בשנות השמונים ג'יין סימור הייתה כוכבת קולנוע זוהרת, דוגמנית מצליחה, ונערת ג'יימס בונד בדימוס. היו מי שהכתירו אותה כאישה היפה ביותר בתבל, וככזו היא מצאה את עצמה שוב ושוב מול עדשת המצלמה, בהפקת אופנה, או ברחוב כשפפארצי רודפים אחריה. אבל למרות העניין המוגבר של הרכילאים למיניהם בידוענית ובשותפיה הרומנטיים הרבים (היא התחתנה והתגרשה ארבע פעמים), הם מעולם לא גילו את הרומן שניהלה במשך שנים עם כריסטופר ריב. היום, כשהיא כבר בת 71, ומי שנודע בעיקר כסופרמן כבר לא בן החיים, היא מרגישה בנוח לחשוף בריאיון ל-ynet משהו מהיחסים שחלקו מאז פגישתם באתר הצילומים של "היכן שהוא בזמן" ב-1980 ועד למותו באוקטובר 2004 בגיל 52 - תשע שנים אחרי שנפצע קשות בתאונת רכיבה על סוס, בעקבותיה הפך למשותק.
"כריסטופר ריב ואני התאהבנו לחלוטין במהלך צילומי 'היכן שהוא בזמן'. אפשר היה להבחין בכך על המסך, וזה שיקף את האהבה שחלקנו בחיים האמיתיים. אבל לא הרבה אנשים ידעו מזה, ואני לא נוהגת לדבר על זה. אבל לפני שהלך לעולמו הוא אמר לי שאני יכולה להיות גלויית לב בנוגע לזה", היא אומרת בריאיון שהתקיים בפסטיבל סנטה ברברה. "זה מאוד נדיר שיש לך כימיה חזקה כל כך עם מישהו שהופכת להיות מאוד אמיתית ומוחשית. והקירבה בינינו המשיכה, גם אחרי התאונה לאורך השנים האחרונות לחייו ועד למותו. אני זוכרת שבעבר הייתה לי בעייה קשה בגב, והרופאים אמרו לי שנדרש ניתוח. הגעתי מפוחדת לבית החולים, והתקשרתי לכריסטופר שהיה מחובר למכונת הנשמה באותה העת, וביקשתי שידבר עם הרופא, והוא אמר לו בקולו הרפה: 'בבקשה תדאג לג'יין שלי'. וזה גרם לי לחשוב על כך שיש סרטים שיוצרים משהו במציאות. זה היה סרט כזה".
ריאיונות נוספים:
"היכן שהוא בזמן" שביים ז'אנו שוורץ היה סרט חשוב בפילמוגרפיה של סימור, ואף יותר מכך בביוגרפיה שלה. אבל היא עיטרה בנוכחותה אינספור סרטים וסדרות טלוויזיה גדולים לאורך השנים. מהבכורה הקולנועית שלה כשחקנית בת 19 ב"יופי של מלחמה" של ריצ'רד אטינבורו (1970) לצד ונסה רדגרייב ודירק בוגרט, דרך התפקיד כנערת בונד ב"חיה ותן למות" (1973) לצד רוג'ר מור, שסלל דרכה למרכז הבמה ההוליוודית. ומשם המשיכה ככוכבת נחשקת ב"לסיטר" לצד טום סלק (1984) וגם גילמה את מרי אנטואנט בדרמה התקופתית האפית "המהפכה הצרפתית" (1989) לצד קלאוס מריה ברנדאור ופיטר יוסטינוף. במקביל צברה תאוצה ככוכבת טלוויזיה בסרטים וסדרות למסך הקטן כמו העיבוד ל"קדמת עדן" של ג'ון סטיינבק שזיכה אותה בפרס גלובוס הזהב ב-1981, או ההופעה לצד איאן מקלן ב"סקרלט פימפרנל" (1982). התפקיד הראשי ב"מלחמה וזכרון" (1989-1988) כניצולת שואה, הביא לה מספר מועמדויות כשחקנית בטקס פרסי האמי וגלובוס הזהב, וכך גם הופעתה כווליס סימפסון, אשתו של המלך אדוארד החמישי ב"האישה שהוא אהב" (1988) שהקנתה לה מועמדות לגלובוס הזהב, או הופעתה כמריה קאלאס ב"אונסיס: האיש העשיר בעולם" (1988), עליה קיבלה את פרס האמי לשחקנית משנה.
