בגיל 77, לאחר 55 שנות קריירה, שום דבר כבר לא ייקח מג'ון וו את המעמד של אחד מבמאי האקשן המשפיעים של הקולנוע. אפילו בינוניותו, ואולי אף עליבותו, של סרטו האחרון "לילה שקט" (Silent Night) לא תפגע במעמד זה. ניתן לזהות בסרט לא מעט מהאלמנטים הסגנוניים שאיתם הוא מזוהה, אך הם מבוצעים בדרך לא מרשימה בהשוואה לטובים שבסרטיו. תסריט דל, שימוש רווח ובוטה לכדי גיחוך במוטיבים סמליים, ובעיקר גימיק אחד – סרט שבו הדמויות לא פוצות את פיהן לכל אורכו – שלא מחזיק את הסרט.
"לילה שקט" – טריילר
(קרדיט: באדיבות: סרטי יונייטד קינג)
ג'ון וו החל לביים ב-1968 בהונג קונג, ובפרק הראשון של הקריירה שלו התמקד בסרטי קונג פו ובקומדיות, שלא התבלטו במיוחד. השלב השני החל ב-1986 בסרט המפתח A Better Tomorrow וכלל עוד שבעה סרטים שנעשו עד 1992. בסרטים אלו הוא הפך לבמאי האקשן המוביל של הונג קונג, תוך שהוא מפגין סינתזה של השפעות: אקשן מועצם ומסוגנן הממזג את מערבוני הספגטי של סרג'יו ליאונה וסרטי הקונג פו (לכדי "גאן-פו"), פאתוס של גברים פגועים ומדממים ועיסוק באחוות גברים עם ממד הומו-ארוטי בהשראת צ'אנג צ'ה ("לוחם החרב בעל היד האחת"), ותמות פסבדו-אקזיסטנציאליסטיות שנולדו מצפייה בסרטיו של ז'אן-פייר-מלוויל ("הסמוראי"). בסרטים אלו לא חסרו נגיעות של קיטש לא מרוסן וסמליות בוטה (לוו חיבה פתולוגית לציפורים שעפות בסולו מושן), אבל בדרך מוזרה זה התאזן באינטנסיביות החריגה לזמנה של האקשן.
הפרסום הבינלאומי שלו זכו סרטים כמו "הרוצח" (1989) ו-Hard Boiled מ-1992 הוביל לפרק שלישי בקריירה שהתרחש בהוליווד. במשך עשר שנים (1993-2003) וו ביים שישה סרטים שהמוצלח בהם היה "עימות חזיתי" (1997) - תרגום אפקטיבי של הסגנון והתמות של וו, לתקציב, היכולות הטכניות והופעות המשחק של שני כוכבים הוליוודיים (ג'ון טרבולטה וניקולס קייג'). בקצה השני של הקריירה ההוליוודית היו שני סרטים כושלים (סרט המלחמה "לחישות מלחמה" וסרט המד"ב "צ'ק פתוח") שהוכיחו כי וו לא ניחן במנעד רחב.
הפרק הרביעי החזיר את וו לקולנוע הסיני לשישה סרטים בין 2008 ל-2017. מה שהתחיל באפוס היסטורי רחב יריעה בשני חלקים (שני סרטי "הצוק האדום" ב-2008 ו-2009), המשיך לסרטים שהניבו רווחים מועטים, עד הסרט האחרון Manhunt מ-2017, שכשל לחלוטין. וו חוזר לארצות הברית שש שנים לאחר סרטו האחרון, ו-20 שנה מסרטו האמריקאי האחרון. 77 הוא גיל מאוד מתקדם לשלב נוסף בקריירה, בעיקר אם הוא כולל בימוי אקשן אינטנסיבי. היה משמח לומר שוו הצליח ללכת בדרכו של ג'ורג מילר, שביים את סרט האקשן המצוין "מקס הזועם: שביל הזעם" (2015) בגיל 70, ושבימים אלו, בגיל 78, מסיים את העבודה על הפריקוול "פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם" (בחיי שככה מתכוונים לקרוא כאן לסרט). המיחזור של מה שעבד כבר לא כל כך עובד, ולא נראה שיש טעם לצפות שבמאי שהגיע להישגים בעשייה מאוד ספציפית, ינוע דווקא כעת לכיוונים חדשים.
