יחסי הכוחות בין מנהיג של כת לנתינים שלו, או לחילופין בין נרקיסיסטים לאנשים שהם לוקחים בשבי, הם אחת התמות המסקרנות והמעוררות רגשית בגזרת יחסי אנוש. מה גורם לאנשים לוותר על עצמם ולהתמסר באופן טוטאלי כל כך לאדם אחר, כשאי אפשר להתווכח על העובדה שהם סובלים שם סבל עצום? איך אדם נעשה עיוור לכל המנגנונים והנורות האדומות שמנסות לאותת לו שהוא כבר מזמן לא מנהל את עצמו, ולקנות טיעונים שנראים מגוחכים בעיני מי שנמצא מחוץ למעגל הקסמים ההרסני הזה? הסדרה "ארץ פראית מאוד", שסיקרה את כת אושו, ואחריה "הנדר: כת הסקס של ניו יורק", שחשפה לעולם את קית' רניירי ו"נקסיום", מערכת ניצול מיני במסווה של סדנה לשיפור עצמי, ניסו לפרק את התהליכים שעובר אדם שנשאב לכת וקצת לשפוך אור על האישיות הנרקיסיסטית שעומדת מאחוריה.
לפני שנתיים הגיע תור הפודקאסט. "הפסיכיאטר מהדלת ליד" (The Shrink Next Door) הוא שמו של הסכת בן שישה פרקים (שהתרחבו לעשרה) של העיתונאי האמריקני ג'ו נוסרה. במרכזו עמד סיפור קרינג'י נוסף, הפעם בגרסת האחד על אחד: מרטי מרקוביץ', איש נוירוטי וחרדתי בשנות ה-40 לחייו, הגיע לפגישה עם פסיכיאטר בשם אייק הרשקופף כדי לעבוד על הנרפות הפאסיבית שלו, במה שהפך למערכת יחסים נצלנית רגשית וחומרית שהתפרשה על פני שלושה (!) עשורים. אייק השתלט על הבית של מרטי, על החברה שלו לייצור בדים, על הכספים שלו ועל חיי החברה והמשפחה שלו - סיפור אמיתי שנוסרה נחשף אליו אחרי כ-30 שנות ניצול, כשעבר לגור בשכנות למרטי/אייק, והפך לפודקאסט מצליח שזכה בפרסים והשמעות.
המציאות אומנם עלתה על כל דמיון אבל זה לא אומר שהדמיון לא יכול לקחת חתיכה מהעוגה. שירות הסטרימינג אפל tv פלוס החליט להפוך את הפודקאסט לסדרה - 100 אלף דולר שולמו למרקוביץ' עבור הזכויות על הסיפור ולתפקידים הראשיים לוהקו שני קומיקאים - וויל פארל בתפקיד מרקוביץ' ופול ראד (כן, החבר של פיבי בשתי העונות האחרונות של "חברים"), פלוס קתרין האן ("טרנספרנט", "וונדה-ויז'ן") בתפקיד פיליס, אחותו של מרטי. הסיפור נמתח על פני שמונה פרקים שפורש את ההשתלטות המכאיבה לצפייה, יש להודות, של אייק על מרטי החלוש, עד לקתרזיס שמגיע בפרק וחצי האחרונים, בהם הוא מתנער מאייק ומחזיר לחייו את האנשים שאבדו לו.
"הפסיכיאטר מהדלת ליד", ששלושת הפרקים הראשונים שלה עלו בסוף השבוע האחרון, סובלת מאותם פגמים שמאפיינים את סדרות הדוקו שעוסקות בנושא. פארל וראד הם שחקנים דרמטיים מצוינים, והם קופצים על כל הזדמנות שהתסריט מציע להכניס לטקסט שלהם גוון מריר או אירוני שייתן רובד נוסף לדיאלוגים ביניהם, ולפעמים גם יתפקד על תקן הומור שחור. אבל בסופו של יום, "הפסיכולוג מהדלת ליד" לא מנצלת את היותה מתוסרטת ולא מספקת מבט מעמיק יותר על הדמות של אייק, למשל. אנחנו לומדים שהוא בן לניצול שואה אבל אייק הוא אדם נצלן וחלקלק מהרגע הראשון ועד הפגישה האחרונה בינו לבין מרטי, והדמות שלו לא מתפתחת לשום מקום. מרטי אומנם עובר תהליך וסוג של התפכחות, אבל הצופה לא בהכרח מבין מה דוחף אותו החוצה.
התוצאה היא פרקים יפים מאוד ויזואלית, נוטפים יידישקייט (אייק ומרטי משתייכים לקהילה היהודית בניו יורק), עם משחק מצוין של שתי הדמויות הראשיות ונוכחות מוצלחת אפילו יותר של האן, היחידה שמצליחה באמת להביא את הקומדיה לסיפור. אבל מבחינה עלילתית מדובר במטרד רפטטיבי שהצופה מסיים אותו עם הלשון בחוץ. הקלות נטולת ההסבר שבה אייק משתלט על חייו של מרטי עשויה לזעזע את הצופה, אבל לא לעזור לו להבין את התהליך או לגרום לו להזדהות עם מי מהדמויות. המבט של נוסרה כאדם שסוקר את הסיפור מבחוץ והטון האבחוני שלו הופכים את ההסכת לזורם ולא פעם מצחיק, אבל הנימה הזאת נעדרת מהסדרה. הבשורה הטובה? לכם זה יעלה רק שמונה פרקים של פחות משעה כל אחד. למרטי מרקוביץ' זה לקח שלושה עשורים.