קודם כל, נתחיל בברכות: יום הולדת 60 שמח לקוונטין טרנטינו, תושב ישראל ואחד הבמאים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, שחגג בתחילת השבוע. ולא, לא מדובר בהגזמה: מעטים הבמאים שסרטיהם אחראים באמת ובתמים לשינויים סיסמולוגים באמנות השביעית כמו טרנטינו, שפרץ לזירה ב-1992 עם סרט הבכורה המבריק "כלבי אשמורת", וב-1994 שינה את חוקי המשחק עם "ספרות זולה".
יצירת המופת הזאת, שהפכה את אמנות הסיפור הנרטיבי הליניארי על ראשה וכמעט והתפוצצה מרוב מחוות לסרטים שהשפיעו על טרנטינו, ריתכה בין החירות של סרטי הגל החדש הצרפתי ובין הקונבנציות והשפה הסגנונית של סרטי פשע ז'אנריים, לכדי משהו חדש, מקורי ונועז להפליא. הצפייה בסרט הכתה את צופיו בהלם והשפיעה על דור שלם של יוצרי קולנוע, שבמהלך שנות ה-90 – וגם אחרי – הפגינו את ההשפעה הזו בסרטיהם. ברמה הזו, שמו של טרנטינו בהחלט ראוי להיכלל בין שמותיהם של היוצרים הדגולים ביותר בתולדות הקולנוע, מג'ון פורד, דרך אלפרד היצ'קוק ועד לסטיבן ספילברג. תשאלו במאי דגול אחר, פיטר בוגדנוביץ' המנוח, שטען כי טרנטינו הוא הבמאי המשפיע ביותר ב-30 השנים האחרונות.
מן הראוי להבדיל בין היוצרים שניסו לחקות את טרנטינו באופן בוטה, לבין אלו שהשפעתו ניכרה באופן מעודן יותר בסרטיהם. במחצית השנייה של שנות ה-90, עוצמת האגרוף הכפול של "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה" הביאה לכך שחקיינים צצו תחת כל עץ רענן, אבל היוצרים המוכשרים מבין גדודי המושפעים הללו היו אלו שהפגינו את הפנמתם בחוקי המשחק החדשים שקבע מבלי להשתעבד להם. חלק מהם היו במאים שכבר הפגינו עשייה מקורית משלהם ועשו לעצמם שם עוד קודם לכן (כמו סטיבן סודרברג), חלק היו כאלה ששמו את החותמת שלהם על הסרט שביימו ברוחו (דאג לימן ו"גו" שלו), וחלק חיפו על החוב הברור שלהם ל-QT עם תועפות אנרגיה וסטייל (גאי ריצ'י).
אז לכבוד יום ההולדת של האיש והאגדה, החלטנו לבחור את הטובים שבין הסרטים שהושפעו עמוקות מטרנטינו ויצירתו – אלו שעם התאמה קלה, לגמרי היו יכולים להיות סרטים שטרנטינו ביים בעצמו. בואו נתחיל, אם כך:
"תפוס את שורטי" (1996)
בואו נתחיל מהתלת פשע הפתלתלה של בארי זוננפלד, ולו מכיוון שהגיעה בדיוק שנה אחרי הבום הגדול של "ספרות זולה". וזה לא הקשר היחיד של הסרט לטרנטינו, מכיוון שהכוכב של "שורטי - ג'ון טרבולטה, רכב לתפקיד על גלי הקאמבק העצום שסידרה לו השתתפותו ב"ספרות זולה" (הוא אף לקח את התפקיד בהמלצתו של QT), ומכיוון שהסרט היה מבוסס על רומן של אלמור לנארד - הסופר האהוב על טרנטינו, ומי שאת ספרו Rum Punch יעבד לסרט "ג'קי בראון" בסך הכול שנה אחר כך.
אמנם עלילת "תפוס את שורטי", שעוסקת בגנגסטר רב-קסם (טרבולטה) שמגיע להוליווד ונכנס לעסקי הפקת הסרטים, מתגלגלת באופן ישיר למדי, בלי המשחק המתוחכם עם הנרטיב שהפך את "ספרות זולה" ואת יוצרו לסנסציה. ועדיין, יש פה כל כך הרבה אלמנטים שמהדהדים את יצירתו של טרנטינו - מהטיפוסים הצבעוניים של עולם הפשע בלוס אנג'לס (ואחד בלתי נשכח מעולם הפשע של מיאמי, בגילומו של דניס פארינה המנוח), דרך הדיאלוגים השנונים, וכלה בשילוב המשכר, הפוסט-מודרני, שבין הומור ואלימות - קל לדמיין איך היה נראה הסרט בידיו של המאסטרו.
