המטרה: לפענח את חידת ג'יי לו ובן אפלק שהתאחדו אחרי 20 שנה. האמצעי: להאמין בנס האהבה
יש אנשים שלא מסתכלים ישירות על השמש. אני משתדלת שלא להסתכל על ג'ניפר לופז. האישה הזו פחות או יותר בגילי, 52, ועדיין נראית כמו נערת תיכון רעננה. אז למה לי להסתכל עליה? זה רק גורם לי לחוש תסכול.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ולכן, כל הרומן המחודש הזה בין ג'יי לו לבן אפלק די עבר מתחת לרדאר שלי. מדי פעם חדרה לפיד שלי תמונה של שניהם, משתזפים על סופר-יאכטה או מתנשקים בנשף הגאלה, ואני סימנתי לעצמי ש"הם אשכרה נראים מאוהבים". במקביל, השתדלתי מאוד שלא להסתכל עליה יותר מדי, לא לראות את רעמת הדבש המטורפת הזו שלה, שממלאת חדרים שלמים (בעוד שהשיער שלי סובל מנשירה וממלא בעיקר את המרזב של האמבטיה), את הבגדים המהממים שהיא לובשת על גוף שלדעתי כל כך מורגל בכושר שהוא עושה סקווטים מתוך שינה. בקיצור, את כל העבודה הקשה שהיא עושה כדי להישאר אותה ג'ני מהבלוק.
אבל השבוע הזוג הזה התחתן. טס לווגאס עם חמשת הילדים, שניים שלה, שלושה שלו, כדי לערוך חתונת בזק ספונטנית. שם הם אשכרה עמדו בתור מול אחת מכנסיות האלביס המפורסמות. "היו שם ארבעה זוגות", כתבה ג'יי לו בפוסט שלה, "מאחורינו עמדו שני גברים שלא הפסיקו להחזיק ידיים ולהתחבק, לפנינו עמד זוג צעיר שנסע שלוש וחצי שעות מהעיירה שלהם כדי להתחתן בול ביומולדת שנתיים של הבת המשותפת. וכולנו חיכינו לדבר אחד: שהעולם יכיר בנו כשותפים לחיים".
ודווקא זה הצליח לרגש אותי. ג'יי לו הייתה מאורסת לא פחות משש פעמים, והגיעה למעמד החתונה פעמיים. בשתי החתונות היא דפקה אירוע מתוקשר שהרגיש יותר כמו טקס האוסקר. והנה, דווקא עם בן, בחרה להתחתן בצורה הכי פשוטה שיש. באמצע הלילה, כשרק הילדים של שניהם משמשים כעדים ובן מחליף לחליפה שלו בחדר הקטנטן שליד הקאפלה. בלי צלמים או מגדלי שמפניה, בלי ג'ורג' ואמל קלוני שיושבים באולם בארשת פנים חמורה. ככה זה. אהבת אמת לא צריכה לצרוח שהיא אהבת אמת, היא לוחשת את זה באינטימיות, בשקט.
אפילו השמלה שלופז לבשה הצליחה לפרוט בתוכי על משהו; לבנה וצנועה, בלי חלונות־הצצה לגוף שהפכו לסמל המסחרי שלה. מתברר שזו שמלה שהיא לבשה פעם בסרט ישן והיא זו שמשקפת את הבחורה התמימה והרומנטית שרק בן מכיר מתחת לדימוי הדיווה שלה. "שמרתי אותה במשך שנים", כך כתבה, "והנה אני לובשת אותה בחתונה שלי". "החתונה שלי", ככה היא כתבה, בלי לציין שזו החתונה השלישית, ואני האמנתי לה שזו החתונה היחידה שהייתה לה מבחינתה, היחידה שנחשבת, כי היא מתרחשת עם הגבר היחיד שאי פעם אהבה בכל לבבה.
כמובן שמה שהכי מרגש פה זה שבן וג'ן כבר היו זוג מאוהב פעם. בשנת 2002. הם נפגשו על הסט של הסרט "ג'יגלי" ומיד הרגישו שהם שייכים. מה שקרה משם אפשר לתאר בתור המפץ הגדול, כי החיבור הזה ביניהם ייצר כמויות בלתי נתפסות של רעש. כולם דיברו וכתבו עליהם, ועשו את זה עם המון בוז ולעג. אפלק נחשב אז שחקן רציני, אינטלקטואל הוליוודי; ג'יי לו, לעומתו, נתפסה כבימבו לטינית שרק יודעת לנענע. אז מה הוא עושה עם הטיפשונת הזו?
כשהרומן הזה נגמר אף אחד לא הזיל דמעה על הזוג הנלעג. והנה, בשנה האחרונה אפלק ולופז נהיו שוב זוג. רק שהפעם אף אחד כבר לא צוחק. כי מי שמע על זוג שנפרד לפני 20 שנה, ובכל זאת חזר זה לזרועות זו, מאוהב מתמיד, כשהוא כבר בגיל העמידה?