שלל ההופעות הללו מהוות גוף עבודה מרשים ועתיר הישגים, אולם סימור הגיעה לפסגת הקריירה דווקא בגיל מאוחר יחסית, בתחילת העשור החמישי לחייה, כשלוהקה לסדרה חדשה בהפקת CBS בשם: "דוקטור קווין: רופאה במערב". הדרמה הצנועה הזאת, שליוותה אישה שנדדה למערב הפרוע כדי למצוא לעצמה חיים חדשים כרופאה, הפכה ללהיט אדיר. ההצלחה של הסדרה מתחה אותה לכדי שש עונות בין 1993 ל-1998, ואף הזלגה למסך הגדול עם שלושה סרטים באורך מלא. סימור, שגילמה את הדמות האיקונית של ד"ר מיקאלה קווין, מוקירה לה ולמפיקים תודה על ההזדמנות שלא הייתה רק תפנית בקריירה, אלא גם הצילה את חייה האישיים שהיו בשפל המדרגה על רקע הפרידה מבעלה השלישי, איש העסקים דייויד פלין.
"גרתי בסנטה ברברה בזמנו ועברתי גירושים נוראיים. איבדתי את כל מה שהיה לי כולל ביתי. ואז הסוכן שלי עדכן אותי שקיבלתי הצעה לשחק בסרט טלוויזיה קטן, שאף אחד לעולם לא חזה שהוא יהפוך לסדרה מצליחה", נזכרת סימור, ומציינת שמאז שהפיילוט המיוחד שודר בתחילת 1993, הסדרה הופצה בכל העולם ומשודרת עד היום ב-98 מדינות, "היא דמות נהדרת והיא מייצגת את כל הטוב שבנו כבני אדם. היא לא יודעת את התשובות, אבל היא חותרת למצוא את התשובות. היא באה מניו אינגלנד ונודדת כל הדרך למערב הפרוע כשהכול שם די מטורף, וכאישה שהיא גם רופאה, וגם אמא, וגם מאהבת, היא הופכת גם למנהיגת קהילה, ותוך כדי היא פועלת מתחושת חמלה. הסדרה הייתה כתובה היטב ועסקה במצב האנושי, וכשצופים בה היום, אין פרק שלא מתחבר לדברים שקורים היום. לצערי".
יופי נצחי
כשסימור מציינת את המצב האנושי שמבטאת ד"ר קווין, היא מתייחסת בעיקר למצב הנשי בימינו, בעוד יותר ויותר נשים עצמאיות ובטוחות בעצמן מתקדמות במארג החברתי כך יש יותר חשדנות ועוינות מצד חלק מהגברים שמעוניינים להותיר את הדברים כבעבר. מצד שני, ככל שמדובר במהלך החיים שלה, ובמיוחד במסלול שסללה לעצמה בהוליווד, השחקנית הוותיקה ממש לא מתנצלת על תדמיתה בדעת הקהל כסמל סקס, תדמית שטופחה בין השאר בהופעות בעירום על המסך מדי פעם וגם בצילומים למגזין פלייבוי ב-1984. גם היום היא מתנערת מכל רגשות אשם או תחושת בגידה במטרה הפמיניסטית. "אני התגברתי על זה לפני שנים רבות, ואני מברכת על הגנטיקה שלי", היא מצהירה, ומספרת כי גם כשחוותה הטרדות מיניות והצעות לא ראויות משותפים לעבודה בהוליווד, היא פשוט סירבה, התעלמה והתקדמה בכוחות עצמה: "פשוט אמרתי לאנשים האלה שאני לא מוכנה ללכת בכיוונים האלה. אמרתי לא, והמשכתי הלאה".
