אחרי שעמוס עוז נפטר והתחלתי לעשות את הסרט עליו "החלון הרביעי", חיפשתי דרך לפנות אל א. ב. יהושע ולבקש ממנו להתראיין לסרט. לא ידעתי איך לפנות אליו - מר יהושע? אברהם? אברהם היקר? א"ב? א. ב. יהושע? כמו גן השבילים המתפצלים ניצבו בפניי אפשרויות שמיות מורכבות - עד שבאה לעזרי מכרה משותפת שאמרה "תבקש לדבר עם בולי. וכשתפנה לבולי, תקבל מה שתבקש". צלצלתי, שאלתי אם בולי בבית, "מדבר" הוא ענה בנמרצות. נפגשנו לתחקיר ותוך כמה רגעים הבנו שאנחנו עתידים להיות חברים.
תהיתי לאחר מכן בעניין השם - כיצד איש מסתובב בעולם עם כמה שמות, שלכל אחד נופך ומעמד אחר? ותהיתי אם עניין השם הוא סמל של משהו - למשל של זה שיש כמה וכמה דמויות שם - הדמות החמה, הסקרנית עם העיניים השובבות, ששואלת שאלות קצת חצופות באחד על אחד; או הנואם הפוליטי, הווכחני והקצת שש לריב, שנואם עם אגרופים מונפים, למשל, ומותיר מאחוריו שורה של צופים משתאים, לעתים מזועזעים (כמו נאום מסוים בפני קהילות יהודיות בארצות הברית); או כותב הסיפורים הקצרים, הפניניים האלה, שיצרו את הסופר, אבל אחר כך נעלמו לטובת הרומנים האפיים, המשעשעים, הסוחפים, עם דליים של דמיון ויכולת לסחוף בעלילה רבת משתתפים; או איש המשפחה המסור, המתוק ממש; או איש החברויות החמות והחייכניות; או הסלבריטי הסופר, שפונים אליו כל העת, אם למנות אחדים. ולעתים, חשבתי, יש שם פער בין הדמויות. הן לא לגמרי מתיישבות זו עם זו, ואולי זו גם מה שהופך אותו לדמות כל כך טובה לסרט.
הסרט התחיל במפגש השני שלנו. בולי שאל אותי אם אני עושה סרטים במיזם "העברים" על סופרים חיים. אמרתי שלא. בבית התחרטתי. להגיד לא להזדמנות לעשות סרט על בולי? הוא בעצמו כמעט התחרט כששבתי אליו. ואז התחיל מחול קטן - אני מבקש לעשות עליו סרט ל"עברים", הוא מתלבט לכאורה, אבל במהלך המחול אנחנו בוחנים זה את זה - הוא שיפקיד בידיי את הזכות לעשות סרט שהוא בעצם סיפורו של השם שלו, האמנות שלו, ומה שייוותר אחריו כזיכרון רשמי לכאורה, ואני שאפקיד בידיו את זמני, כשרוני, פרנסתי ועתידי. המחול הזה של הגישושים ושל הבדיקות השקטות הסתיים בתוך כמה שבועות באמירת כן.
במהלך השנתיים שלאחר מכן, תחת קורונה וסגרים, מטחי טילים בשמי גוש דן, מחלת הסרטן שבאה והלכה, הלכה ובאה - צילמתי את הסרט עצמו. אחרי שיצרנו את ההסכם הדמיוני הזה שאומר ששנינו הולכים לעשות את זה יד ביד עד שהסרט יהיה מוכן, בולי פתח בפני את הבית שלו, את המחשבות שלו, את הפחדים שלו. ואני חלקתי איתו את החששות שלי בעשיית הסרט ואת התהליך היצירתי שלי. די מהר, למשל, הבחנתי בכך שזו לא עתידה להיות ביוגרפיה תיעודית קלאסית של מיזם "העברים" - לא כזו שתתחיל בלידת הגיבור ותסתיים במותו ותעבור דרך כל התחנות הביוגרפיות. אלא מסע אחר, קו עלילה אחר, לא ליניארי ולא כרונולוגי.
