מיק ג'אגר היה אמור להיות רואה חשבון. הרבה לפני שהפך למנהיג של אחת מלהקות הרוק החשובות והטובות בהיסטוריה, הוא סיים את התיכון הפרטי שבו למד בהצטיינות ונשלח עם מלגה לבית הספר לכלכלה בלונדון. מהמוסד הזה ג'אגר לא יצא עם תואר ביד, המוזיקה קראה לו והוא רץ אליה. אבל משהו מחומר הלימוד שהוא שינן בימיו בבית הספר בכל זאת נתפס. האיש מבין דבר או שניים בשיווק ובתפעול עסק חי, והרולינג סטונס - חוץ מלהיות להקת רוק נהדרת - היא בסופו של דבר גם מפעל, ועוד כזה שעובד בלי הפסקה כבר 60 שנה.
להיות רולינג סטון – טריילר
בפתיחת הפרק הראשון של "להיות רולינג סטון", הסדרה התיעודית החדשה על הלהקה, מבקש ג'אגר שלא לעסוק בקלישאות. כל אחד מארבעה פרקי הסדרה, שעלתה אמש (ד') לשידור בסלקום TV, מתמקד בחבר אחר בלהקה ומנסה לפרק את סוד הקסם שלהם. לאחר צפייה בפרק שעוסק בג'אגר, קשה לכתוב שהבקשה שלו מולאה. "להיות רולינג סטון" רחוקה מלחפף אבל לרוב היא צפויה והיא בעיקר זהירה. זה מתחיל משמות הפרקים: "החזון" מוקדש לג'אגר, "התשוקה" מתמקד בקית' ריצ'רדס, "הכיף" עוסק ברוני ווד (שגם לאחר יותר מ-45 שנה בלהקה נחשב לחבר החדש שבה) והפרק החותם, "הקצב", הפך בדיעבד למצבה למתופף צ'ארלי ווטס שהלך לעולמו לפני כשנה. הסטונס לא מאמינים בבינג', והפרקים ישודרו במהלך ארבעת השבועות הקרובים. על אף שכל פרק מתמקד בחבר אחד של הלהקה, גם האחרים מקבלים לא מעט זמן מסך והרושם שעולה מדבריהם הוא שהם די מאושרים מכך שהם עדיין נמצאים בעסק הזה. אפשר להבין אותם.
7 צפייה בגלריה
קצת קשה להבין למה הוא מתעקש ללכת על בטוח. מיק ג'אגר מתוך "להיות רולינג סטון"
(צילום מסך, סלקום TV)
למרות לא מעט רגעים טובים לאורך הפרקים, בעיקר הודות לקטעי הארכיון הרבים, "להיות רולינג סטון" לא באמת רוצה ללכת עד הסוף. כשצופים במוזיקאי אגדי, שלמרות שגילו נושק ל-80, גזרתו נותרה גבעולית ושיערו עדיין באותו הקו (והצבע) כמו בסיקסטיז, קצת קשה להבין למה הוא מתעקש ללכת על בטוח. הסטונס היא להקה מרתקת (על הבמה ובשנים מסוימות גם באולפן), ומי שקרא פעם את הביוגרפיה של קית ריצ'רדס, זכה לגלות שם לא מעט פרטים עסיסיים על עברה הסוער, אבל בפרק שמתמקד בג'אגר אין להם כמעט זכר. לאלו מהצופים שלא מכירים לעומק את הלהקה, הסדרה הזו תעשה שירות טוב. לעומת זאת, למעריצים מושבעים ששוחים בביוגרפיה הקבוצתית שלה, היא לא מחדשת הרבה.