למרות שהיא אמרה לאינספור אנשים "לא", היא אמרה "כן" לארבעה גברים במהלך חייה, ובאופן לא רשמי גם לאחרים - ביניהם כריסטופר ריב. היא נישאה לראשונה ב-1971 למייקל אטינבורו, בנו של ריצ'רד אטינבורו, שהיה כאמור הראשון לביים אותה על המסך הגדול שנה לפני כן. הנישואים לא שרדו יותר משנתיים, וסימור לא הרחיקה לכת והתחתנה ב-1978 עם חברו הטוב של בעלה לשעבר, ג'פרי פלאנר. במקרה הזה, הזוגיות התפרקה תוך שנה בלבד. לא מן הנמנע שההיכרות עם ריב במהלך הצילומים של "היכן שהוא בזמן" תרמה לכך. למרות הרומן הסודי עם סופרמן, סימור מצאה לעצמה חתן חדש ב-1981 בדמותו של פלין והשניים הספיקו להביא לעולם בן (שון) ובת (קתרין) לפני הפרידה המכוערת ב-1992. כהרגלה, סימור לא מבזבזת זמן ומצאה לעצמה תחליף מהיר וראוי - השחקן ג'יימס קיץ'. השניים נישאו ב-1993 ואף שיתפו פעולה על המסך באחד מפרקי "ד"ר קווין: רופאה במערב" ו"משפחת רובינסון השווייצרית החדשה". לשניים נולדו תאומים, להם קראו ג'ון (על שם ידיד המשפחה ג'וני קאש) וקריסטופר (על שם... אתם כבר יודעים מי). ב-2013 הם הודיעו על פרידה, ככל הנראה בעקבות בגידותיו של הבעל. סימור הודתה בעבר שמדובר בחוויה קשה, אבל היא כהרגלה מתגברת וממשיכה הלאה.
התפיסה הזאת השתלבה בביטחון עצמי הולך וגובר של סימור שבא לידי ביטוי מפתיע ב-2014 כשהצטלמה על שער מגזין Closer כשהיא בביקיני קטנטן, שחושף את גופה החטוב והמתוח גם בגיל 62. ארבע שנים לאחר מכן סגרה מעגל כשהייתה לאישה המבוגרת ביותר שהצטלמה אי פעם למגזין לפלייבוי, אומנם עם בגדים הפעם, אבל חושפניים. "אני מרגישה מאוד צעירה ואני בכושר טוב מאוד", היא אומרת. "אני מאוד כמו אמא שלי, היא מתה בגיל 92 והיו לה חיים מסעירים, ותמיד הייתה במרכז העניינים עד שקיבלה שבץ. אני לא מישהי שתשלים עם הזיקנה ותאפשר לה להשתלט עלי. זה פשוט לא מי שאני. תמיד המצאתי את עצמי מחדש כי אני תמיד מתעניינת בדברים. אני רוצה לגדול, אני רוצה ללמוד, אני רוצה להיות חלק מהעולם הנוכחי. אני לא תקועה באורחות העבר. יש לי חבר נחמד, ואני מבלה הרבה זמן עם הילדים שלי ועם חבריהם. ואני מוצאת שזה מאוד ממריץ ומרתק. זו זכות גדולה להיות חלק מחייהם של בני כמה דורות".
(להיט ענק. מתוך "דוקטור קווין: רופאה במערב")
זה לא מתיש להיות יפה כל הזמן?
