"איפה היית בזמן השואה?", "מה ההורים שלך עשו במלחמת העולם השנייה?", "סבא וסבתא שלך היו נאצים?" - במשך שנים היו אלו שאלות נפיצות, חסרות טעם ונטולת טאקט, שנשאלו במהלך מפגשים עם גרמנים וגרמניות. כמעט טאבו. רבים חמקו מלענות על השאלות הטעונות או זעמו עליהן - אבל לבמאי הגרמני המוערך והמעוטר וים ונדרס ("מלאכים בשמי ברלין"), שנולד בקיץ 1945, חודשים אחדים אחרי שגרמניה הנאצית חתמה על הסכם הכניעה, אין שום בעיה לענות עליהן.
"אבא שלי היה סטודנט לרפואה, וכשפרצה המלחמה מהר מאוד הכפילו לו ולחבריו באוניברסיטה את כמות הלימודים. ב-1940, ברגע שהוא סיים את האוניברסיטה, קראו לו לשרת בחזית", גילה ונדרס כשנפגשנו בגינה מטופחת ומוריקה לא הרחק מהטיילת של קאן. "אבא מעולם לא היה נאצי. הוא תמיד היה רופא צבאי. למרבה המזל הוא מעולם לא נשלח לקרבות ברוסיה. הוא הוצב בכפר צרפתי קטן ב'איל דה רה', אי קטן ליד עיר הנמל לה ראשל, והיה מרים אנשים על הרגליים. וכשהאמריקאים התחילו בפלישה, הכוחות הגרמנים החלו לסגת. ראש הכפר ניגש אל אבא ושאל אותו: 'אני יודע שכולכם עוזבים מחר, אבל אם תישאר אנחנו ערבים לחייך. בבקשה תישאר'. אבא ענה: 'לא, אם האמריקאים ימצאו אותי, אמות. אין לי שום אפשרות להישאר'. באי רצו שהוא יישאר כי אבא היה רופא טוב, והוא זה שטיפל בכל הלידות והחולים באי במשך שנתיים".
"ימים מושלמים" – טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
ונדרס (78) גדל בדיסלדורף בגרמניה המערבית, בתקופה שבה המדינה ניסתה להשתקם ולהתאושש מהמלחמה ומהתקופה הנאצית. "אני זוכר את המורים שלי, רובם היו נאצים", הוא מספר, "לאחד מהם, המורה למתמטיקה, עדיין היה שפם סטייל היטלר. בגרמניה המערבית הנאצים היו עדיין בכל התפקידים, ואם גרת בברלין בשנות ה-90 שמעת את הפנטזיה הזו שבגרמניה המזרחית: 'אף פעם לא היו שום נאצים'. בגרמנית המזרחית האמינו בזה, אבל זה מגוחך. פשוט שם הנאצים היו חלק מהמפלגה הקומוניסטית וכך הם 'נעלמו'. המיתוס הוא שהייתה שם דה-נאציפיקציה מוחלטת, והוא עוד קיים. אבל אט אט כל מיני עובדות מתבהרות, ואנחנו יכולים לקרוא כבר במאמרים אחדים כמה נאצים באמת היו בעמדות חשובות במפלגה הקומוניסטית".
ונדרס נשר מלימודי רפואה ופילוסופיה ועבד כצייר וגלף בפריז, שם הוא התאהב בקסמי הקולנוע. הוא למד קולנוע במינכן, עסק בביקורת והחל לעשות סרטים קצרים. ב-1970 ונדרס שיגר את סרטו הארוך הראשון "קיץ בעיר". הוא נמנה עם חבורת היוצרים הצעירים שחוללה את מהפכת הגל החדש של הקולנוע הגרמני, יחד עם ורנר הרצוג וריינר ורנר פאסבינדר. בשנות ה-70 יצר ונדרס יצירות אהובות ונחשבות כמו "אליס בערים", "במהלך הזמן" ו"ידיד אמריקאי", ובשנות ה-80 את "מצב הדברים" (פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה), "פריז, טקסס" (דקל הזהב בקאן) ו"מלאכים בשמי ברלין" (פרס הבימוי בקאן). בסרטיו, ונדרס עוסק בחיפוש, במסע, בנסיעה ממקום למקום, בתקשורת ובהיעדרה, בטכנולוגיה, בידידות בין גברים, בזרות, בבדידות, בדיכאון ובגעגועים, בחוסר שייכות ושורשים, בתלישות ובחיפוש זהות עצמית.