"האחד שנתתי לו לחמוק" הוא מושג מאוד מוכר בסרטים של הוליווד. הרעיון הוא כזה - לכל אחד מאיתנו יש אהבה אחת ענקית שנשארה מוחמצת. מישהו שהיה אמור להיות האחד או האחת שלו, ובכל זאת הם איכשהו נפרדו, וכל מה שנשאר זה בור ענק של געגוע ושאלות של "מה היה יכול להיות אם?" זה מה שקרה לג'יי לו ולבן. כשהם נפרדו זה היה שיברון הלב הכי גדול בחיים שלה. הם היו צריכים להתחתן עם אנשים אחרים, לעשות איתם ילדים, להתגרש ולהתאכזב, רק כדי שהטיימינג יבשיל ככה שכשהם ייפגשו שוב, פתאום הכל ייפול למקום.
שזה נפלא, רק שאף פעם לא הבנתי את הקונספט הזה. ראשית, אם נפרדת ממישהו שכל כך אהבת, בטח הייתה לך סיבה ממש טובה לעשות את זה, אז מה כבר היה יכול להשתנות ב-20 שנה שישנה את זה? נכון, אנשים משתנים, אבל לרוב הם לא משנים את סגנון האהבה שלהם. מי שתמיד היה קצת בוגדני או פזל לצדדים יישאר כנראה חמדן; מי שלא ידע איך לתת מחמאות טובות יותר מ"את חברה טובה" כנראה לא למד לדבר כמו מאהב צרפתי. אנחנו אוהבים גם מתוך המקום הכי גבוה ואצילי שבתוכנו, אבל גם מתוך כל זיכרונות ודפיקויות הילדות שלנו, מהקופסה השחורה הזאת בנפש שאין טכנאי שיכול להוציא ולתקן, וזה לא משתנה רק כי צמחו לנו כמה שערות אפורות.
מה שעוד מוזר לי בזוגות מתקמבקים, שזה סותר את כל מה שאני יודעת על אהבה. תמיד חשבתי שבאהבת אמת לא נפרדים. לא מגיע שום רגע שבו אומרים, "טוב, אני צריך פסק זמן ממך". נלחמים ונאבקים עד הסוף. ברגע שאמרת, "אני אוהב אותך, אבל..." זה נגמר מבחינתי, כי באהבת אמת אין "אבל". זה אומר שהפסקת להסתכל עליי בעיניים האלו, של הקסם, והתחלת לראות את האותיות הקטנות והמגעילות שלי. ומה זה הבולשיט הזה, "האחד שהצליח לחמוק"? הוא הצליח לחמוק כי נתת לו לחמוק, ואם עשית את זה סימן שהוא לא היה כזה אוצר נדיר בעינייך. רק שכשאני מסתכלת על אפלק ולופז, אני רואה דבר מוזר. הם נראים מוקסמים האחד מהשנייה אפילו יותר מבסיבוב הראשון, אז מה בעצם קורה פה?
"מה שקורה פה", אומר יוני, חבר משותף שלנו, "זה שאת פשוט לא מבינה זוגות מהסוג שלנו, שלי ושל שיר". יוני היה נשוי במשך 18 שנה לנועם, אישה נעימה שהוא הכיר עוד כשלמד משפטים באוניברסיטה. הם היו זוג נהדר, ואולי זאת הייתה הבעיה. מרוב שהיו חברים טובים היה נדמה שהם מנהלים יחד מלון בוטיק יוקרתי שהאורחים שלו הם שלושה ילדים קטנים. לאשתו זה התאים, אבל ליוני לא. פעם ישבנו באיזה אירוע על גג והוא אמר לנו: "אני לא יכול למות לפני שארגיש את האהבה הגדולה הזו שכולם מדברים עליה".
בגיל 50 הוא פתאום נכנס למשבר מסתורי, עזב את העבודה ופירסם בפייסבוק את הפוסט הבא: "לקראת יומולדת 50 אני רוצה לצאת לטיול עם עצמי. כל מי שמכיר או מכירה אותי מהעבר מוזמנים לכתוב פה ואני אקפוץ לביקור".
עשרה חברי עבר ענו לו על הפוסט הזה, ביניהם שיר, החברה המיתולוגית שלו מגיל 26. "גרה היום בנתניה, אשמח לראות אותך", היא כתבה לו בפשטות, לא נותנת שום רמז שהיא מעוניינת במשהו לא מוסרי. ובאמת, היא לא הייתה מעוניינת בכלום, היא גם הייתה נשואה, אבל משהו בתוכה בכל זאת ענה לקריאה הזאת שלו. כאילו משהו אצל יוני ושיר נשאר פתוח כל הזמן הזה, פועם.
"ובכל זאת, נפרדתם לפני 20 שנה", אני מקשה, "משהו גרם לך - או לה - לחתוך". זה מה שאני לא מבינה, איך מנתקים את החומר החזק הזה שמחבר אתכם יחד ושמרגיש כמו הסופר־גלו של אלוהים? "נפרדנו כי הייתי אידיוט", הוא אומר, "היו לה אתגרים נפשיים ואני זוכר שזה הפחיד אותי וחשבתי, 'אני לא יכול להתחתן איתה. איך הילדים שלנו יתמודדו עם אמא שברירית כזו?'"