אבל יותר מכל, זוהי הקוליות חסרת-המאמץ ששוהה מעל כל פריים בסרטו של זוננפלד שמדבררת את טרנטינו וסגנונו (היא, והאהבה המורגשת לקולנוע ההוליוודי). אמנם "תפוס את שורטי" הוא מוצר הוליוודי מלוטש, קולח ומבדר באופן שבו יצירותיו של טרנטינו מעולם לא התיימרו להיות. הוא קליל יותר ומאתגר פחות מ"ג'קי בראון" שהגיע אחריו, לצורך העניין (ובלי לזלזל בסרטו של טרנטינו, שלדעת כותב שורות אלו הינו יצירת מופת וסרטו הטוב ביותר). אבל ה-DNA של טרנטינו לגמרי פה, עדות להשפעה העצומה של "ספרות זולה" שכאמור יצא רק שנה קודם לכן.
"מפגש בגרוס פוינט" (1997)
מרטין בלאנק (ג'ון קיוזאק) הוא רוצח שכיר, מיומן עד מאוד במקצוע שבחר לעצמו, ומדוכא עד עמקי נשמתו. הוא מרגיש תקוע, בודד וחסר מוג'ו, כפי שניכר משיחותיו עם הפסיכיאטר שלו (אלן ארקין). מזל, אם כך, שחוזה-רצח חדש (שנכפה עליו בגלל פאשלה שלו) יביא אותו לעיירת הולדתו במישיגן, בדיוק בזמן לפגישת מחזור של התיכון שבו למד, מה שיזמן לו גם פגישה עם אהובת-נעוריו דבי (מיני דרייבר). כי אין כמו התחברות לעבר על מנת להציל את ההווה. אפילו כשאתה רוצח שכיר, ובעקבותיך צבא שלם של אנשים שרוצים לחורר אותך בקליעים.
יש כל כך הרבה דברים שהופכים את הסרט הזה לנפלא, וראשון מהם הוא הערבוב הז'אנרי המוצלח שלו – מדובר בקומדיית מתח רומנטית שחורה, עם קורטוב הגון של אקשן מבויים מצוין (בחסות הבמאי ג'ורג' ארמיטג'). באמת שיש קצת מהכול ב"גרוס פוינט", ואת הדיאלוגים השנונים מגישים קיוזאק ודרייבר בשיא הצ'ארם שלהם, עם מנת-צד משעשעת (ורצחנית) של דן אקרויד הגדול. רוחו של טרנטינו בהחלט שורה על כל העניין, אם כי כמו במקרה של "תפוס את שורטי", מדובר בעסק קליל יותר ממה שהוא היה עושה עם החומר. אם טרם יצא לכם לצפות, לכו על זה. אתם לא מבינים כמה שזה כיף.
"גו" (1999)
בסרטו השלישי הדגים דאג לימן את העשייה המהוקצעת והקצב האנרגטי שהפכו אותו בהמשך לבמאי בלוקבאסטרים, ביניהם "זהות כפולה" (2002) עם מאט דיימון ו"קצה המחר" הנפלא והלא מוערך דיו, בכיכובו של טום קרוז. כאן, במותחן הפשע הקומי הזה, בהחלט מורגשת השפעתו של טרנטינו – בעיקר בכל הנוגע לתסריט של ג'ון אוגוסט (אשר המשיך משם לעבוד עם טים ברטון ב"ביג פיש" וסרטים נוספים), שמספר סיפור אחד משלוש פרספקטיבות שונות, ונע באופן לאו דווקא כרונולוגי ביניהם עד שכל החלקים מתחברים. הסיפור הזה, אם תהיתם, עוסק בשלל טיפוסים מפוקפקים שנקשרים דרך עסקת סמים לא מוצלחת במיוחד, כזו שעוברת דרך רייב ענקי, שוטר ביזארי, זוג כוכבי אופרת-סבון שאותו שוטר מאלץ לעבוד עבורו, צמד עובדות סופרמרקט שמחליטות לחלטר בסחר בסמים, וכדורי אקסטזי שאינם בדיוק כדורי אקסטזי.
הסרט עד כדי כך הזכיר למבקר הקולנוע לאונרד מלטין את המאסטרפיס של טרנטינו, שמלטין כינה אותו בביקורת שלו "'ספרות זולה' ג'וניור", ולא ממש לחיוב. אבל מעבר לדמיון במשחק הנרטיבי, ויסלח לנו המבקר הנכבד, מדובר בסרט מהנה עד מאוד, עם קאסט מרשים שכולל, בין היתר, את קייטי הולמס, שרה פולי (שהפכה מאז לבמאית והייתה מועמדת לאוסקר השנה על "נשים מדברות"), טימות'י אוליפנט ("דדווד"), סקוט וולף (כוכב בסוף הניינטיז הודות ל"שולחן לחמישה"), וג'י.אי פרימן המנוח, שהיה מושלם ב"צומת מילר" של האחים כהן.