במהלך השנים, ונדרס פיתח חיבה ליפן בכלל ולתרבות שלה בפרט, וצילם בארץ השמש העולה סרטים תיעודיים אחדים: "רשימות על ערים ובגדים" שחקר את דרכי עבודתו של מעצב האופנה יוז'י ימאמוטו ו"טוקיו גא", שבו יצא למסע בעקבות מורו הרוחני, הבמאי יסוג'ירו אוזו, שחתום על יצירות מופת כמו "סיפור טוקיו" והתברך בסגנון ייחודי שהוגדר כ"טרנסצנדנטלי". ונדרס אף דיגמן לימאמוטו. "אגב, יוז'י צמצם לאחרונה את כמות התצוגות שלו. הוא עדיין מנגן בגיטרה, שר ולוחם קראטה מצוין", הוא מגלה.
עכשיו מגיע לישראל סרטו העלילתי החדש של ונדרס "ימים מושלמים", שצולם ביפן ואף ייצג אותה בקרב על האוסקר הבינלאומי. הסרט, שהתחרה בפסטיבל קאן האחרון, גרף ביקורות נלהבות. בפגישתנו, ונדרס מתוודה ש"ימים מושלמים", נולד ממש במקרה. "ב-2022 לא ידעתי שאני הולך לעשות את הסרט הזה. לא היה לי מושג שאני אסע ליפן. זו הייתה אפשרות קלושה".
אז איך זה בכל זאת קרה?
"הסרט התחיל בזה שהמפיק קוז'י יאנאי הזמין אותי לבוא לראות את פרויקט השירותים הציבוריים המיוחדים, שיועד לאולימפיאדת טוקיו 2020 – יוצרים מכל העולם התבקשו לעצב שירותים ציבורים שפוזרו ברחבי טוקיו. אבל אז פרצה הקורונה וכזכור דחו את האולימפיאדה. היא התקיימה כעבור שנה, וזרים לא הורשו לבוא ולצפות בתחרויות. קוז'י התעקש ואמר: 'אולי בכל זאת תבוא לטוקיו ותסתכל על המקומות המדהימים האלה, אולי הם יהוו לך מקור השראה, ותעשה מהחומרים סרט קצר או סדרה של סרטים קצרים?'. לא צריך לבקש ממני פעמיים להגיע לטוקיו, וכך זה התחיל. אמרתי לקוז'י שאני לא רוצה לצלם את השירותים, ואני לא רוצה לעשות סרט קצר - מבחינתי הדרך הטובה ביותר לשמור על מקום היא דרך הדמיון, כך שאם נעשה משהו בנושא, עלינו לפתח סיפור שבו מופיעים השירותים האלה, אבל הוא יעסוק דווקא במשהו אחר".
וכשהגעת ליפן מצאת טוקיו אחרת ממה שהכרת?
"כן, הגעתי לעיר בדיוק כשהיא התעוררה אחרי הקורונה. וזו הייתה תחושה כל כך מדהימה להיות שם ולראות איך הרעיון המאוד מתורבת הזה של שירותים לטובת הכלל חוזר לחיים. חשבתי שזה רגע שאני רוצה לתפוס. כשאמרתי למפיקים שאני רוצה לספר סיפור, הם אמרו לי: 'אתה צריך שחקן', ולפני שהבנתי מה קורה הציגו לי את הברנש הזה קוז׳י יאקושו, שראיתי בסרטים רבים ושהערכתי מאוד. צפיתי שלוש פעמים בסרטו 'הנרקוד?' כדי ללמוד קצת על המהלכים שלו - ומשם כתבתי עבורו יחד עם טאקומה טקאשקי את הסיפור של 'ימים מושלמים'. בגלל שאני לא מדבר יפנית, טאקומה עזר לי גם בליהוק ובכלל לעשות סרט ביפן. 'ימים מושלמים' הוא הסרט שיצרתי הכי מהר אי פעם. צילמנו ממש מהיר ועצבני. רעייתי דונאטה עזרה לי. היה לה תפקיד מהותי. בין היתר היא הייתה מופקדת על צילומי החלומות של גיבור הסרט".
ההופעה המפעימה והמרגשת של של יאקושו (המוכר מהסרטים "זיכרונותיה של גיישה" ו"בבל"), זיכתה אותו בצדק בפרס המשחק בקאן. יאקושו מגלם את היריאמה – גבר העובד כמנקה ומצחצח שירותים ציבוריים (ליפנים יש כידוע אובססיה לשירותים והם משוכללים ונקיים להפליא). השירותים שקופים כשהם לא נעולים, וברגע שאדם נכנס ונועל הזכוכית נאטמת. מדובר כמובן במטאפורה לגיבור הנעול בעולמו האינטימי ולא מראה את הפרטים. היריאמה מסור לעבודתו ונהנה משגרת חייו הפשוטים – הוא קורא ספרים, מצלם צמרות עצים ומאזין לשירים ישנים (מ-Perfect Day של לו ריד ועד הביצוע של נינה סימון ל-Feeling Good).