הוא מסביר לי שלפעמים אנשים נפרדים לא כי הם הפסיקו להסתכל בעיניים של קסם, הם נפרדים למרות הקסם, ממש נגדו ולמורת רוחו, כי הם חושבים יותר מדי על העתיד. "בגיל 30 אתה עדיין מחפש מישהי לגדל איתה ילדים, לבנות איתה משהו יציב. שיר לא התאימה לי לתכנוני העתיד”.
אני מספרת לו משהו שקראתי על אפלק ולופז. שבפעם הראשונה שהם נפרדו, זה היה לא רק בגלל הפפראצי או הכישלון של הסרט שעשו יחד; זה היה כי בן היה אז מכור לאלכוהול ולסמים, וג'יי לו לא הצליחה להתמודד עם זה. היא חששה מהצל של העתיד שנופל על הקשר. וזה משהו שכבר אין בגיל 50, את כבר מבינה שהעתיד הוא סוס שחור ומשוגע, אי־אפשר לשים עליו רסן של תכנון וטבלאות אקסל והוא בטח לא מקשיב לרצונות שלך. נצלי כל רגע שיש לך כדי לאהוב, כי מחר הכל יכול להיטרף שוב.
ועכשיו בן וג'ן זוהרים. מנצנצים יותר חזק מקשת. מרגישים שהם עדיין רואים אחד בשני בדיוק את מה שהם ראו גם בגיל כמעט 30. וזה כובש, משכנע, כי כששני אנשים אוהבים ככה הם הופכים להיות, כמו שיהודה עמיחי הגדיר, "אווירון עשוי מאיש ואישה, כנפיים והכל". למרות שכל העולם כולו הספיד אותם וקבר את הקריירות שלהם והאמין שהפרסומת הבאה שיעשו תהיה לחיתולים למבוגרים, הם שולטים בשיח הציבורי כאילו שחוטיני מתחת לג'ינס נמוך עדיין באופנה.
אז אולי גיל העמידה לא חייב לעבור ברביצה, בוויתור. אם יש לך מישהו שעדיין מסתכל עליך ורואה רגליים ארוכות שמונחות על הדשבורד, או את הג'ינג'ים שקורצים מתוך הזקן, כמו תזכורת לילד המנומש שאהב לקפוץ בשלוליות בלי נעליים - אתה בעצם אף פעם לא מרגיש החמצה או נכנע לאפור.
"זו כזו השראה", אני אומרת לבן הזוג שלי. למרות שאנחנו לא שני אנשים שהכירו בצעירותם ועשו קאמבק. אנחנו לא נתנו זה לזו לחמוק, פשוט נשארנו יחד. ובתוך ההישארות הזאת אולי שכחנו שאנחנו נס גדול. "צריך לזכור את זה", אני אומרת, "איך התאהבנו, הרגשנו תאומים. הייתה לזה סיבה". "ואיך ולא התביישנו להתנשק צרפתית למרות שהילדות צרחו פיכסה", רן מוסיף, "זוכרת? חבל שהפסקת עם זה. את כל כך דופקת חשבון שאת שוכחת את הדבר הכי חשוב. ילדים צריכים לראות אהבה של אנשים מבוגרים. עם כל הגועל, זה מה שנותן תקווה, לראות איך האהבה הופכת זוג בגיל העמידה לאווירון".
המאמץ הגדול של זמננו הוא לדעת לא להתאמץ. זאת הסיבה שאין מספיק עובדים, ושאני הולך לרזות
האמת, אני לא בטוח שהבנתי את המודעה ההיא: "אתגר אבא חטוב" ממש מציעים לי "להוריד את הכרס ב-90 ימים ללא ספירת קלוריות ובלי ספורט"? רציניים?
כי אם זה המצב, אז כאילו, סליחה, באיזה אופן בדיוק "אתגר אבא חטוב" הוא בכלל, נו, אתגר? בשבילי לפחות – לא יודע מה איתכם – זה לא כזה אתגר. אני מסוגל לעשות את זה. יש בי את הכוחות והיכולת לא לספור קלוריות, לא לעשות ספורט, ופשוט לרבוץ על הספה מול הטלוויזיה, לקחת לעצמי עוד משולש מקרטון הפיצה פטריות שמונח לי על הבטן, ולצעוק על הילדים שהם מפריעים.
עשיתי דברים כאלה בעבר, ואני יודע שעוד כוחי במותניי לעשות אותם גם כיום.
אולי אני מיוחד, לא יודע. אולי אנשים אחרים – נניח יזמי "אבא חטוב" – רואים בזה אתגר, ואולי אין להם מושג סמנטי מה בדיוק משמעות המילה "אתגר" והם משתמשים בה בצורה לא נכונה.
בכל אופן, איך שראיתי את הפרסומים האלה של "אבא חטוב" מיהרתי להירשם לוובינר החינמי שלהם, שבמסגרתו הבטיח מייסד השיטה צביקה עינב לספר לי איך גם אני אוכל, ב-90 יום בלבד, להמשיך לאכול הכל, להתייחס לספורט כאל המלצה גרועה ולהוריד בין שמונה לעשרה קילו.
הוובינר התחיל, צביקה סיפר איך אני עומד להוריד קילוגרמים בקלות ואני הורדתי מולו טוסט משולשים – היי, הכל בסדר, אני ממילא תכף מצטרף לאתגר קשוח שלא מצריך אותי לספור קלוריות, ואני מתכוון לעמוד בו! – ובסוף ההרצאה הוא בישר שאפשר להירשם כבר עכשיו.
