כמו כל הקולגות שלו, גם חוזה גונזלס מצא את עצמו במהלך עידן הקורונה במצבים שלא היה בהם כבר שנים. למשל, הופעה מול 50 איש בשבדיה, המדינה והמודל, שם הוא גר עם זוגתו ושני ילדיו. על פניו, נשמע שאחד מגיבורי האינדי-פולק של המאה ה-21 יעריך את הקרבה ואת האינטימיות, ממש כמו שעמיתיו הישראלים שמחו לגלות מחדש את הקהל בחצרות הבתים ובסלון. "לא, זה היה מוזר", הוא פוסק. "לא אהבתי את זה".
מפתיע. הרבה אמנים סיפרו שזאת הייתה הזדמנות להתחבר לקהל.
"אני אוהב להופיע מול כמות קהל שמספיקה כדי לחצות את הסף שבו הכפיים עושות רעש. 300 זה המינימום. 500 זה טוב מאוד. אלף זה מעולה. 50 זה לא כיף. אנשים היו צריכים לשבת ליד שולחנות והגישו להם אוכל. רגוע, אבל לא בקטע טוב. כמו הופעת ג'ז שאנשים מוחאים כפיים בנימוס. אני מעדיף את האולמות, שיש לך קהל נרגש שגם מקשיב. לפעמים גם יש שני משוגעים בקהל שמדליקים את כל השאר".
צועקים לך דברים כי מרגישים שאתה נגיש יותר?
"לפעמים, כן. אבל הקהל שלי בסך הכול מאוד שקט. כשהתחלתי את הטור הנוכחי בבריסל, האולם היה די גדול. זה הרגיש כמו כנסייה. כלומר, אנשים עמדו עם בירה ביד, אבל הייתה דממה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בין השקט של קהל דרוך לפורקן של מחיאות הכפיים נמצאת החוויה שנקראת "חוזה גונזלס בהופעה". כמה שעות אחרי המפגש שלנו בלונדון, הוא יעמוד על הבמה של מועדון ה-Roundhouse ויציג את הרפרטואר העשיר שלו בפני מעריצים שלא מוציאים הגה במהלך הביצוע, ואז מעיפים את הגג. בפורמט הנוכחי הוא יושב לבדו עם הגיטרה על במה מעט מוגבהת, כשמאחוריו מרצד וידיאו-ארט מרגיע כמו קלונקס. אבל זה לא משנה: בכל מקרה הוא יפתח את הפה, יבצע שיר אהוב כמו Down the Line או את הקאבר האלמותי ל-Heartbeats של The Knife, ובסיום יהיה רעש כאילו כל וומבלי נדחס לתוך האולם הוותיק בשכונת קמדן.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הקהל הישראלי מכיר את הריטואל היטב כבר כמעט 15 שנה: ב-2008 גונזלס הגיע למועדון הבארבי בתל-אביב ושם ניצת אחד מסיפורי האהבה החמודים של זמננו, בין אמן בינלאומי שרק החל להתפשט ברחבי האטמוספרה לקהל שרק מחפש להרעיף אהבה על אמנים נטולי תעודת זהות כחולה. השקט בזמן הביצועים של גונזלס היה רועם אפילו יותר מקולו של הבעלים המיתולוגי, שאול מזרחי. גונזלס חזר מאז לעוד שלושה ביקורים מוצלחים ועמוסי סולד-אאוט, אבל הביקור הקרוב שלו יעמוד בסימן שינוי. הוא יופיע פעמיים: ב-21 במאי במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב, אולם שעומד ברף העליון לפי המפתח שצוין לעיל. וב-22 במאי יחזור לבארבי.
אני מספר לגונזלס שהייתי בהופעה ב-2008, ובאמת הייתה הרגשה באוויר שזה לא עוד מופע רגיל. "כן, זה היה מאוד מיוחד", הוא מסכים.
אתה יכול להסביר למה?
"זה היה חלק ממסע מאוד חשוב עבורי, שבו הייתי בביירות, בדובאי ובתל-אביב. ביום החופשי נסענו לירושלים כדי לראות את הרבעים של העיר העתיקה. הופתעתי מההופעה כי תמיד חשבתי שאני אהיה מוזיקאי שמוכר מקסימום עשרת אלפים אלבומים. ואז לראות את ההתרגשות של הקהל, זה היה יוצא דופן".
ובכל זאת, אי-אפשר להתעלם מזה: להופיע בישראל זאת החלטה פוליטית.
