מי שהזדמן לו לבלות אפילו בפסטיבל מוזיקה אחד בחייו, ודאי מכיר את האתגר המרכזי: התנגשויות בליינאפ בין אמנים אהובים, שמופיעים באותו הזמן על במות שונות, מה שמעמיד את הקהל בפני דילמה קשה - על איזו הופעה לוותר. אבל מה עושים אם הבעיה הזו עולה כשאת אחת מהאמניות המשתתפות? "אביתר בנאי מופיע באותו יום שאני מופיעה", מספרת בחיוך רותם אלג'ם אסולין - או ג'יי למוטה, בשבילכם - שעתידה לעלות על במת אינדינגב הקרוב. "אם הוא מופיע מתי שאני מופיעה אני לא יודעת מה אעשה, אני הולכת להפוך להם את הפסטיבל. לא, באמת. אני כנראה לא אופיע", היא צוחקת. "הוא אמן כל כך משפיע ולא רק עליי, אלא גם על דור שלם של יוצרים ויוצרות".
6 צפייה בגלריה
עשיתי לעצמי חינוך אוטו-דידקטי מחדש. זה היה מאוד קשה. במבט לאחור זה כמו לעקור שורש". ג'יי למוטה
(צילום: Nika Bak)
לפסטיבל למוטה מגיעה אחרי עשור שבו פעלה מעבר לים, ביססה לעצמה קריירה בשפה האנגלית ואפילו צברה קהל ביפן. מזה כשנתיים וחצי היא מכוונת לקהל הישראלי, עם אלבום בכורה בשפה העברית בשם "ככה שמעתי", שהסינגלים מתוכו "טוויסט" עם מיכאל מושונוב ו"פירות" זכו להשמעות רבות והעניקו לה מועמדויות כפריצת השנה בגלגלצ וכאן גימל.
במבט ראשון נדמה שלמוטה נולדה לתוך הסגנון המוזיקלי שלה; הביטים מוקפדים, בקליפים שלה היא משלבת כוריאוגרפיה שמזכירה את להקות הבנות מהניינטיז ומלווה באסתטיקה שמפלרטטת עם הטרנדים הכי מעודכנים. מפתיע שאת צעדיה הראשונים היא תכננה לעשות בעולם הדקדקני של הג'אז, והכי רחוק מבית הוריה בחולון. "הייתי ילדה שעובדת מלא והתחלתי לחסוך כסף לפסנתר. ביום שקניתי אותו זו הייתה החתונה שלי עם המוזיקה, הסימן שאני הולכת על זה עד הסוף. וכשהתבגרתי חייתי בסרט שאני נוסעת לניו יורק, המקום היחידי שאפשר לעשות בו ג'אז, ושזה הדבר הכי טוב בעולם".
עוד במדור מוזיקה:
אבל לקראת המעבר למוטה מצאה עניין דווקא במחוזות רחוקים מהסטנדרטים המוכרים של הג'אז שלמדה בבית הספר למוזיקה שטריקר בתל אביב - ביצירה ובכתיבה של שירים. "בתור זמרת-מבצעת הרגשתי שאני שרה דברים שלא בדיוק מתאימים לי, שאני לא מרגישה אותם. זה היה השלב שהתחלתי להטיל ספק במסלול הזה", אז במקום להגיע לניו יורק למוטה מצאה את עצמה בברלין. "הייתי ברעב ממש גדול ליצירה ולא הרגשתי שאני יכולה ליצור בארץ. הרגשתי שאני מוגבלת בגלל האופן שבו מסתכלים עליי, התדמית של 'זמרת הג'אז'. ברלין הייתה אופציה טובה כי היא זולה אז יכולתי להשתמש בכל החסכונות שלי, ובמקום לשים אותם על הלימודים - לחיות".
את צעדיה הראשונים כמוזיקאית בברלין למוטה עשתה במחוזות המוכרים לה - בג'אם-סשנים של ג'אז. "הייתי מגיעה לגיגים עם הצ'ארטים (דפי תווים, ע"ט) שעשיתי בבית ספר, אותו לופ מהארץ", היא מספרת. בימי ראשון למוטה הייתה מבצעת סטנדרטים של ג'אז במועדון, עד שנודע לה שבימי שלישי מנגנים באותו המקום היפ הופ. "הייתי מאוד מבולבלת בנוגע למוזיקה שאני בכלל רוצה ליצור, מה אני אוהבת לשמוע. הייתי צריכה להעיף מעליי את כל מה שידעתי כדי להיכנס לאיזה מסלול מחדש".
למה בעצם? כי היפ הופ זו מילה גסה?