"צ'ופר" (2000)
מארק "צ'ופר" ריד היה הפושע הידוע ביותר לשמצה בהיסטוריה של אוסטרליה – ומשום שמדובר במדינה שקמה כמושבת עונשין לפושעים מרחבי האימפריה הבריטית, בהחלט מדובר בהישג. אחרי ילדות קשה שעברה במתקני אשפוז פסיכיאטריים, בתי אומנה ומוסדות לעברייני נוער, הפך ריד, עוד לפני שמלאו לו 20, לאחד מהעבריינים הכי מטילי מורא במלבורן של שנות ה-80 וה-90. ההתמחות שלו? שוד אלים של סוחרי סמים, אם כי ברקורד שלו נכללו גם שלל תקיפות, הצתות, התחזות לשוטר וחטיפה. למעשה, בין הגילאים 20 ועד 38, ריד בילה רק 13 חודשים מחוץ לכותלי הכלא. אבל עיקר פרסומו השלילי הגיע מסדרת רציחות שביצע, לדבריו, שעליהם הורשע רק באחת – אם כי האשמה הופחתה להריגה וזיכתה אותו במאסר של עשור. אה, וגם הייתה הפעם ההיא שקיצץ לעצמו את האוזניים כדי שיעבירו אותו אגף בכלא.
בשל מעלליו, ריד הפך לסוג של סלבריטי באוסטרליה, ובהמשך אף התפרסם כסופר, בזכות אוטוביוגרפיה שפרסם, כמה ספרי פשע ואפילו ספר ילדים, תאמינו או לא, שנאסר לפרסום. בשנת 2000 יצא הסרט "צ'ופר", בבימויו של אנדרו דומיניק הניו זילנדי ("הורג אותי ברכות" ו"בלונדינית" המושמץ) ובכיכובו של אריק באנה, והאמינו לנו שכזה עוד לא ראיתם. דרמת הפשע הזו, שמגוללת חלק מהתקריות שבהן היה מעורב ריד, עובדת יותר כקומדיה ביזארית ואלימה, היפר-ריאליסטית, והיא מהפנטת לחלוטין. תצוגת המשחק המדהימה של באנה בתפקיד הפריצה שלו (עד אז התפרסם כסטנדאפיסט) ועם המון משקל עודף, רק חותמת את הדיל שמתאר טיפוסים טרנטינואיים להפליא, עמוס בדיאלוגים טרנטינואיים להפליא, נושא את החותם הפוסט-מודרני הברור של האיש, וכולל סצנה שבה דברים איומים נעשים לאוזניים.
"רומן לא חוקי" (1998)
קומדיית הפשע הרומנטית הזו של סטיבן סודרברג נהנית מכל כך הרבה יתרונות, שבאמת אין פה די מקום למנות את כולם. אבל בואו ננסה להספיק רק חלק: התסריט הנפלא של סקוט פרנק ("גמביט המלכה"), שמבוסס על הספר Out of Sight של אלמור לנארד; הקאסט המרהיב, שכולל בין היתר את ג'ורג' קלוני, ג'ניפר לופז, דון צ'ידל, אלברט ברוקס, דניס פארינה ועוד; הבימוי האלגנטי ורב-הדמיון של סודרברג, שלעולם לא קופא על שמריו; הצילום המסוגנן, המפתה, של אליוט דייויס; פסקול פצצה של דייויד הולמס, ובעיקר – וזו הנקודה שבה אנו מדברים טרנטינואית שוטפת, אם נניח לרגע בצד את העובדה שמדובר בעיבוד לפייבוריט שלו אלמור לנארד – גלריית דמויות המשנה הצבעוניות והכובשות, לוזרים מעולמות הפשע אחד-אחד. אפילו מייקל קיטון וסמואל ל. ג'קסון, שניהם הופיעו ב"ג'קי בראון" של טרנטינו (ולנארד) רק שנה קודם לכן, רושמים פה נוכחות (הדמות של קיטון היא אותה הדמות שגילם שם, הבלש המשטרתי ריי ניקולטי).
החבילה כולה מבדרת ומענגת מכפי מילים, וכוללת את תצוגות המשחק המוצלחות בקריירה של קלוני ולופז, עם כימיה שפשוט שורפת את המסך. טרנטינו היה שמח לביים את הסרט הזה. למעשה, ממש נראה כאילו הוא עשה זאת – רק עם מנה קטנה של גז צחוק לפני כל שוט.
