כשסדרת סרטי ג'ון וויק החלה ב-2014, היה קל לראות בה ניסיון, אולי אחרון, לשמר את שרידי מעמדו של קיאנו ריבס ככוכב קולנוע. כעשר שנים אחרי סרטי המטריקס, ולאחר רצף סרטים עתירי תקציב שכשלו כלכלית, נראה היה ששיאו מאחוריו. אבל "ג'ון וויק" דל התקציב, בבימויו של הפעלולן הוותיק צ'אד סטאהלסקי, זכה להצלחה קטנה, ששינתה מגמה בקריירה של ריבס. בשני הפרקים הבאים – "ג'ון וויק 2" (2017), ו"ג'ון וויק 3" (2019), גם הם בבימויו של סטאהלסקי, התקציב הכפיל את עצמו מסרט לסרט, מ-20 עד ל-75 מיליון דולר, ומשך הסרטים התארך – מ-101 דקות בראשון עד 131 דקות בסרט השלישי. גם הרווחים עלו בהתאמה, מ-86 מיליון, ל-171 מיליון ואז ל-327 מיליון דולר. גדול יותר בתקציב ובאורך הוכיח את עצמו כ"טוב יותר" להצלחת הסרט.
"ג'ון וויק 4"- טריילר
כמה רחוק אפשר להתקדם במגמת הכפלה זו? ב"ג'ון וויק 4" (John Wick: Chapter 4) אורכו של הסרט תפח ל-169 דקות מופרזות ביותר. אומנם יכול היה להיות גרוע יותר (הקאט הראשון של הסרט היה כמעט ארבע שעות), אבל קשה להתפעל מיכולת הריסון והמיקוד של סטאהלסקי. עם כל הכתרים שניתן לקשור לאקשן – ובהחלט ניתן - שום דבר לא יכול להצדיק אורך של כמעט שלוש שעות למה שהוא ביסודו חוויית צפייה במשחק מחשב המשוחק, ללא מגע יד אדם, ב-"God mode".
לביקורות סרטים נוספות:
עוד שני דברים התפתחו משמעותית מפרק לפרק בסדרה. ראשית, השאפתנות הסגנונית שחוגגת את הקטל כמפגן של כוריאוגרפיה ואסתטיקה. וויק, עם המופנמות והלקוניות של הדמות, הוא מכונת חיסול עילאית. החל מהסרט הראשון מספר המומתים בידיו חרג מכל מראית עין של מציאות שבה למותו של אדם יש משמעות. ב"ג'ון וויק 2", המהווה שיא לאלימות בסדרה, הגיבור מחסל במו ידיו 128 אנשים, בקצב ממוצע של חיסול כל 57 שניות. "ג'ון וויק 4" עלה 95 מיליון דולר, אבל נראה כאילו עלה יותר. סצנות האקשן הפכו לארוכות וגרנדיוזיות יותר, ונדמה כי מספר החיסולים, גם כמספר אבסולוטי, וגם בחישוב פר דקה, שובר את השיא הקודם.
הדבר השני שהתפתח, והתנפח, מסרט לסרט הוא "המיתולוגיה" של הסדרה. סרטי ג'ון וויק פועלים באזור דמדומים של המציאות, במעין סימולציית מטריקס נטולת מחשב. יקום מקביל שמתרחש בערים כמו "ניו יורק", "פריז", "אוסאקה", אבל אלו לא יותר מקליפות נוצצות, זירות לסצנות פעולה פרועות. כאילו בני אדם "אמיתיים", או כל סימן היכר של מציאות חברתית, רק היה מכביד על המעבדים של מחשב-העל שמריץ את הסימולציה. כל זה מסייע לצפייה בקטל ההמוני תוך נטרול כל חוש מוסרי. הנאה נטו מתנועה, צבע, מיומנות פיזית של הפעלולנים, והכוריאוגרפיה המורכבת של גוף אנושי וכלי נשק.
עולם זה כולל שלל דמויות צבעוניות שעוסקות בחיסולים, והקשורות לפעולתן של משפחות פשע. מעל כולם נמצא הארגון המסתורי הקרוי "השולחן הגבוה", מועצת המנהלים הקובעת את הכללים לפיהם מתנהל עולם זה. ברמה ארצית יותר יש את רשת מלונות הקונטיננטל הפרושה בערים גדולות ברחבי העולם, ומשמשת כמקום אירוח למחסלים. מפרק לפרק נוספים עוד פרטים – מטבעות זהב, מחויבויות בשבועה, נידויים, מושגים ומשפטים בלטינית ורמיזות עמומות לסימבוליקה נוצרית. החירטוטיאדיה הזו, רוויית חשיבות עצמית שאינה נדרשת להסביר את עצמה, משמשת כדי להדביק את רצף סצנות האקשן ל"סרט". לא באמת חשוב לזכור את הפרטים מהסרטים הקודמים, לעקוב אחרי העלילה של הסרט הנוכחי, או לנסות לאתר איזה עומק נסתר שיוכיח שבעצם מדובר כאן באלגוריה פילוסופית-תיאולוגית המעוטרת בשובל גופות.