"בסביבה שהייתי בה, שניסו לתת לנו המון מוטיבציה עם הג'אז ושזה השיט הכי טוב, הייתי שטופת מוח. לא מאשימה אף אחד, זה התהליך שהייתי צריכה לעשות, אבל זה היה הדבר היחידי ששמעתי".
"עשיתי לעצמי חינוך אוטו-דידקטי מחדש. זה כמו לעקור שורש"
הסקרנות הובילה את למוטה לערב ההיפ הופ הראשון שלה באותו השבוע, וכך גם בשבוע העוקב וגם לזה שאחריו. למעשה, במשך חצי שנה היא הייתה מגיעה רק כדי להקשיב. "ג'אז היה הבית שלי, אבל שם אף אחד לא ידע שאני בכלל מוזיקאית", היא אומרת. "משהו בסשנים הצית אצלי את העניין שהיה לי לסאונד של היפ הופ, סול, אר אנ' בי. זה הזכיר לי שבתור ילדה אהבתי היפ הופ בלי לדעת מה זה. עשיתי לעצמי חינוך אוטו-דידקטי מחדש. ללמוד לנגן ולהפיק, וזה היה מאוד קשה. במבט לאחור זה כמו לעקור שורש".
העבודה הקשה בפיתוח הסאונד המדויק השתלמה, וכך גם הקשרים שיצרה בברלין - מוזיקאי בשם ג'וג'ו רוג'רס קישר בינה לבין הלייבל הגרמני ג'קרטה, שאהב את החומרים שלה, וכעבור זמן מה החתים אותה. בשלב מסוים, שיתוף הפעולה הזה עורר הדים בין-יבשתיים. בשביל להבין את המפה המוזיקלית שלה, למוטה מסבירה את שמות הבמה השונים שבחרה. את זה המקורי העניקה לעצמה המוזיקאית בעקבות דמותו של המתאגרף ג'ייק למוטה בסרט האהוב עליה, "השור הזועם" (1980), אבל זהו לא שמה היחיד. "'סוזומה' (Suzume) זה השם שאולי הכי קוראים לי בו ביומיום כל מי שהוא לא ההורים שלי והאחים שלי". פירוש השם מיפנית הוא 'ציפור דרור' - כינוי שקיבלה מחבר בעקבות חוויה רוחנית שעברה. "כיף לי שיש לי ריבוי שמות ודמויות שונות שאני מביאה איתי", היא מספרת, אולם היא לא ידעה כמה דלתות אותו השם יעזור לפתוח לה.
בשנת 2017 ג'קרטה פרסמו באינסטגרם תמונה של המוזיקאית עם שם הבמה המלא שלה - "ג'יי למוטה סוזומה - אנחנו מחכים להוציא את האלבום שלה בשנה הבאה!". אותו הפרסום עורר את סקרנותם של חברת תקליטים בטוקיו, שפנתה ללייבל הגרמני בבקשה לשחרר את האלבום המדובר. "הם אפילו לא שמעו אותו", היא אומרת. "ג'קרטה הטילו ספק שזה יקרה אבל שלחנו להם וחיכינו לשמוע מה הם אומרים". למוטה מספרת שבמשך שנים רבות היא חלמה להגיע ליפן והשתמשה במניפסטינג כדי לתת ביטוי לאותן השאיפות. "אני מאמינה שהמילים שאנחנו אומרים לעצמנו יוצרות מציאות. עוד לפני שזה קרה היו לי פתקים בחדר 'אני רוצה להופיע ביפן', 'אני רוצה שהמוזיקה שלי תגיע לקהל ביפן'", היא אומרת בעיניים נוצצות. החלום רקם את עצמו והאלבום יצא למסע חוצה יבשות.
את הדלת הגדולה ביותר ביפן פתח עבורה שדרן רדיו מקומי בשם פיטר באראקן ("קוטנר היפני", היא מסבירה בהומור, "מעריצים אותו ברמות"), שהשמיע אותה מספר פעמים והגדיל את החשיפה שלה - מה שלבסוף גם זיכה אותה בהזמנה לסיבובי הופעות ביפן. "הייתי בשלב כל כך התחלתי בקריירה שלא האמנתי שזה יקרה. רק אחרי טור ראשון ביפן קלטתי. זה הקהל הכי גדול שהיה לי - פסטיבל עם אלף איש, ערב במועדון Blue Note טוקיו עם 500 איש, שתי הופעות בערב. והם עומדים שעות כדי לקבל תמונה או חתימה, קונים תקליטים ומפרגנים. היפנים פשוט אדיבים וזה כל כך מרגש. האהבה וההשקעה שלהם העניקה לי כוח. אומנם לא מדובר בהצלחה מטאורית, אבל הערוץ הזה ביפן גרם לאנשים בכל העולם להסתכל עליי אחרת".
