ייתכן ששמתם לב, אבל זאת לא ממש תקופה טובה להיות בה כוכב או כוכבת פופ בישראל. בכל זאת, נדמה שהקשב הציבורי עדיין לא ממש זמין להרמות כשיש חטופים וחטופות במנהרות של חמאס, וגם אין לו סבלנות לצרות של היחיד כשכל המדינה חזית. ואם זה המצב עבור דמויות שעד 7 באוקטובר הושמעו בלי הפסקה, אפשר רק לדמיין כמה מסובך לעשות קאמבק, וכל שכן תחת עננה שכלל לא קשורה למוזיקה.
בשל כל הנסיבות האלה, קשה שלא לגלות אמפתיה כלפי המאמץ של בן אל תבורי לשקם את הקריירה שלו, אחרי שערוריות בתחום האישי (הקלטה שבה נשמע צועק על זוגתו לשעבר, אורטל עמר, והטענות שלה הנוגעות לאבהות שלו) ופירוק השותפות המצליחה ואפילו ההיסטורית עם סטטיק. מלכתחילה תבורי לא נתפס כבעל זכויות שוות במהפכה שחולל הצמד. אומנם יש לו שתי תכונות חשובות שאין לשותף שלו - קול שמסוגל לסחוב פזמון וכריזמה מהסוג שיותר רואים מאשר שומעים – אבל סטטיק סיפק את החדות בכל הנוגע לכתיבה ולהפקה, וגם נדמה שיש לו את השקט הפנימי שמאפשר הישרדות במקצוע שבו 15 דקות תהילה הם שריד לעידן שבו אלטון ג'ון היה אלוהים. תבורי, אם לומר את הדברים כמו שהם, היה על סף ביטול תרבותי, למרות שהתהליך הרבה יותר נזיל והפיך בישראל מאשר במקומות אחרים.
ובכל זאת, תבורי לא נרתע מלנסות להסתער על הקהל דווקא עכשיו, והוא גם לא מתיימר להתאים את עצמו לרוח הזמן המגויסת של תרבות הפופ העדכנית, כלומר להוציא שירי מלנכוליה לאומיים בטעם קיטש לחיזוק עם ישראל. להיפך. בשלושת השירים שהוציא השבוע - "בדרך הביתה", "דוך לחלל" ו"לא מפחיד אותי" - וגם ב"אוטוטו" שיצא לפני חודש, תבורי עוסק בדבר שהכי מעניין אותו: הוא עצמו, המהלומות שחטף בשנים האחרונות, התשוקה להוכיח שזה לא היה סתם והרצון לחוות שוב את הטעם המשכר של הפסגה. כשמסביב נדמה שהפלייליסט הישראלי הולך ושוקע תחת הפחד שאף פעם לא נחזור לרקוד בלי דמעות בעיניים (ואולי גם שלא נחזור בכלל), תבורי לא עובר כמי שמרוכז בעצמו עד כדי ניתוק, אלא כאמן שלא חושש להיות אינדיבידואל - וזה מרענן.
רק חבל שהשירים עצמם לא התברכו בהשראה יוצאת דופן או בהצגת פנים חדשות לסיפור המורכב והמרתק שהוא בן אל תבורי. "אוטוטו", שהתחיל את הבליץ, נוסע על אדי הדלק של טרנד האייטיז על שם דואה ליפה ודה וויקנד. הלחן חביב והאופן שבו תבורי שר "אוטוטוטו" הוא גימיק קליט ומזדמזם, אבל כדי שהרטרו יעבוד עד הסוף דרושים או ליטוש מופתי (כמו אצל ליפה) או מפגן חריג של אישיות בכתיבה ובביצוע (כמו אצל דה וויקנד שמנהל יחסים מורכבים עם האור והצל של נפשו). ל"אוטוטו" יש לא את זה ולא את זה.
לעומת זאת, "לא מפחיד אותי" כבר מבליט את התכונות החזקות של תבורי: השיר מתחיל בסלסול אינטנסיבי שמזכיר את להיטי השגעת/טרפת של ליאור נרקיס, ממשיך בתנופה מלהיבה וגם מנהל משחק מקדים עם יצר המציצנות הציבורי ("ויש לי על מה לכתוב / על זאת שעשתה לי טוב / ההוא שהיה קרוב / על חצי לב שאין לי"). הבעיה היא שהפזמון מתבזבז על דרופ דאנס מלפני עשור לפחות, שבמקום להזיז את התחת הוא מגלגל את העיניים. לפחות ב"דוך לחלל", תבורי ואסי טל, המפיק המוזיקלי של השירים החדשים, שומרים על הכדור לאורך כל הדרך והתוצאה היא שיר שמתקרב לרמת הכיפיות של ימי סטטיק ובן אל.
תבורי מתייחס לעצמו שם כ"אחד מאלה שהגיעו מכוכב אחר". ובכן, באמנות של תבורי אין ממש את מה שגרם למחשבות דומות על דייויד בואי וביורק, אבל נדמה שתפיסת האאוטסיידריות שלו רק התחזקה מאז שהתפרסם. גם ב"בדרך הביתה", השיר השלישי במקבץ שיצא השבוע, הוא ממש מסתכל על עצמו מהצד ואף מתלונן ש"בטלוויזיה הכול התמלא בשיט / וגם המוזיקה הרגישה כבר טיפשית", כאילו ש"הכוכב הבא" בהשתתפותו הייתה סדרה של HBO או ש"קוביות" קרא תיגר על רדיוהד. אבל נדמה שתבורי זקוק לעמדה הזאת כדי להמציא את עצמו מחדש כאישיות בעלת מחשבות ורגשות ולא רק כמכונת להיטים. בהקשר הזה, לא מיותר לציין עד כמה הכתיבה בשירים החדשים שלו יחסית נקייה (למשל מהחפצה), בטח לאור הרזומה שלו עם סטטיק. אולי סיון רהב-מאיר לא תהפוך למעריצה, אבל גם סיבות רבות להתלונן אין לה.
מוקדם להגיד כיצד הבליץ הזה יתורגם בשטח, אבל אם "אוטוטו" לא סיפק את הזינוק המיוחל, השירים שיצאו השבוע מעידים על חשיבה והשקעה במאמץ להשאיר את הצרות והספקות מאחור. "תנסו לשמוע מה שיש לי לומר כבר", תבורי שר ב"בדרך הביתה". כולנו אוזן חביבי.
