיניים מהכוכב הכריזמטי שבמרכז הבמה, שניחן בנוכחות מרשימה.
במופע עצמו הסט-ליסט דילג בין קאברים, כאלה שגרינברג ביצע כבר בתוכנית - אבל עובדו מחדש בידיו של המנצח ירון גוטפריד, לבין שיריו המקוריים של המוזיקאי. כך גם Fix You של קולדפליי קיבל טיפול נוצץ ו-fאנקי, מלא נשמה וגרוב, כזה שגרם לקהל שהיה ממוסמר לכיסאות (בכל זאת, הופעה של הפילהרמונית) להצטרף במחיאות כפיית ולרצות לקום ולרקוד. ואפילו Hallelujah - בין השירים המבוצעים והחרושים ביותר בכל הזמנים - אולי הראשון ברשימה, צולח בהצלחה היסטרית את המבחן כשהעיבוד התזמורתי בונה אותו לאט ובזהירות, וגרינברג אפילו פתח אותו בדקלום - כמו נזהר שלא לקלקל, והוביל את השיר בבטחה.
זה ממש לא מופע שירה בציבור, וגם חתך הגילים באולם (שנוטה יותר לקהל בוגר יותר) מעיד שרבים הגיעו למופע מעונב יחסית, אבל יושבי האולם הצטרפו בשירה שקטה ומזערית, לוחשת, כדי לא להפריע לקסם. כשהגיע השיא של השיר, וגרינברג התפוצץ עליו בדיוק כמו שהוא יודע, כולם כבר כמעט שכחו את כל מה שהם יודעים על לאונרד כהן.
גם בביצוע של Sunny, סטנדרט הסול והג'אז המוכר והאהוב שכתב בובי הב ובוצע גם הוא פעמים רבות לאורך ההיסטוריה - לקהל המתינה הפתעה מרעננת. גרינברג דיבר בשבחו של אחד מחברי ילדותו שנמצא איתו על הבמה, פסנתרן הג'אז תום אורן, והשניים להטטו יחד על הפסנתר בארבע ידיים, כשהם מחליפים מקומות זה עם זה משני צידי הקלידים, והפגינו יכולות אלתור יוצאות דופן.
ברגעים האחרונים של הערב, אחרי שגרינברג וגוטפריד חזרו למקומותיהם על הבמה לקול התשואות הרמות בקהל שנעמד על רגליו - שקט מוחלט שרר באולם. כל כחכוח גרון נשמע בעוצמה. כולם היו צמאים לעוד, לגמוע כל צליל - ואף אחד לא רצה שהערב הזה ייגמר. כשגרינברג התיישב לצד הפסנתר, הוא אף הציע בצחוק שאולי נתחיל את המופע שוב מהתחלה, הצעה שהתקבלה בהסכמה גורפת. כשהתחיל לנגן את השיר הראשון בהדרן, הקהל התמסר לביצוע הנשגב ביותר בכל הערב, המלודיה הייתה מוכרת מאוד, נוסטלגית למדי - אבל קרובה. "מה זה השיר הזה?", שאלתי בלחישה מבוישת בתום השיר, כשהקהל עוד משתולל במחיאות כפיים. "'שבורי לב' של חנן בן ארי", פתר את החידה בחור בשורה מאחוריי, "אבל באנגלית".
את שירו של חנן בן ארי גרינברג ביצע לראשונה בתוכנית, אבל אמש בהיכל התרבות בעיבוד המופלא של גוטפריד ובביצוע התזמורת, הוא הפך אלוהי. הטקסט שתרגם במילותיו, והאופן שבו הוא מגיש אותו הפכו את השיר לשלו, וניכר שהוא באמת מתכוון לכל מילה. אבל השילוב המתבקש והכה מוצדק עם התזמורת על כל נגניה הטיס את הביצוע הזה למחוזות שלא שומעים במיינסטרים בארץ. לרגע זה הרגיש כאילו אנחנו ברזידנסי בווגאס של אמן עם עשרות שנות ניסיון על הבמה. הקהל לא צריך בכלל להכיר את השיר המקורי או את התרגום, כדי להתרגש כל כך. מטורף לחשוב שגרינברג בן ה-28 עדיין נמצא בתחילת הדרך.
אבל המופע לא נשען רק על יכולות הביצוע המרשימות של גרינברג לשירים של אחרים - דווקא הסינגלים שהוציא בשנתיים האחרונות זרחו בתחכומם בביצועים יחד עם הפילהרמונית. וזה ממש לא מופע שמיועד רק לחובבי המוזיקה הקלאסית - זו הופעת פופ ברמה הגבוהה ביותר שאפשר להציע. הרפרטואר של גרינברג אומנם מצומצם עדיין, אבל כל שיר פוגע במקום.
כך Into the Night המצוין פתח את הערב וקבע את הטון להופעה שמכילה את מכלול הרגשות. בשילוב כלי המיתר המלודיים והסוחפים, לא פלא שהם גררו לאורך הערב תגובות שחושדות שמדובר בלהיטי דיסני ולא בשירי פופ שיצאו בשנתיים האחרונות. גם Changes הקצבי הצליח לרגש, והאולם כולו הואר בביצוע שהביא לגרינברג את הגביע - Tell me Where the Light Goes.
כמילות השיר כך בערב המדהים הזה גרינברג מתגלה ככוכב זורח ומאיר בשמי המוזיקה בארץ. זו הייתה הופעה מרגשת ובלתי נשכחת, השילוב בין הפילהרמונית למוזיקאי מתגלה כבחירה מבריקה ומחמיאה, והעיבודים עשו חסד עם הכתיבה הייחודית של גרינברג וקולו המדויק והעוצמתי. ואם ימשיך לזרוח במסלול הנכון, וימשיך לבחור בחיבורים כאלה שמאירים אותו באור משובח, בטח צפויה לו הצלחה מטאורית.