משם למוטה יצאה למספר סיבובי הופעות ביפן ובקוריאה, ובהמשך הייתה מתוכננת לצאת לטור נוסף וארוך ביפן באביב 2020, בשילוב רזידנסי בטוקיו. "זה היה מאוד חגיגי, עבדנו על לוח הזמנים לפחות חצי שנה. פרויקטים, רקדניות וקליפים", היא מתארת בהתלהבות - אלא שאז הגיעה הקורונה. לדבריה, התפרצות המגפה הרגישה כמו סימן מהיקום לעזוב את ברלין ולשוב לארץ - החלטה שלבסוף השתלמה לה מקצועית, גם אם לפעמים היא מרגישה חדשה פה. "לא הייתי איפה שאני היום אלמלא זה, אז אני מודה על הקוביד בתכלס. העברית דגדגה לי כבר הרבה זמן. הייתי בסביבה שלא דיברו בה את השפה אבל תמיד היה בי מקום שביקש שאעשה מתישהו מוזיקה בעברית".
את בעצם מפיקה לעצמך את המוזיקה. איך הגעת לעולם ההפקה?
"בשנים הראשונות בברלין הייתי ממש תלויה באיזה מפיק והוא דפק לי ברז, עבד איתי על האלבום ולא שחרר לי את השירים שלי. זו הייתה חוויה טראומתית והייתי בכזה תסכול שאמרתי 'אני פשוט הולכת לשחרר את זה, ואת השיעור שלי אלמד - להיות יותר עצמאית'. קיבלתי מתנה ומתוך חוויה רעה יצרתי משהו טוב. הבנתי שאני לא יכולה יותר להיות תלויה במפיקים, לחכות לאנשים שישלחו לי, לתת את הליריקס שלי לאנשים, לעבוד ולהשקיע שנים וכסף מהחיים שלי".
מתוך החוויה הזו היא ממליצה לכל זמר וראפר לשכלל את כלי ההפקה האישיים שלהם. "יש משהו ביכולת לשבת, להקליט את עצמך, לערוך את הרעיונות ולהוציא שכבות שהוא כל כך חשוב בתהליך יצירה, שאם לא הייתי עושה את זה אז הייתי נאלצת כל הזמן להסתמך על אחרים".
"היצירה זו הדרך שלי לרפא את עצמי"
כשמאזינים למוזיקה של למוטה באנגלית ובעברית כמו מתגלות שתי יוצרות, שכל אחת מהן מביאה לשולחן משהו מרענן ואחר מאוד. אבל אם לייחד את הכתיבה בעברית כפי שהיא משתקפת ב"ככה שמעתי", עוברת מתוכה אמנית עם צליל מגובש שיודעת בדיוק מה היא רוצה להגיד וששופעת מתוכה המון כנות נטולת פילטרים. נדמה שלמוטה מאוד מחוברת לכאן ולעכשיו. "מהרגע שנפתחה לי הצ'אקרה לעברית זה מרגיש כל כך נכון. איך רק עכשיו אני כותבת בעברית? יש לי כל כך הרבה מה ללמוד. הפלואו של השפה שונה. אני מרגישה את השפה ברזולוציות ובממדים שלא יכולתי לחוש באנגלית".
מה חשוב לך להגיד ביצירה שלך?
"אני כותבת מתוך ביטוי, אם אני לא יוצרת אז קשה לי. היצירה זו הדרך שלי לרפא את עצמי. אין דבר שיותר מספק אותי מלכתוב שיר בחיים האלה. זה רגע שאני באופוריה. אין לי איזה ויז'ן לשנות את העולם, לא רוצה לתקן פה אף אחד, רק לגרום לאנשים לאהוב את עצמם".
במהלך השיחה למוטה מגלה שהיא בזוגיות עם רועי, בעלים של תקליטייה וקפה בתל אביב. "עוד סיבה למה אני פה. החיבור שלי למקום הזה קיבל עוד משמעות כשמערכת היחסים הזו התחילה". עם זאת, מסתמן שלא תשמעו עליה בשירים. "גם אם אכתוב על זוגיות, זה לאו דווקא אומר שאכתוב על הזוגיות שלי. אני אוהבת לשנות דמויות ופרספקטיבה, לספר סיפורים. אני יכולה למשל לכתוב על פרידה למרות שאני חיה בשלום ובזוגיות טובה".
ב"פירות" את מדברת על זה שאת כבולה ושרה "מדברים אליי כמו רובוטים/תגידו יש שם בני אדם מאחורי הפלאפונים?". על מה זה בעצם?
