ממרפסת הקומה ה־22 של מגדל יוקרה בצפון תל־אביב לא רואים את הים, "אבל תראי!" קוראת חדווה עמרני ומצביעה על נקודה כלשהי באוויר, "שם נולדתי! זה כרם התימנים!"
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ההתלהבות שלה אותנטית לחלוטין ודווקא משום כך היא נוגעת ללב. בגיל 78, כשהקול שלה עדיין חם ונוגע, במקום לשיר את "אני חולם על נעמי" לשלושת נכדיה, היא עושה סלטות באוויר במאמץ נואש להתחבר לשורשים. במקרה שלה, לא לג'חנון, אלא לאוזן הישראלית.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"אני זמרת", היא אומרת. "זה לא רק המקצוע שלי, זו המהות שלי. אני אוהבת לעמוד על הבמה, אני אוהבת לשמוע את עצמי ובמיתרי הגרון אין קמטים. בארצות־הברית יש כבוד לאמנים ותיקים ויש תחנות רדיו שמיועדות לאולדיז, אמן ותיק הוא לא בהכרח יותר טוב מצעיר, אבל הוא מביא תרבות של פעם שיש לה ביקוש גדול, הרבה יותר ממה שחושבים. אני לא מאמינה שיש בארץ מישהו בן 50 פלוס שלא זוכר אותי".
אם זוכרים אותך, אז מה הבעיה?
"אני לא רוצה שיכירו אותי רק בזכות השירים מפעם, שהפכו לנכס צאן ברזל. תודה על המחמאה, אבל יותר חשוב לי שהקהל הישראלי יידע שאני חיה, קיימת ומתחדשת. עובדה שהטלפון שלי מתחיל לצלצל ברגע שאני נוחתת בארץ. מזמינים אותי להשתתף בתוכנית הזאת ולהתארח בערב הזה. בשבוע שעבר, בפעם הראשונה בחיי, קיבלתי הצעה מתיאטרון, תפקיד נכבד. משהו רציני. כמה שמחתי! אחרי יום הודיעו לי שכדי שזה יקרה אני חייבת לשהות כאן שישה חודשים רצופים".
וזה מוגזם?
"אולי זו דרישה הגיונית, אבל אני לא יכולה לעמוד בה מפני שיש לי חיים בבוורלי־הילס. זה לא מקרי שלמיני־אלבום הנוכחי, 'על גג העולם', בחרתי לחדש את 'נוסעת בעקבות האהבה' של ורדינה כהן: זה בדיוק הסיפור שלי. לפני 51 שנה התחתנתי עם ד"ר דדלי דנוף, רופא אורולוג ממשפחה אמריקנית מיוחסת ובאופי שלי נשארתי אחת מהכרם, אישה מסורתית ושמרנית שלא תשאיר את בעלה לבד. זה לא הוגן. בגיל 85 הוא עדיין עובד, אני לא אדרוש ממנו לסגור את הקליניקה בשביל לשחק גולף בקיסריה, אבל אני לא מפסיקה לקוות שיום אחד זה יקרה. לפני שלוש שנים קניתי את הדירה הזאת כדי שגם בישראל יהיה לנו בית, לא בית מלון. הבאתי אליה את המגבות והסדינים שאני אוהבת, עם ראשי התיבות של שמי. דקה אחרי שגמרתי לשפץ פרצה הקורונה ובמשך שנתיים לא טסתי ארצה והדירה הייתה סגורה, לא הסכמתי לסבלט אותה, למה שמישהו יישן על הסדינים שלי?. מבחינה כלכלית זה היה הפסד, אבל כשאוהבים הולכים עד הסוף, כולל ויתורים ופשרות".
מי שלא תיכנן להתפשר היה המנהל שלה, אלון אמיר, שלאחרונה שיגר מכתב רשמי למנהלי גלגלצ וכאן גימל בבקשה להפסיק לשדר את כלל שיריה של עמרני בשל התעלמותם משירי אלבומה הנוכחי.
"חולם על נעמי"
"אולי זה היה סוג של גימיק, צעד יח"צני", היא מודה, "אבל הוא בא ממקום של אכזבה. עבדנו על המיני־אלבום הזה במשך ארבעה חודשים, בכל פעם באתי לחודשיים והסתגרתי באולפן עם המפיק המוזיקלי, אייל מזיג. השקעתי בו מאה אלף שקל, אולי יותר, גם צילמנו קליפ, עשינו כל מה שצריך, אז למה להתעלם? זה מעליב. אלון העלה את ההצעה ואני זרמתי איתו. נסחפתי".
ומה יצא?
"כלום. אפילו לא הגיבו על המכתב, אז מה זה אומר? שאני אפסיק לשיר?"
את שואלת אותי?
פעם חשבתי שבגיל 70 אתחיל לכתוב את סיפור חיי, מאז ימי הכרם. אני זוכרת מהם הרבה עוני וגם הרבה יופי. כשהצעתי את זה לאלון הוא אמר 'אם אין לך דברים מלוכלכים תשכחי מזה, אנשים מחפשים רק צהוב'. אולי הוא צודק".
ולא היו דברים מלוכלכים במסע שלך?