"כן. יש לחצים משני הצדדים. בטוויטר יש לי האשטג, #הומניסטחילוני, ואני חושב איך לקדם את הערכים האלה בלי, אתה יודע, להיהרג או לעשות משהו שיכעיס יותר מדי. אז יש ארצות שאתה פשוט לא נכנס אליהן, בגלל שזה לא בטוח ויש ארצות שכן. הופעתי ברוסיה לפני המלחמה ואני מופיע באיסטנבול למרות שאני לא מעריץ של ארדואן. אני מנסה להפריד את מה שהמדינה עושה ממה שאני עושה. אבל פעם בכמה זמן, מגיע... נגיד עכשיו, אני לא אופיע ברוסיה. אני גם לא אוזמן, מן הסתם.
"יש הרבה אנשים שחושבים שרוסיה וישראל זה אותו דבר מבחינת החרם", הוא מוסיף, "ואני יכול להבין את קו המחשבה הזה. אבל אני מאמין שהדבר האחרון שצריך להחרים הוא יחסים תרבותיים. אני לא בעד או נגד שום מדינה. אני בעד האנשים, לפגוש אותם, כי זאת הדרך היחידה להתקדם. אז אני לא חושב שאוכל להופיע בכל מקום וגם אין לי זמן. אבל שאלת למה אני ממשיך לחזור לישראל? כי היו לי הופעות ממש טובות שם. ההופעה הראשונה הייתה בשנת ה-60 להכרזת האו"ם בדבר זכויות האדם וגם 60 לישראל. הזכרתי את ההכרזה על הבמה והיה קצת מתח, אבל זאת הייתה תזכורת ידידותית, לא התנגשות".
ניסית פעם להופיע בגדה המערבית?
"כן, זה לא קרה כי ביקשו ממני לחתום על מסמך ולהביע עמדות שלא התאימו לי. לא עשיתי את זה ולא ניסיתי גם עכשיו. בוודאי שאני פתוח לרעיון. כשאני כותב, זה בגלל שאני חושב ש-90 אחוז לא יסכימו איתי".
כמו שניתן לשים לב, בגיל 43 גונזלס כבר לא עושה חשבון למה שיגידו עליו, והדבר האחרון שניתן לומר עליו זה שאין לו מושג. למעשה, אני מראיין מוזיקאים כ-20 שנה והוא לא רק אחד האדיבים שיצא לי לפגוש, ודאי בקליבר בינלאומי, אלא בוודאות אחד המשכילים שבהם. הוא מעיד שבקרב על מעט הקשב הפנוי שנותר לו, בניכוי משפחה ועבודה, "הספרים מנצחים את המוזיקה". אולי זה לא מפתיע, בהתחשב בזה שלפני הקריירה המוזיקלית הוא היה בדרך לדוקטורט בביוכימיה, והרוקסטאר שהכי משפיע עליו כרגע זה בכלל החוקר והוגה הדעות הפופולרי, סטיבן פינקר: "פגשתי אותו לארוחת ערב לפני כמה שנים, אני מעריץ".
תורתו של פינקר, שטוען כי צריך להתמקד בעובדות ובנתונים ולראות שהעולם מתקדם למדי גם אם יש עוד הרבה עבודה, חלחלה גם לאלבומו החדש והיפה של גונזלס, Local Valley. זה מתבטא בלחנים קצת יותר אינטנסיביים, שמונעים מתחושת דחיפות, וגם בטקסטים לשירים כמו Head On ו-The Void, שבהם הוא כותב בצורה קצת יותר מפורשת על מצב האנושות. "הסטטיסטיקאי השוודי הנס רוסלינג אמר, 'אני לא אופטימיסט, אני Possibilist', כלומר מנסה להבין מה האפשרויות", מסביר גונזלס. "אם תסתכל בתמונות ובסרטונים של המלחמה באוקראינה, למשל, זה ישפיע עליך. אבל אם תקרא על ניתוח של מישהו, זה אחרת. זה לא שלא אכפת לך, אבל צריך להסתכל על דברים מנקודת מבט מנותקת רגשית".
ככה התנהלת בקורונה?
"כשזה התחיל הייתי בעבודה על האלבום, אבל פשוט לא יכולתי להמשיך. עזבתי את זה ושישה שבועות רק קראתי וקראתי וקראתי. ניסיתי להבין מה קורה ולהשוות את זה למה שהיה בעבר. לא הכי בריא".
אז מה חשבת על המודל השוודי?
"הופתעתי בהתחלה. לא הבנתי את התגובה המאוחרת ובהמשך את המדיניות המשוחררת. אבל אז הבנתי שהמומחים דואגים לבריאות כלל הציבור, ולא רק לבריאות של הנדבקים בקורונה, וזה נשמע יותר הגיוני. כי אם תשים אנשים רק במקומות סגורים, יהיו להם בעיות אחרות. אבל גם בשבדיה הודו שנעשו טעויות".
