פסטורליה אירופאית מהי? אגמים, נהרות, יערות, כפרים, גינות מטופחות עם פרחים וירק, נאצים, משב רוח, רעש ציוצי הציפורים, ערפילים, קברי אחים של יהודים.
הנאום של ונדי פון שטאדן בפסטיבל דוקאביב
(צילום: פסטיבל דוקאביב, כתוביות: סיו שלק)
את הערבוב הבלתי נמנע הזה והמועקה שבאה איתו מיטיב לתאר במאי הדוקו הוותיק והמצויין אבנר פיינגלרנט, בסרטו "האחו הקטן" שזכה לפני כחודשיים בפרס הראשון בפסטיבל דוקאביב. הסרט התיעודי המיוחד הזה, שצולם כולו בגרמניה, מתמקד בסיפורה של משפחה גרמנית אחת שחיה בחווה, וההיסטוריה המרתקת אך עכורה שהיא נושאת איתה. הכל קורה במקום שנראה כאילו יצא מפרק של "טובטוב הגמד" (ומאחר ופייגלרנט הוא קולנוען רציני ממני, הוא לבטח חשב יותר על טרקובסקי וברגמן), עם כל היערות השלווים, הימים הקיציים שכוללים השתכשכות באגם והימים החורפיים שכוללים טיול בשלג המופתי והשקט מדי. הסרט מוצג כעת ויוצג בשבועות הקרובים בסינמטקים, לפני שישודר בהמשך בכאן 11, אך כדאי מאוד לתת לו צ'אנס על המסך הגדול כי זהו סרט שמנצל היטב את הקולנוע - ובמיוחד את הניגוד בין המראות השלווים לסיפור המטריד שהוא מספר.
גיבורת הסרט היא ונדי פון שטאדן, אישה מרשימה בת 99 שהייתה בחייה גם דיפלומטית גרמנית בכירה ונצר למשפחת ברונים אמידה. זו הורישה לה את ה"פון" והאחוזה הקטנה שבה היא חיה ושאותה היא מתעקשת לטפח - עם כל העיסוק במזמרות ומסורים חשמליים, גם כשהיא מתקרבת לשנת המאה לחייה. ונדי היא גם, נבהיר, האחיינית של אחד מבכירי המשטר הנאצי - קונסטנטין פון נויראט, שר החוץ של היטלר. האדמה שעליה היא חיה ואותו אחו שלצידו, שימשו את הנאצים לבניית מחנה ריכוז סמוך לאחוזה של המשפחה. ונדי כילדה הייתה עדה לזוועות ולרעב של האסירים במחנה - חלקם הגדול יהודים. מנגד, חשוב להבהיר, ונדי ואמה המנוחה הן הדבר הכי קרוב לחסידות אומות עולם: בתקופת המלחמה הן העבירו מזון ודאגו כמה שניתן לתנאים של האסירים שעבדו אצלן.
עכשיו פיינגלרנט והגר סעד שלום, הגיעו לגרמניה, לבית המשפחתי עם העבר המקולל, ובונים את סרטם כהתבוננות במשפחה גרמנית עם כתם בעברה לאורך שלושה דורות של נשים חזקות - ונדי, בתה ונכדתה. למרות שאף אחת מהן לא אשמה במעשי הדוד, הרוח העכורה של מעשיו והדברים הנוראיים שקרו באיזור עדיין צפים מעל, כמו קצת בסרט אימה. לי האסוציאציה הראשונה תוך כדי צפייה הייתה "הניצוץ" הקלאסי של קובריק, שבו כל השיגעון שחווה ג'ק ניקולסון במלון הפסטורלי בהרים, נובע מהעובדה כי המקום נבנה על בית קברות אינדיאני.
פיינגלרנט מיטיב לתאר את סרטו כסיפורן של שלוש נשים מרשימות בגילאים שונים, שבדרכן משלמות עד היום את מחיר המלחמה והאשמה על מעשיהם של גברים. אמנם גברים נאצים, אבל קשה שלא לגזור מהסרט איזושהי אמירה מצמררת לגבי כל העולם כיום, שבו גברים מתכננים או נותנים לזוועות איומות להתרחש במשמרתם, והנשים צריכות "לטאטא" מאחוריהם, בין אם מדובר בלהסביר או להצטדק, או בין אם לחיות חיים שלמים של טראומה ואשמה.