ביקור מפתיע של אחייניתו הצעירה, שאיתה הוא יוצר קשר עמוק, מטלטל את שלוות ושגרת חייו. בעקבות הביקור הוא ייאלץ להתעמת עם עברו ועם הדברים והאנשים שהותיר מאחור. "המלאכים שלי אמנם נעלמו לנצח בשמי ברלין, אבל אם תרצה אז מר היריאמה הוא מלאך - ולא רבים רואים אותו", מסביר ונדרס, "מבחינת עוברים ושבים רבים הוא שקוף, בלתי נראה, ממש כמו המלאכים ב'מלאכים בשמי ברלין'. יש אנשים שנכנסים לשירותים ולא רואים את האיש הזה, אז הוא אכן סוג של מלאך. היריאמה אמנם גר לבד, אבל הוא לא בודד. יש לו כבוד אדיר לכל יצור חי ולכל אדם, והוא רואה את כל האנשים, כולל ההומלס - שבלתי נראה עבור כל אדם אחר - ואת נשמתו".
עד כמה רוחו של אוזו ליוותה והייתה נוכחת בצילומים?
"לצלם סרט בטוקיו מבלי לחשוב על אוזו לא בא בחשבון. מאחר שהוא היה המאסטר הרוחני שלי, 'ימים מושלמים' הוא במובן מסוים מחווה לו. הסרט לא חייב להגיד את זה במפורש או להצביע על זה - זה פשוט ברור. במיוחד בדמויות הנשים שבסרט, שהיו מבחינתי כמו כמה מהנשים הצעירות והמודרניות שמופיעות בסרטיו של אוזו. לפעמים חשבתי שזו פריווילגיה עצומה לצלם בטוקיו 60 שנה לאחר לכתו של אוזו, כי במובן מסוים הוא התבונן בהתפתחות של החברה היפנית, בכזה דיוק, עד שהרגשתי שאחד המבחנים שעמדו בפני הסרט שלי היה להמשיך ולתאר איך טוקיו היום, 60 שנה אחרי".
כדאי לציין שוונדרס ישוב החודש לריביירה הצרפתית, והפעם לכבוד חגיגות 40 שנה ל"פריז, טקסס" מ-1984, שכאמור זכה ב"דקל הזהב". בפסטיבל קאן ה-77 יוצג עותק משופץ של יצירת המופת הזאת בנוכחות הבמאי. העותק המשופץ אף יזכה להפצה ויוצג בבתי קולנוע באירופה. "פריז, טקסס" מביא את סיפורו של טראוויס (הארי דין סטנטון) שחוזר לאחר היעדרות של ארבע שנים במדבר הצחיח, לשם הגיע אחרי משבר אישי וזוגי. טראוויס מתאחד עם בנו שגדל אצל אחיו ויוצא למסע חיפוש אחר רעייתו הצעירה והיפה (נסטסיה קינסקי). "עשיית 'פריז, טקסס' הייתה הרפתקה. כל החצי השני של הסרט לא היה קיים כשהתחלנו את העבודה עליו", חושף ונדרס, "הסצנות שהופכות את הסרט למה שהוא הן הסצנות שצילמנו בסוף – הן לא נכתבו מראש, אלא יומיים בלבד לפני שצילמנו אותן. זה, היום, בגדר הבלתי אפשרי. אי אפשר לעשות סרט מבלי שאתה יודע איך לסיים אותו. נסטסיה והארי דין היו חלק מההרפתקה הזו והם חיו לגמרי את הסיפור של הסרט. כיום, שחקנים יכולים לבצע את הסיפור, אבל הם כבר לא יכולים לחיות את החוויה. לחיות בתוכה.
"בזמנו, חלק מהמבקרים האמריקנים לא אהבו את 'פריז, טקסס" ואמרו: 'אנחנו לא צריכים את האירופאי הזה שיגיד לנו איך אנחנו חיים'. כשעבדתי על 'ימים מושלמים' לא רציתי ליפול למלכודת הזו שוב. כלומר, אני מכיר את יפן די טוב – הייתי בה די הרבה וכאמור צילמתי שם סרטים - אבל הייתי צריך לוודא שטביעת האצבע של המתבונן מבחוץ לא חולשת על הסרט, ולכן היה חשוב לי לעבוד עם טאקומה. הייתי צריך את נקודת המבט שלו. הוא אחי לנשק".