"ברור שהיו, תמיד יש, למי אין, אבל למה שאדבר עליהם? רק בשביל להתפרסם?"
"על גג העולם"
חנן גולדבלט, היא מזכירה כבדרך אגב, היה הבמאי שלה בלהקת פיקוד מרכז. "הוא התחיל עם כל הבנות ובסוף גם התחתן עם מישהי מהלהקה ואף אחד לא דיבר על יחסי מרות ולא תהה אם הקשר הזה תקין. אלה היו הנורמות, גברים הירשו לעצמם הכול ואנחנו שתקנו או הסתפקנו בדיבורים בינינו. 'הוא זנאי, הוא שולח ידיים, תיזהרי'. כבר בצבא הבנתי שהמקצוע הזה מלא זאבים. היו לי המון מחזרים ואף פעם לא מכרתי את עצמי בשביל בונוס בעבודה".
מה זה בונוס? הופעה בטלוויזיה?
"עוד לא היתה אז טלוויזיה, אבל תמיד היו גברים חזקים שאמרו 'אם תבואי איתי אני אסדר לך תקליט' ותמיד היו בחורות שבלעו את הפיתיון הזה. לא אני. בלהקה הכרתי את דוד טל, שותפי לצמד 'חדוה ודוד', הייתה לנו זוגיות ואפילו נרשמנו ברבנות. כל זה לא הפריע לרקדן מסוים שלא אנקוב בשמו למרות שהוא כבר לא בין החיים. נסענו להופעות, דוד ישב מאחור, אני ישבתי ליד הרקדן ההוא, שנהג ובכל פעם שהעביר הילוך הוא דחף את היד לעבר התחתונים שלי. צעקתי עליו 'מה אתה עושה?' והוא חייך בתמימות 'בא לי להריח'. צרחתי עליו 'עוף ממני' ופתחתי את הדלת ורק אז הוא הפסיק. אבל כשיצאנו לסיבוב הופעות בארצות־הברית עם אריק איינשטיין ושושנה דמארי, בלי בושה הוא דפק בדלת שלי בבית המלון ובאותו חיוך תמים הוא אמר שלא בא לו לישון לבד".
עם בני אמדורסקי, היא חושפת לראשונה, היה לה רומן מהסרטים. "הוא היה זורבה היווני, מלך הבחורים, לא עברה בדרכו אישה שהוא לא נגע בה, אבל הקשר בינינו היה אמיתי. בני אהב את החיים וידע לחיות. הוא בישל לי ולימד אותי לשתות אלכוהול. בפעם הראשונה ששתיתי וויסקי הקאתי את נשמתי".
הכול השתנה כשהצמד חדוה ודוד, פלוס אילנית, בועז שרעבי, אושיק לוי ושלושים רקדנים, המריא לסיבוב הופעות שאירגן יונתן כרמון ברחבי ארצות־הברית. "התחנה האחרונה שלנו הייתה בברודוויי, הופענו שם ערב־ערב במשך חודשיים. דדלי הגיע לאחת ההופעות עם מי שהייתה אז בת זוגו, והם באו גם לאחת המסיבות שהאמרגן המקומי שלנו ערך בביתו. אחרי כמה שבועות, כשנפגשו באתר סקי באוסטריה, האמרגן אמר לדדלי 'צלצל לחדווה, היא מחבבת אותך' ודדלי זכר אותי בתור 'הזמרת עם המייק אפ והריסים'. הוא לא ראה אותי בתלתלים מפני שבהופעות חבשתי פאה קצרה, שהייתה אז שיא המודה. אני, בניגוד לדדלי, פחות התלהבתי. על מה אני אדבר עם רופא? אני בשואו ביז. הפשרה היתה דייט משולש. דדלי בא לאסוף אותי עם יגואר אדומה בעלת גג פתוח, לקח אותי למסעדה צרפתית, לימד אותי איך אוכלים ארטישוק והוקסמתי מהעובדה שהוא הקשיב לי, בניגוד לכל הגברים שהקשיבו רק לעצמם".
היא עקרה לדירתו, "בבניין עם שומרים, והמשכתי לגור בה כשדדלי התגייס כרופא לחיל האוויר והוצב במיסיסיפי. התראינו אחת לכמה שבועות. בינתיים, דוד ואני הופענו ב'סברה' והקלטנו את 'בשנה הבאה' כפרסומת לאל על שזכתה במקום הראשון בתחרות הפרסומות השנתית. כשנבחרנו לייצג את ישראל בפסטיבל בטוקיו, דדלי הפתיע אותי והגיע לשם במטוס תובלה צבאי. עד היום הוא המעריץ מספר 1 שלי. אחרי שנתיים, כשדדלי עמד לסיים את השירות, טסתי לבקר אותו במיסיסיפי, הוזמנו לארוחת ערב ומהשיחה שהתגלגלה סביב השולחן הבנתי שאחת מהנוכחות הייתה בת זוגו. ככה? למחרת בבוקר ארזתי מזוודה והודעתי לדדלי שאני עוזבת. בתגובה הוא ירד על הברכיים ואמר 'אני רוצה להתחתן איתך' ובאותו הרגע השתנו לי החיים".