העלילה הדקיקה של הסרט מתרחשת בלאס פאלומס, עיר פיקטיבית בטקסס השורצת כנופיות היספניות. הוא נפתח בשוט אווירי הנע מטה לעבר הרחובות, כשבדרכה מטה המצלמה מתנגשת בבלון אדום שהתעופף מעלה. אנו נכנסים לתוך שיאה של התרחשות שבמרכזה גבר לבוש סוודר שעליו סרוגה דמותו של רודולף (האייל) אדום האף, ומסביב לצווארו שרשרת ועליה פעמון עגול קטן, מהסוג שמחובר למזחלות שלג. היום הוא ה-24 לדצמבר 2021, אבל בלאס פלומאס אין שלג, וגם סנטה עומד לפסוח עליה. במקום זאת יש קרב יריות אינטנסיבי בין שני רכבים שבהם חברים בכנופיות יריבות מרססים אלו את אלו בתתי מקלעים. האיש עם הסוודר הילדותי תקוע מסיבות שלא מובהרות בין שתי הכנופיות, ונראה כי במקום לברוח הוא מונע מחמת זעם חסרת סיכוי לפעול כנגדם. זה מסתיים כשהמנהיג של אחת הכנופיות, עם קרחת וצד פנים מקועקעים בדרקון, יורה לתוך גרונו של הגבר עם הסוודר.
ב-20 הדקות הראשונות של הסרט יובהר סיפור הרקע של הסיטואציה פעם אחר פעם בהבזקים טראומטיים מתודעתו של הגבר עם הסוודר. הוא חשמלאי בשם בריאן גודלוק (ג'ואל קינמן) שחי עם אשתו פלייה (הארוד טורס) ובנם הקטן טיילור בשכונה המפוקפקת. בין הילד והאבא יש קרבה פיזית ורגשית רבה, והימים שלפני חג המולד עם עץ האשוח המקושט, וכל המתנות המחכות לילד מאביו האוהב. אבל באירוע הקודם בשניות ספורות למה שהוצג בתחילת הסרט, ירי חולף בין המכוניות של ברי הכנופיות קוטל את הילד, ומאצבעותיו משתחרר הבלון האדום.
כשגודלוק מתעורר בבית החולים הוא מגלה כי הפגיעה גזלה ממנו את מיתרי הקול. זהו הבסיס לרעיון המוביל את הסרט ולפיו אף דמות המוצגת לנגד עינינו לא תפצה את פיה ותדבר. לא מדובר כאן על הפגנת סולידריות עם מי שהפך לאילם, אלא החלטה שרירותית של הסרט. לכן לאורך כל הסרט יהיו אינספור מעמדים שבהם דמויות חשות זעם, כעס, כאב, תסכול, אבל הסרט משתמש בשלל תעלולים שימנעו מהם להוציא מילה אחת שלמה מפיהם. ניתן לביים סצנות מצוינות של תקשורת לא מילולית, אבל הדבר דורש מיומנות. כאן זהו גימיק ריק, ונראה כי הסיבה היחידה לקיומו (מלבד "מקוריותו") היא שהתסריטאי רוברט ארצ'ר לין התעצל לכתוב טקסט.
פה ושם ישמעו מילים אנושיות בסרט - רדיו או תקשורת בערוץ קשר משטרתי - אבל אף אחת מהן לא יוצאת מדמות שמצולמת בעודה פוצה את פיה. ניתן לטעון כי הדבר מקנה לסרט ערך חלומי, דמוי הזיה קולנועית של אלימות, אבל בעבודות קולנועיות משמעותיות שהשתמשו בדמויות של ויג'לנטה הממעטים בדיבור ("נהג מונית" של מרטין סקורסזה או "יום נפלא" של לין רמזי) מיעוט המילים היה קשור לאפיון הבדידות והתערערות הנפשית, ולא שימשו רק כמניירה סגנונית.
המשך העלילה, כצפוי, עוסק בנקמתו של החשמלאי בחברי הכנופייה. גודלוק מוכה הצער מסתגר ומתנתק מאשתו, בעודו מתחיל תהליך אינטנסיבי של אימונים גופניים, אימונים בטכניקות קרב, ואימוני ירי. בלוח השנה הוא קבע את תאריך חג המולד הבא כתאריך יעד לסגירת חשבונות עם הכנופייה. על השולחן שלו ניצב צעצוע המנהלים הקרוי "עריסתו של ניוטון" (אותה שורת מטוטלות כדוריות המשמשת להדגמת חוק שימור התנע), וזה יהפוך לבסיס סמלי שהסרט ישתמש בו בצורות כה מגוחכות, עד שהן ראויות למידה של הערכה.
האקשן שיגיע יהיה אלים, ויכלול אלמנטים שכבר ראינו בסרטים רבים שלא מעטים מהם מושפעים באופן ישיר או עקיף מוו בשיאו. כאן הביצוע לא מצטיין במיוחד. ההמתנה להתרחשויות האלימות בחציו השני של הסרט תהייה מוצדקת רק עבור אלו השואבים עונג מיוחד מחברי כנופיות היספניים הבאים על עונשם בדרכים מדממות. למי שאין את הפטיש הספציפי הזה – מומלץ לוותר.