כמעט התפתיתי, אבל אז אמרתי לעצמי: היי, איפה פה האתגר? בוא לפחות תיקח על עצמך משהו קצת יותר קשה ומחוץ-לאזור-הנוחות שלך מאשר להמשיך לאכול כרגיל ולעשות שום דבר תחת הדרכתו ופיקוחו של צביקה; בוא תעשה את זה בלעדיו!
ברגע הראשון המחשבה נראתה לי קיצונית. לא, אמרתי לעצמי, עד כאן. יש דברים שבגילי אני כבר לא מסוגל. אבל המחשבה לא הרפתה; לעזאזל, רענן, אמרתי לעצמי, אתה לא עד כדי כך מבוגר, וזה בדיוק הזמן לקחת את הגוף והיכולות שלך שוב לקצה, ולהוכיח לעצמך שאתה עדיין כשיר ויכול לעשות קרוב לכלום אם רק תחליט!
וזהו. יצאתי לדרך בכל הכוח: אני אוכל חופשי, לא מתקרב לחדר הכושר, ומה אני אגיד לכם: אני מרגיש נהדר. לא רק גופנית מיד אחרי הגולדה-שברי-בייגלה של עשר וחצי בערב, אלא גם מנטלית; הידיעה שאני מסוגל לא להתאמץ בכוחות עצמי. שאני עומד באתגר באופן לחלוטין חסר מאמץ.
כי חוסר מאמץ הוא המאמץ החדש.
ומתברר שזה עסק די מאמץ, לא להתאמץ, ואולי אפילו ממש אתגר.
קחו למשל את הילדים שלי – וגם לא מעט מהחברים שלהם – שחלומם הגדול הוא משהו כמו "להיות יוטיובר" או, בימים ספציפיים יותר, "להיות מיליארדר" ופה ושם "להופיע" ואפילו "להשתתף בדברים" – אני מניח שבטלוויזיה? – או סתם "לפתוח ערוץ".
שאיפות יפות, באמת – וכן, אני יודע כמה בומר אני נשמע כרגע ואני אפילו לא אתאמץ להישמע פחות – רק שכשאני מנסה טיפה לחדד איתם את זה ותוהה אם, נניח, הם כתבו איזה תסריט או סתם רעיון כללי, או משהו בכלל לקראת הסרטון הראשון שישיק את קריירת היוטיוביזם והערוצים המפוארת שלהם, הם אומרים משהו כמו "אבא, לא צריך" או "מה שחשוב זה שתקנה מצלמה ממש טובה".
וואלה, לא יודע. אני בגילם – וגם בגילי – כתבתי כל מה שזז, והייתי די משוכנע שכל הישג בחיים יגיע אליי בעבודה קשה, כישרון מסוים וקצת מזל (רק שספציפית לנו במשפחה אין מזל או כישרון, אז נשארה עבודה קשה), והיידה, אני צריך להתחיל לצבור את עשרת אלפים השעות שלי – כמו שקבע מלקולם גלדוול בחוק המפורסם שלפיו כדי להיות מצוין במשהו יידרשו עשרת אלפים שעות אימון.
העניין הוא שעד שהשלמתי את עשרת אלפים השעות התברר שכל המאמץ הזה – וכל מאמץ בכלל – הוא מאמץ יתר מטורף. ממש אין בזה צורך. לא, עבודה קשה, חריש עמוק, תחקיר מקיף, שריפת סיטונאית של שעות במשרד או על איזה מתקן הן לגמרי ארץ לזקנים, ועשרת אלפים השעות הוחלפו זה מכבר בעשרת אלפים הרצונות; פשוט תרצו הרבה – אבל ממש תרצו, וממש הרבה – ותעשו מעט, ויהיה בסדר.
אף אחד כבר לא באמת רוצה להתאמץ – זו, בין השאר, הסיבה שבכל מקצועות השירות והעבודה המאומצת בשכר נמוך מורגש עכשיו מחסור עצום בעובדים; למה בעצם לקרוע תחת בפריקת מזוודות ובידוק ביטחוני בנתב"ג כשאפשר, ביותר כסף, למלצר במסעדת יוקרה? ולמה למלצר יוקרה כשאפשר, ביותר כסף, לעשות יומית בשליחויות לוולט? ולמה לעשות שליחויות כשאפשר, ביותר כסף, לכתוב שיר לנונו? ולמה לכתוב כשאפשר רק לבצע מול אסי ורותם? ולמה לבצע כשאפשר ישר לצלם סרטון? ולמה לצלם ישר כשאפשר לצלם בזווית ולפתוח ערוץ ייעודי או פשוט לנסוע למלדיביים ולהעלות משם פוסט?
האפשרויות באמת אינסופיות, צריך רק לחכות לאחת ואז לא להתאמץ לרכוב עליה. אבל עזבו, מה אני מקשקש על עבודות סטודנטים זולות כשאפשר להסתכל על אבטלות פוליטיקאים יקרות. למה בכלל להתאמץ לחוקק, לבצע רפורמות או סתם להגיע לעבודה – כן, חיים כץ, ישראל כץ, יולי אדלשטיין ויואב גלנט מהליכוד, אני מסתכל עליכם ועל רקורד אי-ההופעה המסחרר שלכם למשכן ולוועדות – כשאפשר פשוט ללבות שנאה ולדעת שאתה מסודר גם בכנסת הבאה?