בני הזוג התייצבו במסעדה שבה נהג אביו, רופא שיניים מברוקלין, לאכול צהריים. "דדלי הציג אותי בתור אשתו לעתיד ואבא שלו נדהם, מפני שהכיר מישהי אחרת. כשדדלי בישר לו שנתחתן בישראל אביו אמר 'אנחנו לא נבוא'. למה? בגלל שהוא היה סנוב. אני לא בוגרת שום קולג', אני מהכרם. דדלי אמר לאביו 'אל תדאג, גם אם לא תגיע לחתונה הנכדים שלך יאהבו אותך' ובסוף הוריו הגיעו. הייתה לנו חתונה מהסרטים. 1,250 איש בגן אורנים. שבעה רבנים חיתנו אותנו. אפילו מנחם בגין בא, אבל לא בגללי. אבא שלי, זכריה, היה חבר מועצת עיריית תל־אביב".
מאז שבנו את ביתם בלוס־אנג'לס ("זה לא ארמון, זו אימפריה") היא נקרעת בין העושר לאושר. "זה לא באופי שלי להעביר את היום בין לאנץ' לדינר, אני רוצה ליצור, להקליט ולהופיע". בתקווה לייצג את ישראל באירוויזיון היא הימרה על פסטיבלי הזמר. בסוף שנות השבעים שרה את "בלב אחד" (סלאם עליכום) והפסידה על קוצו של יו"ד ל"אבניבי" של יזהר כהן. שנה לאחר מכן חזרה לאותה הבמה עם "שנינו יחדיו" והפסידה ל"הללויה" של חלב ודבש.
"מזל, גורל, אני לא יודעת", היא מוחקת מפניה את החיוך המריר. "בטוקיו זכינו במקום הראשון והסינגל שלנו נמכר במיליוני עותקים, אבל לאורך הדרך היו לי הרבה 'כמעטים'. בגיל 13 הופעתי עם מוני, אחי, בתחרות כשרונות צעירים בהיכל התרבות, שרנו את 'ערב של שושנים' וזכינו במקום השלישי. ב־67', דוד ואני שרנו בפסטיבל הזמר את 'שיר השניים' וזכינו במקום השלישי ואבא שלי טען שזה בגלל מלחמת ששת הימים שהובילה לזכייה של 'ירושלים של זהב'. מי אני שאתווכח עם ההיסטוריה? שרדתי את הכשלונות והאכזבות בזכות הנטייה שלי לראות רק את הדברים הטובים".
איך שורדים 50 שנות נישואים?
"עוצמים עין אחת ואוטמים אוזן אחת ואומרים 'יאללה, נקסט'. אין זוג שאין לו בעיות ואם יש זוג כזה אז משהו דפוק אצלו. ככה זה בחיים".
את דירתה התל־אביבית היא מילאה בתמונות משפחתיות, כתרופה נגד געגועים. בתה אוראל (42, עורכת דין בקליפורניה) נישאה לאיש עסקים לא יהודי ונכדתה פרנצ'סקה (6) לומדת עברית בבית ספר פרטי. בנה דורון (41, מוזיקאי, "במשחק של האן־בי־איי שידרו שתי פרסומות שלו") נדד בעקבות רעייתו הרקדנית לנשוויל ואת ילדיהם היא פוגשת רק פעמיים בשנה. "תודה לאל שיש פייס טיים", היא מבליעה אנחה. "כלתי קתולית. בואי, הנכד שלי (5) לא עבר ברית מילה מפני שבעיני אמו זה טקס אכזרי. כבר עכשיו אני מוטרדת מהשאלה האם נחגוג לאוליביה (9) בת מצווה".
מוטרדת או מתמודדת?
"גם וגם. אני אומרת לעצמי 'נכון, שניים מנכדיי לא יהודים מפני שכלתי לא התגיירה, אבל היא מקסימה וחכמה ותותחית והכינה לנו ליל סדר מקסים".
אני שמחה לראות אותך מחייכת
"ברור שאני מחייכת! לעזאזל הקמטים. בוטוקס, היאלורונית, ברור. לפני שנתיים עשיתי מיני פייס ליפט, הרימו לי את העפעפיים, החליקו את הצוואר, רק בשפתיים אף פעם לא נגעתי, הן טבעיות".
אז למה את שורפת את החלום שלך עם קאבר של "אני קצת משוגעת" של שרית חדד, במקום לשיר מהלב ומהבטן על עולמה של זמרת בת 78 שלא מוותרת?
"זה רעיון", היא צובטת בתלתליה הצפופים, "צריך לחשוב על זה, צריך אומץ. אני שוקלת עוד דרך להמציא את עצמי מחדש. כבר שנים אני חולמת לכתוב מתכונים".
מסלסולי הכרם?
"לא. בבית שלנו, אין ארוחה שלא כוללת סלט, לכל ארוחה אני ממציאה משהו חדש ודדלי טוען שהוא מעולם לא אכל את אותו הסלט פעמיים. אולי אכתוב ספר: איכלו כל השנה את הסלטים של חדוה עמרני מ'אני חולם על נעמי'".