"ימים מושלמים", מסמן את שובו של ונדרס לפסגת הקולנוע אחרי עשורים אחדים של שפל. החל משנות ה-2000 סר חינו בזירת הקולנוע העולמית והוא התקשה לחזור לימי הזוהר של שנות ה-70 וה-80. פתאום ונדרס נחשב לפתטי, מתאמץ, מתיימר ופלצני. מישהו שעבר זמנו. מדי פעם הוא הנפיק סרטים תיעודיים, וחלקם היו מוצלחים - במיוחד "בואנה ויסטה קלאב" (1999) שעסק במוזיקאים קובניים מקשישים וזכה להצלחה גדולה, גרף פרסים והיה מועמד לאוסקר. "זה היה סיפור מהאגדות. החבר'ה האלה, כשרק פגשנו אותם, היו נשכחים. הם צחצחו נעליים ואף אחד בהוואנה לא ידע מי הם לעזאזל - וביום האחרון לצילומים אנשים נעמדו על כיסאות בקרנגי הול והתייחסו אליהם כאילו הם הביטלס. אז זו אגדה ממש, נכון?".
בין הסרטים התיעודיים הנוספים שוונדרס יצר נמנים "פינה" (2011) שצולם והוצג בתלת-ממד, אודות הכוריאוגרפית והרקדנית הגרמניה הנערצת פינה באוש, שזכה אף הוא לפרסים והיה מועמד לאוסקר; "מלח הארץ" (2014) עסק בצלם התיעודי סבסטיאו סאלגאדו, ו"האפיפיור פרנציסקוס: במילותיו שלו" (2018) עקב אחר מסעותיו של האפיפיור הנוכחי, כולל בישראל. בפסטיבל קאן האחרון ונדרס הציג לא רק את "ימים מושלמים", אלא גם סרט תיעודי חדש - "אנסלם", על חברו הטוב והוותיק הצייר והפסל הגרמני המעולה אנסלם קיפר, שגם הוא כמו "פינה" צולם בתלת-ממד. "אנסלם" יוצג בפסטיבל דוקאביב 2024, שייפתח בתל-אביב ב-23.5, כמו גם בקולנוע לב.
כשאתה עושה סרט על אמן שהוא חבר, זה שונה מסרט תיעודי על מישהו, שלא נמנה עם החברים שלך?
"זה הרבה יותר קל אם אתה לא מכיר את האמן, כי זה נותן לך חופש נוסף. להכיר את האמן קצת מפחיד יותר. אמנם הכרתי את פינה באוש, אבל עשיתי את הסרט בלעדיה, כי היא מתה ממש לפני הצילומים. בגלל שאנסלם ואני נולדנו באותה השנה, והיה לנו כל כך הרבה במשותף, קצת חששתי. אנסלם אמר לי שהוא רוצה לראות את הסרט רק כשהוא גמור. 'אני רוצה להיות מופתע', הוא אמר, וזו הייתה הקלה אדירה כי זה נתן לי המון חופש".
אנסלם קיפר היה מהפכני, כי הוא פתח בשעתו צוהר להיסטוריה הגרמנית ולזוועות השואה, שהגרמנים הדחיקו.
"אביו של אנסלם היה נאצי, ודוד שלו היה נאצי אדוק. אנסלם הפך בגלל זה ללוחם, וזה התבטא בפעולות האמנותיות שלו".
מה הלאה?
"אני רוצה לביים סרט תיעודי על אדריכל שוויצרי בשם פיטר צומטור. יש לו משרד קטן והוא לא בנה מבנים רבים, אבל כל אדריכל בעולם שחי היום היה רוצה להיות פיטר צומטור. עשינו פעם סרט קצר יחד ואני אוהב את העבודה ושלו ואת הגישה שלו לאדריכלות, שהיא רדיקלית למדי, לא רק מבחינה אסתטית. הוא חושב על השימוש של הבניין ומה הוא עושה לנו. אני אוהב את הגישה שלו. יש לי לא מעט חברים אדריכלים, אבל פיטר הוא אדריכל האדריכלים - והייתי רוצה לחיות כמוהו. להיות פשוט ולעשות מעט. מרבית האדריכלים היום בונים כל כך הרבה, שהם לא יכולים לתת מתשומת ליבם לכל פרט ופרט כמו פיטר. כל עוד אני יכול לייצור סרטים דוקומנטריים שנראים כמו סרטים עלילתיים וסרטים עלילתיים שנראים כמו סרטים דוקומנטריים, אני מרוצה".