מאמץ זה לחלשים, וסרגל המאמצים של פעם הוא כיום מחוגה. רוצים לשמוע את זה מגורו אמריקאי? תקראו את Effortless של גרג מקיואן, רב-מכר מדובר שיסביר לכם שכולנו פשוט מתאמצים יותר מדי, ושכל תרבות המערב המיושנת שקידשה עבודה קשה היא בולשיט. יש שם ממש פרק בשם "לנוח: אמנות הלעשות כלום".
האיש הזה, אגב, עובד ממש קשה בהפצת משנת האל-תעבדו-קשה שלו; הוא מנהל סוכנות אסטרטגיה ומנהיגות, מרצה ומתראיין בכל חור, נח ממש מעט ולדעתי גם עומד באתגר אבא חטוב ואוכל מה בא לו.
אז אל תיקחו ממנו דוגמה. אתם יודעים טוב יותר שמאמץ עצום הוא פאסה. תראו אותי, כמה התאמצתי ולאן זה הביא אותי: לפה. אמצע הדרך. הילדים שלי, בואו נקווה, כבר יידעו טוב יותר לא להתאמץ, ועד גיל 21 הם בטח יגיעו לירח אחרי שיקנו כרטיס מאילון מאסק. ייתכן שהם אפילו יפתחו משם ערוץ. אני לכשעצמי עדיין ארגיש שמשהו פה חייב להיות לא הגיוני, ושמישהו יהיה חייב לשבת מתישהו כמה שעות רצוף על משהו, אבל הם יגידו לי שלא צריך, ובהדרגה אני אשתכנע שהעברתי חיים שלמים בלהתאמץ יותר מדי, וזו בדיוק הסיבה שהגעתי לאן שהגעתי: לא רחוק מספיק.
אבל מילא; אני רק אצחק על עצמי ואזמין לכולנו פיצות וגלידה לקינוח. שלפחות נוריד קצת במשקל.
דווקא העיוורון שנגזר עליו, מאפשר למשורר ארז ביטון להתבונן על העולם אחרת מכולנו
את הטור הזה אני מבקש להקדיש למשורר ארז ביטון, כדי להודות לו על כל השירים היפים שכתב ושנתנו לי כוח ועוררו בי איזו אמונה ורטט. גם שיריו המוקדמים, וגם אלה שפירסם בספרו החדש, שבו חזר שוב אל סיפור חייו, הפך את קרביו חזור והפוך, ובעקבות זאת גם את הקרביים של קוראיו.
לפני כעשר שנים הנחיתי פאנל בהשתתפותו, והיה שם איזה רגע שחידד לי משהו עליו. אבל לפני כן, למי שלא מכיר, נאמר כי ביטון נולד באלג'יריה בשם יעיש, גדל במעברה ועבר ללוד. כשהיה בן עשר הוא מצא רימון יד, הרים אותו, וזה התפוצץ בידיו. ביטון התעוור ואיבד את ידו השמאלית. הוא הפך מאז למשורר חשוב, היה עובד סוציאלי, קיבל פרסים ועמד בראש ועדות ציבוריות, יש לו תואר שני בפסיכולוגיה שיקומית, אבל השנים שלו בבית חינוך עיוורים בירושלים, לשם נשלח לאחר שאיבד את מאור עיניו (ושם גם קיבל את שמו ארז), ממשיכות ללוות את הווייתו, ולהוות נקודת ההתייחסות שלו.
להבדיל, ובאמת בלי שום ניסיון להשתוות ולו במעט למר גורלו, אלא רק כדי להבהיר למה תיאורי הפנימייה בשירתו תמיד הלמו בי: במשך שנים רבות, למעלה מעשור, הייתי חולם על הישיבה שבה אני למדתי (שהייתה, אגב, צמודה לבית חינוך עיוורים). החלום תמיד חזר על עצמו בכל מיני ורסיות: היום האחרון ללימודים מגיע, ואינני מצליח לצאת מהישיבה. פעם אני לא מוצא את האוטובוס, פעם אני לא מוצא את התיק, תמיד איכשהו אני מוצא את עצמי תקוע שם בלי אפשרות להיחלץ. מיותר לציין כי אין זה חלום שמצריך יותר מקורס מבוא לפסיכולוגיה כדי להבינו, אבל אני מספר על זה כי כשאני קורא את השירים של ביטון, בכל ספריו וגם ב'תפרים' - הספר החדש ויוצא הדופן שהוציא זה מכבר - אני מרגיש שכמו בחלומותיי, גם ביטון מחפש דרך לצאת משם, מבית חינוך עיוורים, מהרגע שבו נהיה עיוור, מהמעברה שבה גדל, מהאוטובוס אליו עלה בלי נעליים. אבל ממש כמו בחלומותיי, ככה בשיריו, לא משנה כמה רחוק הוא מגיע - הרגע ההוא, מפעם, לופת אותו ולא משחרר אחיזה.