Layer Cake (2004)
סרטו הראשון כבמאי של מתיו ווהן ("קיקאס", "אקס מן: ההתחלה", "קינגסמן") הדגים כמה למד מגאי ריצ'י, שאת סרטיו הפיק ווהן עוד מהראשון, "לוק סטוק ושני קנים מעשנים". הבימוי המהוקצע שלו פה שימש עבורו כרטיס ביקור שהזניק אותו להוליווד. אבל הגישה של ווהן לז'אנר מעט פחות מתחכמת מאשר זו שהפכה את ריצ'י לשם דבר, ומעט יותר אלגנטית. הרבה מהקרדיט, מיינד יו, נזקף לזכות דניאל קרייג בתפקיד הראשי, שנותן פה עבודה המבהירה בדיוק מדוע נחטף רגע אחר כך לתפקידו של ג'יימס בונד. קרייג מגלם סוחר סמים מיומן וחסר-שם, המסתבך תוך כדי ביצוע של מה שאמורה הייתה להיות העסקה האחרונה בחייו, זו שתשלח אותו לחיי פנסיה נוחים הרחק מהטיפוסים המסוכנים שמקיפים אותו ביומיום. האם יצליח לצאת מהעבר השני של האירוע ההולך ומסלים?
לצד ליטרת הפושעים הצבעוניים, המבטאים הכבדים, הבגידות ההדדיות והפסקול המענג (מקיילי מינוג, דרך דוראן דוראן ועד לג'ו קוקר), יש משהו כמעט אקזיסטנציאליסטי בסרט הפשע המהנה הזה, שצועד בחן בקווים המוכרים של הז'אנר ומדגים חוב ברור לטרנטינו – עד שהוא כבר לא. הסוף המפתיע לבדו שווה את מחיר הכניסה. או ההקלקה בשלט.
"לוק סטוק ושני קנים מעשנים" (1998), "סנאץ'" (2000)
מחפשים אתגר קטן? בבקשה: חזרו נא לביקורות שהתפרסמו על סרט הפשע הבריטי "לוק סטוק ושני קנים מעשנים" עם יציאתו ב-1998, וחפשו את אלו שבהם לא מופיע שמו של קוונטין טרנטינו. מסכן גאי ריצ'י, שאמור היה לכבוש את העולם עם סרט הפשע הקוקני המבדר והמסוגנן שרקח, ובמקום זאת מצא את עצמו נתפס כחקיין של טרנטינו. אפילו בשורת הקונצנזוס של האתר rottentomatoes קיבל העניין שאוט-אאוט: "טוויסט מלוכלך, פתלתל ומצחיק על נוסחת הגנגסטרים המגניבים של טרנטינו".
אבל אם בחקיין מדובר, הרי שמדובר בחקיין מוכשר עד מאוד: בסרט הבכורה שלו הדגים ריצ'י שליטה מרשימה בקצב וחוש סטייל מפותח, ו"לוק סטוק" הפך אותו לשם רותח בתעשייה (הזוגיות עם מדונה גם לא הזיקה). הסרט הבא שלו, "סנאץ'", חטף ביקורת על הדמיון שלו ל"לוק סטוק" כמו גם על ההשפעה הברורה מטרנטינו, אבל היה משוכלל ועשיר יותר מקודמו, בתוספת תפקיד מבדר ולא אופייני של בראד פיט.
בהמשך הקריירה שלו פנה ריצ'י לכיוונים נוספים, לעיתים מוצלחים ("שרלוק הולמס"), לעיתים פחות ("סחף חושים"), ואפילו שבר קופות (עם רימייק הלייב-אקשן שלו ל"אלאדין"). אבל החיבה לסרטי פשע טרנטינואיים, זו שקיבלה את הביטוי הראשוני שלה ב"לוק סטוק" ו"סנאץ'", נותרה בכל העת, כפי שממחישים שלל הסרטים באותה הרוח שניפק מאז, מ"רוקנרולה" ועד "הג'נטלמנים". כי אתם יכולים להוציא את טרנטינו מהאיש, אבל לא את האיש מטרנטינו.
