כשהייתי בן חמש, בפעם הראשונה, נעמדתי על הרגליים האחוריות ויצאתי להגנת אמא שלי.
זה היה ביום שבת או באיזה חג (תסלחו לי אם הפרטים מטושטשים. אחרי הכל, עברו מעל שלושים שנה).
ההורים שלי הזמינו דודים-דודות לארוחת צוהריים חגיגית אצלנו, בדירה הקטנה בעפולה.
בסוף הארוחה כולם קרסו מול הטלוויזיה, פתחו כפתור בג׳ינס ודיקלמו לאמא שלי את המשפט המפורסם שמרגיע דורות שלמים של אמהות ישראליות: ״אורהל׳ה, הכנת אוכל לגדוד!״
אחר כך הוזנק השלב האחרון של הארוחה – שלב התה והמתוקים.
אמא שלי קילפה בתנועות מהירות את המפה הלבנה מהשולחן (בכל זאת, לא נעים להגיש תה ועוגה על כתמי קובה-סלק) ופרשה לראווה את מרכולתה, מקור גאוותה – הקינוחים.
כן, היה מן שלב כזה שאמא שלי הפכה למיני-סלב בעפולה בזכות האפיה שלה.
במרכז הונחו כדורי השוקולד המפורסמים שלה. עד כדי כך מבוקשים הם היו, שכשהיה מחסור - נוצר במשפחה שלנו שוק שחור של כדורי השוקולד של אורה. כדורי שוקולד פשוטים, לא סימטריים, עם צ׳אנקים של פתיבר, מכודררים ביד חובבנית ומגולגלים בקוקוס לבן.
מסביבם, אמא שלי החנתה את שאר קינוחי הדגל שלה:
עוגת קצף וקצפת.
עוגת טורט ואננס.
עוגת ביסקוויטים.
וכמובן, עוגת קסטה.
קינוחים ישראליים, פריפריאליים, כמעט ילדותיים, שכל התום והפשטות והכוונה שבעולם גלומים בהם.
בדיוק כשהתה העיראקי הכהה החל להימזג לכוסות זכוכית קטנות, הוציא דוד שלי כמה קינוחי קונדיטוריה צרפתית שהביא איתו מתל אביב, והניח על השולחן, ממש ליד העוגות המאוד לא צרפתיות של אמא שלי.
היו שם כל מיני פטיפורים וקינוחי ויטרינה מפונפנים עם קצפות ודובדבנים מזוגגים ושוקולד מבריק ומטומפרר.
עפולה של שנות התשעים, מה לה ולקינוחים צרפתיים?
ההתנפלות לא אחרה להגיע.
הקינוחים של דוד שלי גנבו את ההצגה.
כולם רצו ביס מפריז.
עוד ועוד ידיים מתלהבות דילגו מעל הקינוחים של אמא שלי, ונשלחו לאלה שדוד שלי הביא מתל אביב.
עם כל יד כזאת שנשלחה, ראיתי איך הגב שלה מתכופף עוד קצת.
אני זוכר את עצמי כילד בן חמש, לוטש עיניים מודאגות בקינוחים השלמים והמיותמים שלה, שנראו כל כך מגושמים פתאום, ומשם בוהה בעיניים המאוכזבות שלה, שעושות את עצמן לא רואות.
אמא שלי, לביאה גאה, שיחקה אותה שלא מזיז לה.
כמו תמיד כשהיא מוטרדת או פגועה, היא העסיקה את עצמה בשטיפת כלים ובתקתוק הבית.
אף אחד לא היה יכול להבחין בעלבון שלה.
אף אחד חוץ ממני.
באינטואיציה ילדית, בלתי מוסברת, כמעט בלתי נשלטת –
יצאתי למלחמה על הכבוד האבוד של אמא שלי.
התנפלתי בכל הכוח על הקינוחים שלה.
דחפתי לפה כדור שוקולד.
ושברתי בתאווה את המרנג מהקצף וקצפת שלה.
וחפרתי עם הכפית בעוגת הקסטה.
טרפתי בראוותנות ובמוחצנות שאי אפשר היה לפספס.
רציתי שכולם יידעו וייראו ויישמעו, שהקינוחים של אמא שלי הכי טעימים בעולם.
אפילו יותר מקינוחים צרפתיים שקונים בקונדיטוריה מפורסמת בתל אביב.
ולמרות שכבר בתור ילד הייתי חולה מתוקים,
ולמרות שאף פעם לא טעמתי קינוח צרפתי,
ולמרות שקינאתי בדודים-דודות האחרים שהתענגו על כל ביס –
לא נגעתי בקינוחים של דוד שלי.
פשוט לא יכולתי לבגוד ככה באמא שלי.
כל כך הרבה סופר ודובר על הצורך הזה של אמא להגן על הילד שלה.
לא מספיק סופר ודובר על הצורך הזה של ילד להגן על אמא שלו בחזרה.
כי מאותו הרגע - נולד אצלי אינסטינקט לוחמני כזה, חייתי כזה, לא-רואה-בעיניים כזה – לשמור על אמא שלי.
לגונן עליה.
לכאוב את הכאב שלה.
לספוג את הכדור במקומה.
אף אחד לא סיפר לילד ההוא, בן החמש, מה יקרה בהמשך.
אף אחד לא סיפר לו שהשנים יחלפו, שהחיים יסתבכו, ושהוא לא תמיד יצליח להגן על אמא שלו או לדאוג שלא יביישו אותה.
שיגיעו אויבים קשוחים הרבה יותר מקינוחים צרפתיים מעודנים.
שיגיע שכול.
שיגיע אבא חולה שצריך לטפל בו.
שתגיע הזיקנה.
הרגע הזה, האכזרי, המפוכח – בו הורה מבין שהוא לא תמיד יוכל להגן על הילד שלו, מסתבר, קורה גם הפוך.
גם ילד מבין, באיזשהו שלב, שלפעמים הוא לא יצליח להציל את ההורים שלו, לא משנה מה הוא יעשה.
הלוואי ויכולתי לשמור על אמא שלי מהעולם כולו כמו שהיא שמרה עליי.
אני כבר גדול היום, וגר רחוק מהבית.
לפעמים כשאני חוזר לעפולה בחג או בערב שישי, אני מביא איתי שקיות ממותגות של איזו קונדיטוריה טרדנית חדשה שבדיוק נפתחה בתל אביב.
בסוף הארוחה, אני מוציא מהשקיות את הקינוחים, ופורש אותם, אחד-אחד, בידיים מהססות ורועדות ליד התה העיראקי הכהה.
ואותו ילד בן חמש שעדיין נשאר בי, מזדקף ונדרך ושולח מבטים חטופים מדי פעם לשולחן, כדי לבדוק ולוודא שכולם אוכלים גם מהמתוקים של אמא שלו – כדורי שוקולד, ועוגת קצף-קצפת, וטורט אננס ועוגת קסטה, שכל התום והפשטות והכוונה שבעולם גלומים בהם.