"נכון שהיום הכול הרבה יותר תלוי בנראות של האנשים, בטיקטוק או באינסטגרם, אבל בסופו של דבר זה אותו עקרון, והטובים ביותר מתקדמים. וממש כמו במוזיקה, במחול או באמנות פלסטית, יש כמה מעטים שזוכים בכל התפקידים הטובים מסיבה כלשהי. ואחרי שאתה מגיע למעמד הזה, אתה נלחם לשמר אותו. הכי חשוב זו היכולת לתקשר עם הקהל, כי אם הקהל מאמין לך, ומאמין לדמויות שאתה מגלם, אז הוא יאמין גם לדרך שבה אתה חיי את חייך. ולכן, כשאני צריכה להגיע לפרמיירה או אירוע כלשהו, אני משתדלת להיראות במיטבי. אבל אני לא מאמינה בניתוחים פלסטיים. אני פשוט רוצה להיות הגרסה הכי אותנטית של עצמי. זה משמח אותי כשיוצא לי עכשיו לגלם דמויות של נשים שהן בגילי, או אפילו מעט מבוגרות ממני או צעירות ממני. זה לא מפחיד אותי. כל אלה הן דמויות, אבל אני נשארת אני".
למרות שהיא לא מפחדת להופיע על המסך בתפקידים שמעידים על גילה המתקדם, וכאלה יש לה לא מעט בשנים האחרונות בעיקר על המסך הקטן (למשל בסדרה "שיטת קומינסקי" לצד מייקל דגלאס, ו"סמולוויל" שמתחקה אחר ההיסטוריה של…סופרמן), סימור, שבאמת נראית מרשימה וחיונית בחיים, לקחה על עצמה תפקיד לא פשוט בסרט חדש ושמו "בחירתה של רובי", בו היא מגלמת אישה שמסרבת להכיר בכך שהיא חולה באלצהיימר, ומתעקשת להמשיך בחייה על אף אובדן הזכרון. בעודה נאחזת בבתה ונכדתה ובכשרון הציור שלה, היא מוצאת עצמה הולכת ומסתבכת, וגוררת איתה גם את משפחתה. בניגוד להופעות שהצריכו נוכחות פיזית חושפנית ולא העלו בה כל חשש, דווקא בדרמה משפחתית זו שביים מייקל באד, היא מצאה עצמה שוקעת בפחדים ואי ודאות. "זה מאוד מפחיד, אבל כשאת מקבלת על עצמך תפקיד, ולא משנה מהו, את חייבת לסמוך על עצמך ולבטוח בכך שתלכי עד הסוף ואז תצליחי להתעשת ולחזור לעצמך אחרי הצילומים", היא אומרת.
"כשאני צופה בעצמי על המסך, אני בוכה ואני מקווה ומתפללת שזה לא יקרה בגלל שאני לא רוצה שילדיי ונכדיי יאלצו לשאת בנטל. זו עוד סיבה שרציתי לעשות את הסרט. אולי אם זה יקרה לי בכל זאת, תהיה להם מודעות כלשהי למצב הזה ואיך צריך לפעול. אני אוהבת את רובי. היא אישה מיוחדת שבמקרה יש לה אלצהיימר. ומצאתי המון מרובי בעצמי. אני מציירת והייתי רקדנית. יש המון נקודות השקה אבל היה עליי להיכנס כל כולי לדמות, ועד היום אחד מילדיי לא מסוגל לצפות בי בסרט. הוא אומר לי: 'אמא, ההופעה מבריקה, היא כל כך טובה, יותר מדי מציאותית'. זה קשה לו מדי".
סימור טוענת שההופעה כרובי ומאבקה באובדן הזכרון הצריך ממנה השקעה רבה מאחורי הקלעים בהכנה לדמות, והדהד את התפקיד שלה כנטלי הנרי היהודייה "ממלחמה וזכרון", שמוצאת עצמה לכודה באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, היא ומשפחתה אמורים לעלות על ספינת מעפילים לפלסטינה, אך מחליטים להישאר באיטליה. טעות מרה שמוליכה את נטלי לאושוויץ, שם היא מנסה לשרוד את הזוועות. "בדרך כלל אני בהחלט יכולה לחיות בשלום עם הדמויות שלי, אבל אני לא בטוחה שאני יכולה לשחרר את הדמות של נטלי באופן מוחלט. אומנם צילמנו לפני יותר משלושים שנה, אבל זה עדיין גורם לי לבכות".