דווקא פיינגלרנט הישראלי והזר מצליח בעדינות לחשוף אט אט את הבדלי הגישות בין הדורות ובין האמא, הבת והנכדה - שהופכים בהדרגה למלחמת אזרחים של ממש. בלי לחשוף יותר מדי, נאמר שבעוד שהבת אינגה, "בומרית" בת 60 פלוס שכבר עייפה מחיים שלמים כ"דור שני" ורוצה רק להתנתק מהחווה והמורשת המשפחתית הבעייתית, האם הקשישה ונדי רק רוצה לחטט בפצע שוב ושוב. היא שונאת את דודה הנאצי ואת עברה, ויחד זאת גאה בו. היא מטפחת בלי סוף את החווה והאחוזה באנרגיות שגם בני 20 מתקנאים בהם, והכל כדי להוכיח כי אפשר לחיות לצד הכתם, ואולי אף למחוק אותו. מעניין גם להאזין לה: איך אישה כמוה שהצילה יהודים והיא בעלת תובנות היסטוריות ורגשיות שכולנו יכולים ללמוד מהן, עדיין מתקשה להרשיע בראשה לגמרי את דודה המתועב ("הוא לא היה נאצי…. הוא היה שמרן טיפש", היא אומרת על האיש, אך כל סיבוב בוויקיפדיה יגלה שהוא נותר משרת נאמן של היטלר לאורך כל שנות שלטונו).
ההתעסקות הבלתי פוסקת של ונדי בחווה הופכת את "האחו הקטן" לדוקו של שגרה, קרי: כזה שעוקב לאורך השעתיים פלוס שלו אחרי העבודות הסזיפיות הקטנות שמרכיבות יומה של ונדי הנמרצת, וחושף סיפור מהוסס. פיינגלרנט, מייסד "פסטיבל קולנוע דרום" בשדרות וממקימי בית הספר לקולנוע ב"ספיר", הוא יוצר דוקו שלא הולך בנתיבי המיינסטרים (למשל בסרטו הנפלא "במדבר" שמתרחש לאורך ארבע שעות בדרום הר חברון, מהצד הישראלי ומהצד הפלסטיני). כתלמיד נאמן של האחים מייזלס, פיינגלרנט מגיש קולנוע תיעודי תובעני במידה, אך מלא קסם. זה ההפך המוחלט מכל סרטי הדוקו-פשע האופנתיים שמנסים להלהיב אותנו עם עריכה קצבית דה לה שמאטע. במקום זאת מוגשת יצירה שאט אט מכניסה אותנו לעולם של המשפחה המאוד ספציפית הזו, עם גילויים דרמטיים שמוגשים כמעט באגביות.
"אתה שומע את העפרוני?", אומר מפקד מחנה אושוויץ רודולף הס לבנו, כששניהם רכובים על סוס בסיור ביער מחוץ למחנה, בסצנה מתוך סרט השואה המופתי וזוכה-האוסקר מהשנה החולפת "אזור העניין" של הבמאי ג'ונתן גלייזר (כן, ההוא מהנאום). הם מקשיבים לציפורים, אנחנו שומעים ברקע נאצים יורים ביהודים, והם לחלוטין חירשים להם. כמו ב"האחו הקטן", גם ב"אזור העניין" יש אישה גרמנייה נמרצת שמטפחת גינת ירק קטנה ונפלאה על אדמות של מחנה ריכוז. ב"אזור" העלילתי מדובר בפושעת נאצית נתעבת (בגילום סנדרה הולר), אשתו של הס שאכן ניהלה מחוץ למחנה וילה למופת. ב"האחו" התיעודי מדובר באישה מרשימה וגיבורה, שלא מפנה עורף להיסטוריה ומודעת לה מאוד (היא ביקרה פה בישראל לפני חודשיים, בגיל 99, והגיעה אף לעוטף עזה עם פיינגלרנט שהוא בעצמו תושב נתיב העשרה וניצול הטבח).
אבל גם לה, עם כל ידענותה ורגישותה, יש יחס מורכב כלפי עברה שכולל גם רגעים של הדחקה. שני הסרטים, שיוצאים באותה שנה וכמובן נעשו בלי קשר זה לזה, מרגישים כמו יצירות אחיות: העולם לפתע מתעניין הרבה יותר בסיפורם של פושעים נאצים ובמשפחותיהם, ובעיקר ביכולת של כולם להדחיק זוועות כשהעולם בחוץ יפה כל כך, והקיץ בפתח.