כותבים מחדש את ההיסטוריה
ייתכן שהזהירות הזו של ג'אגר הבוגר נובעת מהטראומה שהוא סוחב מהתקופה הסוערת של הלהקה לאורך הסיקסטיז והסבנטיז. בתחילת דרכם הסטונס מותגו כילדים הרעים של הרוק הבריטי. ג'אגר מדגיש בסדרה שהביטלס היו לא פחות פרועים מהם, רק שאצל לנון-מקרטני ושות' היה מי שדאג להעלים את החטאים ולהמתיק את הדימוי, ואצל ג'אגר וריצ'רדס לא היה אחד שכזה. לדבריו, התקשורת רדפה אחריהם וסיקרה בהנאה מרובה את פשיטות הסמים שהוא וריצ'רדס עברו. העיתונות, אליבא דג'אגר, הייתה אחת מהסיבות שבגללה הסטונס בחרו לעזוב בסוף את בריטניה שנות ה-60. הסיבה השנייה הייתה המיסים הגבוהים שחברי הלהקה נדרשו לשלם אז. לא בטוח לאיזו אחת משתי הסיבות האלו היה משקל רב יותר בהחלטה ההיא, כמו שלא ברור האם האיש המבוגר שהתיישב מול המצלמות כאן הוא הסולן האגדי של הלהקה, מנהל המותג שלה או הדובר שנשכר מטעמה.
7 צפייה בגלריה
המוזיקה הנהדרת של הסטונס מוזכרת די בקצרה. מתוך "להיות רולינג סטון"
(צילום: Dave Hogan)
זה לא המקרה היחיד לאורך הפרק שבו ג'אגר מנסה לשרטט מחדש את הדרך שבה הוא שואף שאנחנו נזכור את ההיסטוריה והמיתולוגיה של הלהקה שלו. המוות של בריאן ג'ונס, מייסד ההרכב שנדחק הצידה ונמצא מת בבריכה שבביתו ב-1969, מוזכר בחטף. כמו גם האסון השני שפקד את הלהקה באותה שנה - הקונצרט במסלול המירוצים אלטמונט, קליפורניה, שבמהלכו נדקר למוות מרדית' הנטר, צעיר שחור שהעריץ את הלהקה. האירוע אומנם מוזכר בפרק, אך שם הנרצח לא. כשג'אגר נזכר בכך הוא לא מביע צער או חמלה על המעריץ המת, אלא פוסק שזה היה הרגע שבו הוא הבין שהוא צריך לקחת את העיניים לידיים. האיש שכתב כמה משירי הרוק החשובים והביקורתיים בקו התפר שבין שלהי הסיקסטיז לראשית הסבנטיז, נשמע כאן כמו מנהל מותג שחושש לערך המנייה שלו בפתיחת יום המחסר, ופחות כמוזיקאי רוק שביקש לערער על ערכי החברה השמרנית ולא ממש אמור לדפוק חשבון. צריך לקוות שבפרקים הבאים של הסדרה, שאר חברי הלהקה יהיו משוחררים בהרבה מהסולן שלהם.
המוזיקה הנהדרת של הסטונס מוזכרת די בקצרה, כך לפחות בפרק הפותח של הסדרה. הסדרה אומנם מתארת את המעבר שלהם מקאברים לשירי בלוז לכתיבת חומר מקורי, מתעכבת לרגע על חשיבות להיטים הגדול הראשון (I Can't Get No) Satisfaction בזינוק במעמדם, וסוקרת עוד כמה רגעים משלהי אותו עשור בו הם כתבו את אלבום המופת שלהם - Beggars Banquet. הסצנה שבה רואים את ג'אגר הצעיר באולפן יושב על כיסא בר עם סיגריה ביד ושר את Sympathy for the Devil (אולי השיר הכי גדול של הסטונס) בזמן שריצ'רדס רוכן לא רחוק ממנו על הבס, היא רגע שכל חובב רוק קלאסי ישמח להפוך לצילום מסך. חבל שאין עוד ממנו כאן.
