בשעה שהסתדרות המורים והגננות נמצאים עמוק במשא ומתן עם האוצר ופתיחת שנת הלימודים הקרובה מוטלת בספק, עלתה אתמול (א') ב-yes עונת הגן מהחלומות. גן שלא חסרים בו ציוד או כוח אדם, שמגיעים אליו 12 ילדים בני חמש, והוא מגוון מכל הבחינות: יש בו ילדה עם תסמונת דאון, ילד אתיופי, ילדה של עובדים זרים מהפיליפינים, ילד שמשחק שחמט, תאומים זהים, ילד לבקן, ילדה ממשפחה מסורתית ושאר זאטוטים. בגן הפלאי הזה יש גם גנן וגננת והוא נפתח רק ארבעה ימים בשנה. "החיים הסודיים של בני חמש" חוזרת לעונה רביעית עם מינונים משתנים של חמידות ושניות במחלוקת, ואם נדלג לשורה התחתונה - כשהחידוש פג צפים סימני השאלה.
מתוך "החיים הסודיים של בני חמש" – עונה 5
(באדיבות yes דוקו)
הורים לילדים צופים בצאצאים שלהם לא מעט זמן ממילא. הם מכירים את רגעי המשבר שלהם ואת רגעי ההתעלות. "החיים הסודיים של בני חמש", פורמט בריטי במקור, נוצרה כמעין דוקו שנועד לחשוף בפנינו את חייהם של הילדים ולספק תובנות על ההתנהגות שלהם, אבל בפועל היא משמשת בעיקר כריכוז של אותם רגעים ילדותיים שמקסימים מבוגרים. היא מצחיקה עם שיבושי מילים, מעוררת התפעלות מאוצר מילים גבוה או רגישות בוגרת לגילם ומרגשת עם רגעים של טוב לב תמימים. היא אמורה להיות סדרת פיל גוד והיא אכן מכילה לא מעט אלמנטים כאלה – ילדים כמעט תמיד כובשים בכנות שלהם ומביאים איתם את הזעפרן והכמהין של הריאליטי: האותנטיות הלא מודעת לעצמה. ההתנהגות שלהם לא משתנה (כלומר, יש לקוות) בגלל נוכחותה של מצלמה (בגן המצלמות נסתרות אבל בשיחות עם הילדים הן כמובן גלויות).
לביקורות טלוויזיה נוספות:
זה נכון, יש לא מעט רגעים נוגעים ללב ב"החיים הסודיים של בני חמש". בעיקר אלה שבהם הם מתמודדים עם סיטואציות שמבוגרים עדיין נושאים את השריטות מהן – התמודדות עם היותם דחויים, עם חוסר ביטחון, רגישות לקושי של ילד אחר, תחושת כישלון. אבל הסדרה מסתפקת בהיותם מקבילים לעולם המבוגרים ולא מצליחה לקחת אותם קדימה. האבחנות של הפסיכולוגים מאחורי הקלעים הן שטאנציות ואנמיות, פסיכולוגיה בגרוש, תסלח לי האלה הטובה, והן רק מדגישות את העובדה שהילדים משחקים בפנינו מבלי דעת כדי שנשתעשע (שהרי "מרגש" הוא מבדר בתחפושת). אולי מדובר בשחיקה של השטיק, אולי זאת עייפות החומר, אבל "החיים הסודיים של בני חמש" מתקרבת יותר אל פני השטח ומתרחקת מאמירה מעניינת על מושאי התיעוד שלה.
אם כבר עולה תובנה מעניינת באשר לילדים בשכבת הגיל הזו - כזאת ש"החיים הסודיים" מעלה מבלי להתכוון - היא קשורה דווקא להורים ולמחנכים שלהם, לאופן שבו אנחנו מתווכים להם את העולם. הפעילות שנבחרה עבור הילדים בגן שמה לא מעט דגש על הישגיות, מכוונת אותם לניצחון ותחושת שליטה ודורשת מהם להשוות את עצמם ללא הרף לילדים אחרים (משחק החבילה מאלץ אותם לבחור את הילד הכי יפה, הכי חכם). משימות סטייל "האח הגדול" (יש רק רכב אחד בחצר, מה קורה כשילד מקבל את הזכות להחליט על משאב מוגבל?), ובוחנות אותם באופן שיפוטי ושטחי כשמעל כל אלה מרחף חוסר המודעות שלהם לעובדה שהם עכברי מעבדה. זו כבר לא התבוננות ניטרלית בילדים בסביבה הטבעית שלהם, זו העמדה במבחן. ואולי הגיע הזמן שאלוהים, כלומר במקרה הזה ההפקה וגם אנחנו, הצופים, נתחיל לרחם על ילדי הגן.