הבנתי את זה כאשר נוכחתי בהתנגדות הראשונה שעלתה סביב נסיעת בר המצווה של בולי למרוקו. כשהוא סיפר לי על הנסיעה הזו הרגשתי שאני עולה פה על סיפור נפלא - בולי בר המצווה עם אמו ואחותו יוצאים מישראל של הצנע לחודשיים במרוקו הצבעונית והשופעת. יש חוויה מכוננת גדולה מזה לנער בעל דמיון שעתיד להיות סופר כמה שנים אחר כך? אבל בתגובה אמר לי בולי שוב ושוב - "העבר שלי לא מעניין אותי", וגם הוסיף: "הביוגרפיה שלי לא שימשה אותי חומר ליצירה... אני לא בן אדם נוסטלגי או סנטימנטלי". כאילו באחת הוטל איזה מסך, איזה איפול, על חלקים מהביוגרפיה בגלל שהם "לא מעניינים". לא יכולתי שלא לחשוב שהאיפול הזה אינו תמים. שכל פעולה של הסתרה מספרת סיפור על המניע להסתרה. אבל לא תמיד יכולתי לרדת לעומק העניינים, ודאי לא כאשר בולי התנגד. חשבתי, ואני עדיין חושב, שיש אזורים חשוכים ומעניינים מאוד בסיפור של יהושע, והוטל עליהם איפול.
מתוך "הפרק האחרון של א.ב יהושע"
(קרדיט: באדיבות כאן)
ולי נותר לעשות מסע באזורים המוארים - והיו הרבה כאלה. וכל העת בולי שפע גילויי לב. כמו כשאמר, "הגעתי לשיא היצירה שלי בגיל 40 עם 'מר מאני' ו'מולכו'. זה השיא. לא אשוב לשיא הזה". או כשהסביר לי שדור הסופרים שקדם לדור של עמוס עוז ושלו - וזה שבא אחריו - לא היה פחות מוכשר מעוז ובולי, אבל הם זכו למזל האלוהי של מלחמת ששת הימים ולהתייצבות הפוליטית שלהם מיד לאחר המלחמה נגד מדיניות הממשלה, מה שהביא להם חשיפה אוטומטית אדירה בכל המעגלים הליברליים, השמאלניים והספרותיים בסלוני המערב - חשיפה שעל האינרציה שלה שטה הקריירה העולמית של שניהם במשך שנים רבות. ועוד כמה דברים אמר בגילוי לב, "דע את עצמך", אמר לי פעם, וזה מה שלמדתי מאיקה, אשתו הפסיכואנליטיקאית. כל הזמן דע את עצמך. ואני תרגמתי את זה בהקשר שלו לנסה לומר אמת - לעצמך, על עצמך ולסובבים אותך.
ואני מצידי ראיתי אותו מתמודד עם קמילת הגוף, עם קשיי התנועה, עם הטיפולים. ואפילו יום אחד כשביקש ממני לבטל צילומים בחיפה, התעקשתי ואמרתי, "לא, אל תישאר במיטה ותחשוב על הטיפולים, בוא איתי לחיפה לפגוש תלמידים. זה ייתן לך כוחות חדשים", וכך היה - הוא הזדקף, התחדד והתענג על תשומת הלב של הצופים הנבונים בני העשר ב"דרך הרוח" בחיפה, וכל הדרך בחזרה לתל אביב, ישב לידי זקוף ומשועשע, וסיפר לי סיפורים שלא סופרו מעולם, על הנשיקה הראשונה, ועל סודות מאחורי כתיבת "המאהב", ועל אנשים שחשבו בצדק או בשוגג שדמויותיו הספרותיות מבוססות עליהם.
אני חושב ששני כוחות הניעו אותו - סקרנות ואהבה. אני חושב שהוא היה חדור סקרנות, שזה אומר לא מעט אהבת אדם, או סימפטיות בסיסית, ואני חושב שהוא חי כאיש נאהב, שחש נוח עם הנאהבות שלו וחש בנוח לתת אהבה. וכאשר בתוך זה מעורבים גם הכוח היצירתי, הכישרון של הכתיבה ובניית הסיפור, והאמן המסור שהעניק לנו כל כך הרבה יצירות עמוקות ומשמעותיות, זה הופך את העצב על לכתו - אף על פי שבא בעתו - לקצת יותר עמוק, אבל גם מנחם במידת מה.