בחזרה לפאנל שהנחיתי בהשתתפות ביטון. זה היה בכפר בלום, נדמה לי, אני יושב על הבמה והוא לידי. ואני מתחיל את האירוע בכך שאני מציין כמה אני שמח לראות שלפאנל שאמור לעסוק בשירה הגיעו כל כך הרבה אנשים. ביטון מקשיב לדבריי ושואל אותי בלחש: אה, יש הרבה אנשים?
הופתעתי. כלומר, הופתעתי מכך שהופתעתי. למה, באמת, שידע שיש כל כך הרבה אנשים? ולמה לא חשבתי לומר לו את זה? סיפרתי לקהל מה ביטון אמר לי כרגע, וביקשתי שימחאו כפיים כדי שיבין שאני לא ממציא, ואכן קהל גדול בא לשמוע אותו. הקהל מחא כפיים במשך דקה בהתלהבות, תקרת האולם עפה באוויר כמעט, וביטון היה מאושר.
אז עכשיו ביטון הוציא ספר שירה חדש. האיש שאמר שהמוות מלווה את חייו, האיש שכתב שהוריו בעצם ויתרו עליו, שלחו אותו להרי ירושלים וניסו להמשיך את חייהם בלעדיו, האיש הזה, הוא אמנם לא חווה את עצמו כך, אבל נחל הצלחה גדולה, חייו הם אשכרה רצף הצלחות פנומנליות. אבל בשיריו הוא עדיין הילד ששוכב עם התחבושות על עיניו, לא יודע מה יעלה בגורלן, ושומע את האחות לוחשת לקרובת משפחתו שהוא עיוור.
איך הוא הצליח כל כך, אם הרגע הזה עדיין חי בתוכו כה חזק? או שזה מקור כוחו? אספר לכם משהו שקרה בשישי שעבר. זה מעבר קצת אסוציאטיבי, אבל ביטון, אין לי ספק בכך, יעריך את הקפיצה הזו: בתחילת השבוע שעבר אפרת אמרה לי שצריך להזיז מקרר ישן ממקום למקום. לא הבנתי למה היא מספרת לי את זה, הרי אינני שותף להחלטות לגבי מיקום מקררים בבית. אלא שאז התברר לי שהיא מתכוונת שאנחנו נעביר את המקרר. איך בדיוק, שאלתי. איך את חושבת שנוכל להזיז מקרר? מי אנחנו בכלל? גם סבלים לא סוחבים מקרר, זה רק אחד מהם, הגדול שבחבורה, והוא עושה את זה עם רתמות כאלה, את לא זוכרת? זה שוקל טונה או משהו, אמרתי. אבל המקרר ריק, אפרת השיבה. זה הצחיק אותי. לא הקוטג' שבמקרר הוא מה שהופך את זה לבלתי אפשרי, מה לא הבנת פה?
סוף דבר, אפרת הניחה לי והעבירה את המקרר עם חברה. פאקינג מקרר. הן סחבו אותו איכשהו. אני קלטתי אותן לקראת סיום ההובלה והספקתי לעזור קצת. ומוסר ההשכל הוא שאין כנראה דבר שעומד בפני הרצון (של אפרת, לא שלי), ושיש אנשים כאלה שהכל אפשרי מבחינתם, שהשכל לא מגביל אותם. זה מה שהרגשתי כשקראתי את אחד השירים המרטיטים בספר של ביטון, שבו הוא מתאר כיצד כילד עיוור נסע לבד באוטובוס מירושלים לביתו בלוד. נדמה לי שהשירה של ביטון ראויה כדי שאצטט ממנה ואקדיש לה את פסקת הסיום בטור, ואם יורשה לי, אבקש מכם לקרוא את השיר לאט, ותוך כדי לנסות לשוות אותו בדמיונכם, ממש לראות את הילד הזה, שהתעוור בגיל עשר, מגשש דרכו באפלה אל אמו העייפה והאוהבת.
ילד בא מירושלים / ויורד בתחנה המרכזית הישנה בלוד / וסביבו עגלות וסוסים ואוטובוסים / והוא צריך להגיע לאמו / והוא בן 12/ עיוור מוחלט / ואיך יְנַוֵּט והוא לבדו / יעמוד ויחכה ויקשיב / עד שיגיע השקט / ימהר לעבור / להשיג את השקט / חמישה מטרים עד למדרכה / ילך על המדרכה טיפין טיפין / הוא יודע / שהנה גבשושית ועוד גבשושית / יחלוף על פני החנות בגדים של סטלה / והנה הוא מגיע לכביש הראשי / ושוב יחכה עד לשקט הדרוש / ושוב יעבור ביעף חמישה מטרים / ויחלוף על פני חנות הדגים של צ'יליבי / ויחלוף על פני חנות האופניים של בנו / וירד מדרכה / ויעל מדרכה / עד שיגיע לדלת הבית / והיא עשויה פח והיא חצי פתוחה / אבל הוא בכל זאת ידפוק עליה / ואז הוא ישמע קול מבפנים / רדום / בערבית מרוקאית / שקון? שקון? מי זה? מי זה? / זה אני אמא זה אני / וייכנס וינשום לרווחה.
שבת שלום.