"כמעט מתתי במהלך הצילומים"
צפייה ב"מלחמה וזכרון", הפקה אדירת תקציב בסדר גודל של האייטיז, שנחשבה לפורצת דרך בשימור זכר השואה, מזכירה לסימור את הצילומים המאתגרים שהשתתפה בהם, אבל גם מהדהדת את השורשים היהודיים שלה. סימור באה לעולם במידלסקס שבאנגליה בשם ג'ויס פנלופי ווילהלמינה פרנקנבורג. אמה הייתה אחות ממוצא הולנדי פרוטסטנסי ואביה היה רופא יהודי, בן למשפחת פליטים מפולין. בישראל של שנות השמונים היו מי שהתגאו בגנים היהודיים של "האישה היפה ביותר בעולם", אולם היא מעולם לא הרגישה שהיא שייכת לעם ישראל, וחיה את חייה כאישה חופשיה. עם זאת, היא מודה שהופעתה בסדרה עוררה בה מודעות למורשת היהודית שהיא חלק ממנה.
"לא ידעתי הרבה על משפחתו של אבי. מעולם לא גדלתי כיהודייה. אז זו הייתה חוויה מעניינת עבורי", היא מודה ומספרת על המאמצים שנדרשו ממנה כדי להיכנס לדמות של נטלי, "הייתי צריכה ללמוד עברית תוך יום. הייתי צריכה ללמוד יידיש וזה היה קל יותר מכיוון שידעתי לדבר הולנדית בגלל אמי. היו סביבי אנשים שהיו ניצולים ממחנות ההשמדה. המפיק ברנקו לוסטיג פנה לקהילות יהודיות ברחבי אירופה ואמר להם שאם ניצולי שואה רוצים להבטיח שזה לא יקרה שוב, כדאי שיצטרפו להפקה. הייתי צריכה לכתוב על זה ספר כשזה קרה, כי אלו היו תשעה חודשים מחיי שלעולם לא אשכח. נתתי את כולי לתפקיד וכמעט מתתי. חטפתי דלקת ריאות קשה - היו צריכים לקטוע את הצילומים כי אני הייתי חולה מאוד. זה היה מאוד מאוד אמיתי ומוחשי בשבילי".
מאז עברו שנים רבות, וסימור נותרה בשלה בטוחה באמונותייה ודרך חייה, אולם ב-2015 יצאה למסע בעקבות משפחתה היהודית כחלק ממשדר הטלוויזיה הבריטי Who Do You Think You Are? והתוודאה לקורותיהן של שתי דודותיו של אביה מיכאלה ויאדוויגה. השתיים שרדו את השואה, אולם האחרונה התאבדה בסיום המלחמה לאחר שנודע לה שבנה מת. הסיפור הטרגי נגע ללבה. "זה השפיע עלי. זה עורר בי כבוד גדול לתרבות אני מאוד גאה בכך, מאוד פתוחה לגבי זה, מאוד גאה בתרבות שלי ובמשפחה שלי, ואני מאוד גאה בצד של המשפחה של אמי. בן הזוג הנוכחי שלי הוא יהודי, וגם יש לי מלא חברים שסביהם היגרו מפולין או רוסיה", היא מבהירה. "אני לא רואה את עצמי כשייכת לאף דת. חונכתי לחוות וללמוד על הכל, ולעשות את הבחירות שלי, ואם יש לי דת זו השקפת החיים שלי שהיא להישאר עם לב פתוח וראש פתוח. אני רוצה לדעת כמה שיותר על האמונות של אחרים, ויש לי בעיה עם אנשים שחושבים שבגלל שהם שונים עליהם להרוג אנשים אחרים".