"הסיפור הוא שעבדתי מול שתי חברות תקליטים - בארץ ובגרמניה - ולא היה שיתוף פעולה ביניהן, וחוויתי תסכול ממש גדול. באותו המומנט הייתי צריכה לבחור והרגשתי כבולה, ששמים עליי אזיקים ושלא מדברים אליי כמו ליוצרת, מדברים אליי כמו אלגוריתם. אמרתי שאין מצב שאני יוצאת מהחוויה הזאת עם טעם רע, אני אוכיח לעצמי שאני יכולה להוציא מזה פרי. זו הניגודיות שאני מחפשת ביצירה שלי. מסר עמוק במעטפת קלילה ושמחה - ויאללה בואו נרקוד. הלוואי ואנשים ירקדו לשירים שלי בחתונה".
את מכוונת להצלחה מסחרית כזו?
"אני לא מכוונת במודע, אבל מקווה. אני משתנה כל יום, אוהבת להשתנות ומקבלת את השינוי, אז בואי נגיד שזה לא יפתיע אותי אם פתאום אבוא עם איזה שיר כזה. אבל אני לא אתפשר על סאונד שאין לי שום קשר אליו. אני כן מאחלת לעצמי להגיע לקהל רחב יותר, לכתוב מוזיקה עוד יותר מתקשרת ושבהופעות שלי יהיו מלא אנשים שישירו איתי את הליריקס כי אין דבר יותר טוב שאמן יכול לקבל מאהבה".
גם "האידיאל" מגיע עם מסר די ברור - "אלוהים נתנה לך מתנה, למה לך לזרוק אותה לפח? / השקעת את כל כולך מול המראה, עכשיו כולכן נראות אותו דבר". מה הוביל לכתיבת השיר הזה?
"ג'ני (פנקין, ע"ט) ואני רצינו לכתוב שיר ביחד, עבדנו על ביט אבל לא ידענו מה יהיה הסיפור. ג'ני הייתה באינסטגרם ואמרה 'למה כולן עושות ניתוחים? מה יהיה עם האסתטיקה הזאת?', שאלנו למה זה קורה אבל לא כביקורת, גם אנחנו נשאבות לזה. גם אנחנו מרגישות חלק מתעשיית היופי במובן מסוים, למרות שאנחנו מנסות גם לשאול את עצמנו 'מה זה יופי'. קיבלתי הודעות, 'וואו, זה קשה. את בעצם אומרת לאנשים לא לעשות בוטוקס בשפתיים', וזו לא הייתה הכוונה. הכוונה הייתה לשאול מה אני אוהבת ולמה שאני אעשה משהו כדי לגרום לעצמי להיראות בצורה שהיא כביכול לפי האידיאל יופי. ההתעסקות סביב זה סקרנה אותנו".
ללמוטה היה קיץ עשיר במיוחד עם סיפתח חגיגי לקריירה המקומית בהופעות על במות פסטיבלים ברחבי הארץ. כשהיא נשאלת לגבי המפגש עם הקהל הישראלי, היא עונה בסבלנות "זה עדיין נבנה, הקהל הישראלי עוד בוחן אותי. זה תחום שמצריך המון סבלנות שאם לא הייתה לי, לא הייתי יכולה להתעסק בו". בשבוע הבא כאמור, היא תעלה על במת האינדינגב כשזו הפעם הראשונה שלה בפסטיבל, גם כאורחת. "אף פעם לא הייתי שם, אני לא יודעת למה לצפות ואני אוהבת את זה. שמעתי על הפסטיבל הזה הרבה, אני מאוד מתרגשת לקחת חלק ולא מצפה לשום דבר. מקווה שיהיה לי כיף לנגן".
בשלב הזה למוטה מסמנת לי שבבית הקפה שבו אנחנו יושבות יושב גם המפיק המוזיקלי של אביתר בנאי, תמיר מוסקט. "תמיר, אם תרצה לעבוד יחד, זה יהיה ביג. אתה יושב לידי אבל אני אומרת לך את זה דרך הריאיון".
עם מי היית רוצה לשתף פעולה?
"עם צליל דנין, עדן דרסו, כהן. יש פה כמה מהמוזיקאים הכי מדהימים בעולם".
אז את מרגישה שאת במקום הנכון בזמן הנכון?
"הגוף והנפש שלי אומרים תודה על זה שאני פה היום. לא הייתי יכולה להגיד אותו הדבר כשעברתי לפה כי זה היה מלווה בכאב ובקושי להוציא את עצמי ממקום שבניתי. אבל עכשיו אני ממש אסירת תודה שהקשבתי לקול הפנימי שאמר לי לחזור".