יוסף וכתונת המזוודות / כל הכבוד לדוד האמריקאי ג'וזף-יוסף המחייך שבא לבקר פה לפני שבוע כנשיא ארצות-הברית. היו לו פור שור (לבטח) כמה מזוודות כשהבולטת הייתה אחת אטומית, בת זונה ומפחידה שתפקידה לנטרל מזוודות נפץ של טרוריסטים איראנים. אני מניח שאת כל שאר המזוודות האישיות העבירו אנשי השירות החשאי שלו בשושו מבטן המטוס אל משכנו הזמני במלון המלך דוד בירושלים. הוא כבר נסע, אמנם, אבל לו היה יכול, היה ג'וזף המחייך נשאר פה להתבשם בחנופה העברית שעטפה אותו מכל עבר. מצד שני, כדי להישאר פה מישהו היה צריך לפרוק את המזוודות ואחר כך למלא אותן שוב. וזה לא קל ליהודי, סליחה, נוצרי, בן 79. אבל מה הכילו המזוודות שלו? הייתי מת לדעת אם לקח איתו, כמוני, מכונת גילוח, תרופות, נייר טואלט אמריקאי או את מפת הים התיכון, כדי להתמצא באזור.
נעלמה מהממ"ד / "היי, ראית במקרה את המזוודה שלי?" צעקתי לעבר מ' בוקר אחד, "היא נראתה לאחרונה שרועה בממ”דוש - ולפתע נעלמה".
"לא, לא ראיתי", ענתה מ', "הרי לא טסנו כבר שלוש שנים". וכשהיא אמרה את זה דמיינתי מזוודה שנעלבה משלוש שנות חוסר היחס שלנו "אליה", נמלטה מהממ"ד, עלתה על מטוס לניו-יורק, הצליחה להגיע בשלום, ושם בחדר במלון "דומיניק" (בו שהינו לאחרונה לפני ההופעה של ברוס ספרינגסטין בברודוויי), נחה לה בשקט בקן המזוודות.
"אין כמו היכולת שלך להפיח חיים במזוודה", אמרה מ'. אבל תמהה אם אני בכלל זוכר את הצבע שלה, את פרצופה האמיתי (לכל מזוודה יש פרצוף), את הריצ'רץ' שרץ לרוחבה כמו ניתוח לב פתוח. והאם הסרתי ממנה, בזמנו, את הסרטים עם הקווקווים השחורים שבעזרתם היו המכונות הדיגיטליות מזהות אותה כשהייתה נוחתת בשלום מביקורינו בכל חוץ לארץ.
"זוכר, זוכר", מילמלתי, "היא הייתה צנועה וחסרת יומרות יחסית לכולנו, אז איך אשכח אותה?"
הסיני המתקפל / היהודים היו מאז ומתמיד עם נודד ובודד כזה. הם דחסו את הבית שלהם בבהלה ובמהירות לתוך מזוודות חייהם תוך כדי בריחה מצורריהם ומרודפיהם האכזריים. לפעמים השתמשו בפקלאות משמיכות. לפעמים ברכבות. מעיר לעיר. ממחנה למחנה. מארץ לארץ. מטרגדיה לקומדיה, עד שהגיעו ארצה. אז, כנצר ליהודים נודדים כאלה, תמיד נמשכתי למזוודות החיים. למשל, כנער הייתי עוזר להוריי לגרור את המזוודות כשטסו לחו"ל. זה היה ביטוי לאהבתי לזוג הרומנים הדלים שנסע תמיד עם מזוודות חצי ריקות.
"מה יש לקחת?" הייתה אמי ממלמלת. ואבא היה מביט בה בדאגה, כי מבחינתו אפילו היה לוקח אוכל לכל מקום.
וככה, כמו שנקשרתי פעם לאנשים, לארטיקים, לשירים, לקהל, לאהבות ישנות ולריקודי פסדובלה, נקשרתי למזוודות שהפכו עבורי עם השנים למעין בתים קטנים זזים, שאפשר היה לדחוס בהן הכל, כולל את הסיני המתקפל מאושן 11. זוכרים? זה שיצא בסרט מהמזוודה למול עיניו הפעורות של בראד פיט שלא מזהה פנים של אנשים.
ואני נזכר פתאום גם במישהי קוקואית לגמרי שהרסה את החיים למזוודה שלה, ממש התעללה בה כשמילאה ורוקנה אותה אחת ליום. והיו לי בעבר הרחוק מזוודות שהתעקשתי לא להיפרד מהן, כולל כאלה שלא היו להן גלגלים ומנשא והייתי צריך לגרור אותן לאורך שדות התעופה כמו שגוררים גווייה במערבונים. מזל שהנתב"גים היו אז קטנים יחסית ואני הייתי שרירי בערך כמו שמלא מהנינג'ה (אבל בערך).
ועכשיו? לפי השמועות האחרונות, מזוודות נעלמו לבעליהן אחרי הטיסה ולא נמצאו לעולם. חלקן אבדו כבר לפני ההמראות בשדות התעופה הזרים, וחלקן הגיעו לארץ - אבל נותרו שוכבות יתומות כמו שקיות ביסלי פתוחות בשמש, כשהן מחכות לאיש שכבר לא יבוא לאסוף אותן. ראיתי בטלוויזיה את בית הקברות החדש למזוודות בפאתי טרמינל 3 ונחרדתי.