"קשורות" (1996)
לפני שהפכו לסופרסטארים עם "מטריקס" פרצו האחיות לאנה ולילי ווצ'אוסקי (שהיו אז עדיין האחים לארי ואנדי ווצ'אוסקי) עם דרמת הפשע הסקסית "קשורות". הסרט, מותחן נוארי ארוטי על אודות הרומן בין אסירה משוחררת (ג'ינה גרשון) ואשתו הבוגדת (ג'ניפר טילי) של מאפיונר מהדרג השני (ג'ו פנטוליאנו האדיר), אמנם בקושי כיסה על ההשקעה – אבל לכל מי שצפה בו היה ברור שיש פה יוצרי קולנוע מהמעלה הראשונה, שניים שעשו את שיעורי הבית הז'אנריים שלהם, ידעו איך להניע מצלמה וידעו איך לספר את הסיפור הזה.
האופי הקאמרי של "קשורות", שמן הסתם היה קשור גם לאילוצי התקציב הדל, רק סייע להעניק לסרט מיקוד חד כתער – ואילץ את הווצ'אוסקי'ז למצוא פתרונות אלגנטיים ורבי-דמיון תחת המגבלות. התוצאה היא סרט נהדר, לדעת כותב שורות אלו הטוב והמדויק שבסרטיהן של האחיות, ופרויקט בכורה מרשים בטירוף. גולת הכותרת היא תצוגת המשחק של פנטוליאנו, שמייצר אמפתיה יוצאת דופן כלפי העבריין הקטן והוולגרי שהוא מגלם – זה שרואה איך זוגתו (טילי בתצוגת תכלית פאם-פאטאלית) חומקת מבין אצבעותיו, ופשוט לא מצליח לעצור את זה למרות מיטב ניסיונותיו. בקיצור, מדובר בפצצה של סרט בכורה, וקשה להתווכח עם הניחוח הטרנטינואי העולה ממנו (אם כי ניכרת פה גם השפעה בולטת מיוצרים כמו בילי וויילדר והאחים כהן).
ועוד כמה סרטים טרנטינואיים במפגיע, שלא נכנסו לרשימה האקסקלוסיבית בעיקר מסיבות כמותיות:
"סידורים אחרונים בדנוור" (1995): הסרט הטרנטינואי ביותר שטרנטינו לא ביים עוטה דוק מלנכולי נוגע, ומתהדר בגלריה מרשימה של דמויות משנה ביזאריות מעולם הפשע (שמובא למסך באמצעות גלריה מרשימה של שחקנים אדירים, ביניהם אנדי גרסיה, כריסטופר לויד, סטיב בושמי, כריסטופר ווקן ועוד). הגיע לסרט הזה להצליח הרבה יותר.
"דרכו של אקדח" (2000): תרגיל מסוגנן באלימות והומור יובשני שהיווה את סרטו הראשון של כריסטופר מקווארי (שפרץ ב-1995 כתסריטאי של "החשוד המיידי", עוד סרט טרנטינואי עד מאוד שלא נכנס לרשימה הזו מאחר שבסופו של יום, מדובר בסרט מקורי להפליא שעומד בזכות עצמו). לא יהיה לכם אכפת מאף דמות, הטון לא תמיד מדויק דיו והאלימות מעט קיצונית מדי לטובתה שלה, אבל מי שתר אחר חוויה מעט שונה בז'אנר החרוש בהחלט יבוא על סיפוקו פה.
"להתגרות במוות" (1997): הסרט הזה, Suicide Kings בשמו המקורי, לוקח יותר מאשר Q אחד מ-QT, לא רק בדיאלוגים המתחכמים, אלא גם בעובדת ליהוקו של כריסטופר ווקן, פייבוריט של טרנטינו, לתפקיד הראשי. ווקן מגלם פה מאפיונר לשעבר שנחטף בידי חבורת צעירים (ביניהם ג'וני גאליקי מ"המפץ הגדול") למטרות כופר – אלא שלא מדובר בפראייר כלל ועיקר, מה גם ששומר ראשו המסוכן (דניס לירי) תר אחריו באופן אקטיבי ביותר. חביב מאוד, למי שיכול למחול על מקורותיו הברורים של הפרויקט.
"הקדושים מבוסטון" (1998): לסרט הזה, שהפך לסוג של סרט פולחן, לא חסרים המעריצים שלו. רבים אחרים, מנגד, טוענים שמדובר באשפה ריקנית ומסוגננת עד זרא. ואותם רבים אחרים הם שצודקים. הבמאי טרוי דאפי לקח מטרנטינו את כל הדאווין, בלי טיפה מהאינטלקט והאנושיות, והתוצאה היא סרט שכולו רוח וצלצולים. עדיף לכם לצפות ב-Overnight, הדוקומנטרי המרתק מ-2003 שמראה איזה דושבאג יהיר היה דאפי, ואיך יצר ההרס העצמי שלו השמיד את הקריירה ההוליוודית שהייתה בהישג יד.