בכלל, שבדיה היא כבר לא ממש סמל למדינה שלווה ומשעממת. יש לא מעט מהומות שם עכשיו, סביב ההגירה המוסלמית והעלייה של הימין הקיצוני.
"שבדיה עוברת הרבה שינויים. כשהשמאל היה בשלטון, למשל כשהוריי ברחו מארגנטינה, קיבלו הרבה מהגרים ופליטים. כך היה גם ב-2015. עכשיו יש תגובת-נגד, לצד עלייה של הימין הלאומני בכל אירופה. יחד עם זה שבפרברים יש אוכלוסייה עם השכלה נמוכה, וגם עם רמת הפשיעה במדינה, אתה מקבל תמונה ששבדיה לא מושלמת".
וזה גורם לך להרגיש פחות בטוח?
"אני מודאג, במיוחד אם אמשיך לחיות בשבדיה ושם הילדים שלי יתבגרו. אח שלי גר בחלק של המדינה שבו יש הכי הרבה תקריות ירי. אז ברור שאני מודאג. בכל פעם שיש ירי אני מתקשר ושואל אם הוא בסדר".
שיחה מאוד ישראלית.
(צוחק) "כן, אבל זה שונה. בעולם תמיד יש מתחים והתנגשויות, וכמו שאמרתי שבדיה לא מושלמת. אני רק יכול לקוות שנעשה מה שנכון ושאנשים ילכו לפי המדע".
גונזלס הוא פסיפס מרהיב של זהויות ותרבויות, בין ארגנטינה שממנה הוריו נמלטו מהיד הארוכה של החונטה הרצחנית שעלתה לשלטון בשנות ה-70, לשבדיה שבה חי כל חייו והשפה האנגלית שבה הוא כתב באופן בלעדי עד לאלבום האחרון. "אחרי שהילדים נולדו התחלתי לשאול מי אני, סתם בחור ששר באנגלית?" הוא מספר, "אז החלטתי לשיר גם בספרדית ובשוודית. להראות לעולם את המשפחה שלי".
בהקשר הזה, אתה לא מדבר הרבה על הסיפור של הוריך. הם היו פעילים פוליטיים, שברחו מהגורל שהשיג הרבה מהחברים שלהם: להיעלם מעל פני האדמה.
"זה קרה לכל כך הרבה מהחברים שלהם. לפני שנתיים נמצא מסמך של הצבא עם תמונה של אבא שלי. זאת הייתה רשימה של אנשים שהם רצו להעלים, ולרובם זה אכן מה שקרה. לפעמים אתה שומע סיפורים ואתה מאמין להם. אבל זה לא חזק כמו מסמך, שמבהיר לך מה הם היו צריכים לעבור".
אתה מדבר איתם על זה?
"אבא שלי מדבר על זה בעיקר. למשל על זה שהם נמלטו מארגנטינה לברזיל. הם היו בלי כלום, שני סטודנטים צעירים עם ילדה בת שנתיים שבעיקרון התחננו לאוכל ברחובות ריו. הם עברו משגרירות לשגרירות, עד שהגיעו לשבדיה".
בתור אבא לשני ילדים קטנים בעצמו (לאורה בת ארבע וחצי ומתיאו בן עשרה חודשים), גונזלס מתמודד עם דילמות מסוג אחר. עוד לפני הקורונה הוא החליט להופיע פחות, גם כי "זה לא עשה לי טוב לבריאות" וגם כדי לנהל חיי משפחה מאוזנים יותר, כי צריך יותר זמן עם הילדים וגם משום שהקריירה של זוגתו לא פחות חשובה משלו. "לפני הטור הזה היה סיבוב של שלושה שבועות וגם זה היה ארוך מדי", הוא מודה. "איך שאני חוזר הביתה זוגתי מעבירה לי את הילדים ואומרת, 'עכשיו תורך'".
אבל גונזלס לא צריך להופיע ערב אחרי ערב כדי למצוא קהל. הוא גילה שהוא די-ג'יי לא רע בכלל, למרות שהוא בסך הכול לוחץ פליי על שירים שהוא אוהב. גם הייתה לו תוכנית משלו בתחנת רדיו נחשבת. "זאת תוכנית שבה אתה מדבר שעה בלי שמפסיקים אותך", הוא מספר. "ביקשו שאספר דברים אישיים, אז סיפרתי איך בילדות ראיתי ילדים רוקדים ברייקדאנס וניסיתי לחקות אותם. משם עברתי לנושאים אחרים. בעקבות התוכנית יצרו איתי קשר וקיבלתי הצעה לכתוב ספר".
נו, קדימה. נשמע מעניין.
"אני בן 43, אולי כשאני אהיה בן 60 אשקול את זה".
פורסם לראשונה: 07:53, 13.05.22