העידן החדש של הרוק
בראשית הסבנטיז, בזמן שהסטונס עבדו על הקמת הלייבל שלהם (כדי להרוויח יותר כסף), הם גם נזקקו לסמל. די מהר הם גם מצאו אותו. ג'אגר מדגיש שהשפתיים האדומות והבשרניות עם הלשון הארוכה והחצופה שהפכו ללוגו של הלהקה, לא עוצבו ברוחו. אבל הדמיון ביניהם שתפס כבר אז, מחזיק עד היום. ג'אגר מספר שהוא ביקש מהמעצב ליצור לוגו כמו של חברת הדלק "של" - כזה שמזהים בכל פינה. העובדה שגם היום נמכרות חולצות של הלהקה בכל סניף של רשת אופנה בקניון הקרוב למקום מגוריכם, מוכיחה עד כמה המעצב עמד במשימה שלשמה נשכר. עם המיתוג החדש, ולא פחות חשוב מכך – עם צמד האלבומים הנהדרים שהם הוציאו בראשית הסבנטיז, Sticky Fingers מ-1971 ו-Exile on Main Street הכפול מ-1972, הסטונס היו מוכנים להמציא מחדש את מופעי הרוק.
ג'אגר, שלמד איך לזוז על הבמה לאחר שצפה בתחילת דרכו בליטל ריצ'רד ובטינה טרנר, היה הסולן המושלם לעידן החדש והעשיר של הרוק. זמר לבן ששר וזז כמו שחור ויודע להפעיל קהל. עם הריפים הנהדרים של ריצ'רדס, הנגינה של מיק טיילור בגיטרה ובתוספת חטיבת הקצב המוכשרת המורכבת מהבסיסט ביל ויימן והמתופף ווד, וקיבלתם הרכב בשיא אונו שקשה לעמוד בפניו. הסטונס לא הייתה הלהקה היחידה שמילאה אצטדיונים לאורך שנות ה-70, אך היא נותרה האחרונה מדור הנפילים ההוא שעדיין איתנו, וכמעט באותה העוצמה. המוזיקאים הרבים שמתראיינים לסדרה, ובהם טינה טרנר, כריסי היינד, רוד סטיוארט, לארס אולריך ממטאליקה, אנדי סאמרס מפוליס ובריאן ג'ונסון מ- AC/DC, מספרים כאן על האהבה שלהם (וגם הקנאה שלהם) בדרך ובמורשת של הסטונס. רובם לא מחדשים הרבה, אך המחמאות שהם מפזרים על הלהקה נשמעות אמיתיות לגמרי.
עוד במדור מוזיקה:
הנוסחה שנוצרה אז בידי הסטונס על הבמה, ושוכללה ושופרה ביד אמן לאורך שנות ה-80, הפכה את הסטונס ללהקת ההופעות הטובה בהיסטוריה, זו שהופיעה בכל יבשת וזו שצפו בה עד היום יותר מ-15 מיליון איש. גם כשהגיל של שניים מחבריה (שעדיין בין החיים) מתקרב ל-80 (ווד, השלישי והצעיר, הוא רק בן 75), הם עדיין מופע הקרקס המוזיקלי הכי טוב בכל עיר שהם עוצרים בה. ולראייה, כל מי שנכח בערב החד-פעמי שהם נתנו פה בפארק הירקון לפני כמה שנים לא יישכח אותו.
7 צפייה בגלריה
כנראה עושים משהו נכון אם הם מצליחים להחזיק ביחד כבר 60 שנה. מתוך "להיות רולינג סטון"
(צילום: Andrew Timms)
סולואים באים והולכים, ריף טוב נשאר לנצח
לעומת הפרק המעט מאכזב על ג'אגר, הפרק השני בסדרה המתמקד בריצ'רדס - האיש שאחראי לסאונד שלה - מוצלח בהרבה. האיש שניצח את המחט מחייך המון בזמן שהוא מדבר, ובעשורים האחרונים מחייך גם כשהוא מנגן על הבמה. הוא כבר לא צריך להתמודד עם הדמות שיצר, זו עם הפוזה המיוסרת ומלאת החשיבות העצמית. כשהוא נשאל כיצד נוצר הדימוי הזה שלו, הוא מסביר שזו הייתה דרכו להיאבק בביישנות שלו. על עצמו לא נוח לריצ'רדס להרחיב בדיבורים, אבל על הבלוז, המוזיקה שהוא כל כך אוהב, הוא מדבר בשפע. יותר מכל להקה בריטית אחרת, הסטונס הצליחה לתרגם את המוזיקה האמריקאית השחורה לחומר מוזיקלי שצעירים לבנים, קודם בבריטניה ובהמשך גם בארצות הברית, התאהבו בו.