האדומה הפצועה / קראתי לה האדומה. כי הייתה באמת אדומה ענקית ותפוחה שיכולתי להכניס לבטן שלה בית, ארץ, עיר, לווייתן, שני סינים, כולל בראד פיט. היא גם נתנה לי את העצות האנושיות הכי טובות, למשל: תופיע תמיד שלוש שעות. ודע לך שמזוודה זה כמו קהל, חייבים לטפח אותה.
אז זו הייתה טרגדיה כשהיא שבה מטיסה אחת מטורינו שבאיטליה פצועה ושסועה. "יש למישהו איזוליר בנד כדי לחבוש את פצעיה?" זעקתי לעבר הנוסעים, שהיו עסוקים בלתור אחרי המזוודות הפרטיות שלהם, כדי להתחפף הכי מהר מאולם הנתיבות הביתה, כי בינינו, מי רוצה להישאר בשדות תעופה עמוסים לנצח?
7 צפייה בגלריה
כמו שנקשרתי פעם לאנשים, לארטיקים, לשירים, לקהל, לאהבות ישנות ולריקודי פסדובלה, נקשרתי למזוודות
(צילום: Shutterstock)
אז הורדתי אותה בזהירות מהמסוף הנע, אחר כך נשאתי אותה בזרועותיי, כבדה, פצועה ומוזרה. חפצים נשרו ממנה כמו משקית סופרמרקט שנקרעה. למשל ארנק, תיק רחצה, תחתונים, דרכון, ויזה ותרופות.
"זרוק אותה לזבל", הציעה היא, שמעולם לא היו לה סנטימנטים למזוודות. אבל אני לא ויתרתי והבאתי אותה לרופא (מתקן המזוודות), שטיפל בה במסירות נפש ואחר כך אמר לי בביטחון של רופא לב מנתח מזוודות: “איי פיקסד הר הול אין דה מידל אוף הר הארט”, כלומר סידרתי לה את החור שהיה לה באמצע הלב. ואני חשבתי שהלוואי על כולנו תיקון כזה, כשליבנו נשבר לרסיסים.
אחר כך ניגשתי אליה והבטתי בה כששכבה שם עייפה וחבושה.
"את תחזרי לעצמך, נכון?" שאלתי. (תמיד נדמה לי שחפצים דוממים מקשיבים ומדברים).
"כן־כן, אל תדאג. בקיץ הבא תהיה שנת גאולת המזוודות", ענתה, כי אכן דיברה והקשיבה.
מינימליזם / כמו שתם הדור של אלה שמיהרו פעם במסדרון בית הספר להשיג סיגריה ושאלו בחוצפה אפילו את המורה להיסטוריה אם יש לו משהו לעשן, אז ככה תם לו דור המזוודות החוזרות בשלום הביתה מהטיסות. וזה אחד החטאים הגדולים שהותירו הקורונה והעובדים החסרים. כי אם יכולת לסמוך שהמזוודה שלך תחזור אליך, עכשיו הסיכוי נהיה קלוש יותר, כמו האור הקלוש בשירותים שלנו בבית.
"יודעת מה?" אמרתי, "אם ניסע בתום הקיץ לחו"ל אחתור למינימליזם ואקח את כל הנחוץ לי בטרולי הירוק שלי מההופעות".
"הבעיה שאת הטריק הזול הזה של הטרולי כולם קלטו כבר", ענתה, "והמקומות לטרולים במטוס מעל המושבים אזלו".
"אז מה עושים?" לחשתי מובס. "האם לוקחים תחתונים בכיס שמאל ומשחת שיניים בימין וזהו?"
שני פקטים פרלמנט / זוכרים שהיה מותר להביא שני פקטים של סיגריות פרלמנט, ושהשלטונות הקמצנים אישרו לנו במסגרת מה שנקרא אז "לעשות קניות בחוץ לארץ", להביא במזוודה בקבוק ויסקי וזוג תחתונים חדשים ממקס אנד ספנסר? הייתי דוחס אז במזוודה עולם שלם, כולל שני דיזלים (ג'ינס), צעצוע מלגו ובובת ברבי לילדה. טוב, לא בדיוק ידעתי אז מה "חשוב" בחיים, העיקר שתהיה לי מזוודה להכניס את החיים לתוכה.
אבל מאז החיים נהיו משחק דיונון כזה. הטיפשות של האנשים הרקיעה שחקים, וההימור על המזוודות, כמו על החיים, הפך לטירוף.
וכשג'וזף נסע הרגשנו מוחמאים בגלל שהתייחס אלינו כה יפה. ואילו אני, לפני שיצאתי להופעה, פניתי לטרולי הקטן שנוסע איתי לכל הופעה ושאלתי אותו: “רוצה, לפני שנעמיס אותך במכונית, להגיד שלום לדודה המזוודה האדומה בממ"ד?”, “בטח”, ענה הטרולי הקטן. אבל כשנכנסנו לממ"ד התברר שהיא עדיין לא הייתה שם. לא חזרה מאמריקה, או שכבה זרוקה שרופה בשמש מבלי שאיש בא לקחת אותה באהבה הביתה.