עקרונות היסוד פשוטים – שליחי "השולחן הגבוה" מגייסים צבא של מחסלים ומנסים להרוג את וויק, שעבר על חוקיו של העולם, והרג אי אלו אנשים חשובים בפרקים הקודמים. אבל וויק, ולא משנה כמה יורים לעברו או מאיזה גובה הוא נופל, שורד. והורג. והורג. והורג. חשוב לזכור זאת נוכח סרט כל כך ארוך ולעומת זאת כל כך דל בעלילה קוהרנטית. הסצנות של "המיתולוגיה" נותנות זמן לצאת לשירותים, להצטייד בפופקורן, ולחזור מאוששים לסצנת האקשן הגדולה הבאה. כש"ג'ון וויק 4" יגיע למסך הביתי, כבר יהיה אפשר לצמצם את זמן הצפייה לכשעה וחצי של אקשן אינטנסיבי.
בתהפוכות של סוף הסרט הקודם, ווינסטון (איאן מקשיין), המנהל של הסניף הניו יורקי של מלון קונטיננטל ובן ברית של וויק, בגד בו וחזר לשתף פעולה עם "השולחן הגבוה". וויק נורה על ידי ווינסטון ונפל מגג הקונטיננטל, אך לא מת. הוא נאסף על ידי "מלך הבאוורי" (לורנס פישבורן) שיסייע בשיקום של וויק בואכה הנקמות של הפרק הנוכחי.
הפרק הרביעי נפתח בסדרת מהלומות של יד מדממת בשק אימונים. זו ידו של וויק שהחבטות שהיא מפיקה מאיימות לקרוע את עור התוף של הצופים. הוא מבצע חיסול במדבר של דמות "הבכיר", הישות שמעמדה אפילו רם מזה של "השולחן הגבוה" ושהייתה מעורבת באירועי הסרט הקודם. כאן הוחלף השחקן שגילם את הדמות בסרט הקודם בשחקן אחר. זה הרי לא אדם ספציפי, אלא פונקציה. אין צורך בהסברים. באופן דומה דמויות שהוצגו בסרט הקודם כפונקציות רבות חשיבות בעולם הצללים, "השופטת", "המנהלת" וכו', נעלמו מהסרט הנוכחי והוחלפו בדמויות עם תארים חדשים ומפוצצים אחרים.
הרע המרכזי הוא המרקיז וינסנט דה גארמונט (ביל סקושגורד), שמנהל את המצוד אחר ג'ון וויק מטעם "השולחן הגבוה". לשם כך הוא סוחט חבר ותיק של וויק, מחסל בדרגת מיומנות שווה לזו של הגיבור, כדי שיחסל אותו. החבר נקרא קיין, והוא מגולם על ידי דוני ין, סופרסטאר של קולנוע האקשן ההונג קונגי (סדרת "ייפ מן"). הוא עיוור, אבל כמו גרסה סינית של זטואיצ'י היפני, יש לו יכולות על טבעיות לפעול ביעילות קטלנית. סדרת "ג'ון וויק" שואבת לא מעט השראה מאקשן אסייתי, הונג קונגי או יפני, בדמויות, באלמנטים סגנוניים, ובמרכיבים של תוכן רוחני. סטאהלסקי לא רק היה מתאם פעלולים בטרילוגיית המטריקס, אלא גם למד לא מעט מהאחיות ווצ'אובסקי אודות היכולת למזג מקורות השפעה מגוונים, כדי ליצור, לפחות במקרה זה, פסאדה של עומק ומורכבות.
העלילה מובילה את הגיבור בין כמה תחנות בגלובוס האלטרנטיבי של הסדרה. סצנת האקשן הגדולה הראשונה מתרחשת במלון קונטיננטל באוסאקה. וויק נעזר במנהל המלון שימאזו (הירויוקי סנאדה), ובבתו אקירה (רינה סאוואיאמה) המשמשת כקונסיירז'. סצנה משמעותית נוספת מתרחשת במועדון לילה בברלין, והחלק השני של הסרט כולל סדרת סצנות אקשן, כמעט ללא הפוגה, בכמה מהאטרקציות התיירותיות של פריז – עד מהלך הסיום במדרגות המפורסמות המובילות לכנסיית הסקרה קר, ומול הכנסייה עצמה. הסצנות כוללות מגוון כלי נשק, אך הטכניקה האהובה על וויק (לירות באקדח כמה פעמים, מטווח אפס, בראשם של אנשים) עדיין מככבת. יש גם סיקוונס פרוע של מכוניות למרגלות שער הניצחון.
המיומנות המתפתחת של סטאהלסקי שמה אותו בשורה הראשונה של במאי האקשן בעולם. לצד הצלם דן לאוסטן, הם מעצבים לא מעט רגעים קודחים בצבע, עיצוב ותנועה. אבל להיות כוריאוגרף אקשן מוכשר זה עדיין לא אומר שאתה במאי משמעותי. בכל מה שקשור לעומק בדמויות (להבדיל מפוזה מסוגננת), עלילה, מעורבות רגשית, מתח או תחושה שדבר בעל ערך אמיתי תלוי בפעולה כזו או אחרת – אין בסרט דבר. האנשים שבאים לסרטים בסדרה זו כדי לצפות באקשן כהלכתו יבואו על סיפוקם המלא. חבל ש"ג'ון וויק 4" לא צמצם משמעותית את כל מה שמסביב.