7 צפייה בגלריה
מהגרעין המייסד של לפני 60 שנה נותר רק ראש החץ. ריצ'רדס וג'אגר מתוך "להיות רולינג סטון"
(צילום: Carlos Muller)
כמה שנים אחרי שסבו קנה לו את הגיטרה הראשונה שלו (אל תחמיצו את הרגע שבו הוא מחזיק אותה מול המצלמה), הוא פגש בג'אגר והשניים גילו כמה שניהם אוהבים את אותו הסגנון המוזיקלי. בעצם, חיבתם המשותפת לבלוז הייתה הבסיס להקמת הלהקה, אחרי שהם שמעו את הביטלס (וקינאו בהם). ג'אגר מספר בחיוך עד כמה ריצ'רדס שיגע אותו כשהוא השמיע להם תקליטים של הביטלס כדי שיפסיקו לחשוב כמו להקת בלוז ויתחילו לכתוב שירי פופ.
רי'צרדס מודה שהוא הפך לכוכב רוק למרות רצונו. המאבק שלו בדימוי ובהילה שנוצרו סביבו היה הנתיב הבטוח אל הסמים, וליתר דיוק - אל ההרואין. השימוש הקבוע שלו בסם הלבן איים על חייו ועל עתיד הלהקה. רגע השפל - לפחות זה המתועד כאן - היה ב-1977, כשהוא נעצר בחדר המלון שלו בטורונטו לאחר המשטרה מצאה שם סם בכמות מסחרית שהייתה עשויה להסתיים במאסר ממושך. ריצ'רדס שלא נכלא, הצליח להיגמל, והלהקה עלתה מחדש על דרך המלך.
ריצ'רדס, מהגיטריסטים החשובים בדברי ימי הרוק, מסביר שהוא הגיע אל הגיטרה החשמלית כי הוא רצה לעשות רעש, וזאת הייתה הדרך הכי בטוחה לייצר אותו. האיש שכתב כמה מהריפים האיקונים בהיסטוריה מסביר בסדרה שסולואים באים והולכים, אבל ריף טוב נשאר לנצח. וכך גם פתיחה טובה לשיר, והוא בהחלט התמחה בכמה כאלו. הגיטריסט די בורח מסולואים, כי לדבריו הוא משתמש בגיטרה שלו כמו בכלי הקשה. צילום התקריב של הפנדר טלקסטר הוותיקה שלו, עמוסת הסדקים והשריטות, מוכיח את התשוקה, המיומנות והעוצמה שלו.
לא בטוח שיש תשובה אחת לשאלה שעליה מנסה לענות הסדרה "להיות רולינג סטון". לאורך השנים הסטונס איבדה כמה חברים (הבסיסט ויימן פרש לפני כמה עשורים). מהגרעין המייסד של לפני 60 שנה נותר רק ראש החץ ג'אגר-ריצ'רדס, שאחראים גם על כתיבת השירים. היחסים שלהם שידעו לא מעט עליות ומורדות לאורך השנים, מוצגים כאן כמעט כחצי אידיליה.
המפעל של הסטונס ממשיך לשגשג בעיקר באגפי הייצור והשיווק. חטיבת הפיתוח, זו שאמורה להעמיד שירים חדשים, לא ממש פעילה. הסטונס לא הוציאו אלבום טוב באמת כבר כמה עשורים, והנחמה היחידה של מעריציה היא הוויכוח האם האלבום הגדול האחרון של הלהקה היה ב-1981 (Tattoo You) או ב-1989 (Steel Wheels). אבל הם ממשיכים להתגלגל. ולא כמופע אווטארים או כהרכב שעושה קאברים לעצמו אלא כלהקה נהדרת וחיה, שכנראה שתמשיך להתגלגל כל עוד הם יוכלו והביקוש יישאר קשיח. נכון לעכשיו, שני התנאים האלו מתקיים. באחד מהרגעים החביבים בפרק הראשון ריצ'רדס אומר בחיוך שהם כנראה עושים משהו נכון אם הם מצליחים להחזיק ביחד כבר 60 שנה. יש מצב שהוא צודק.
