הרקוויאם האלמותי של מוצרט הוא אולי הדבר הקרוב ביותר לקדושה בעולם המוזיקה. אבל שום דבר לא באמת קדוש באמנות, ותיאורטית מותר ואפשר לגעת בכל יצירה, לפרשה ולהעמידה כהבנתם של מבצעיה. אז כן, מותר לקחת את הרקוויאם של מוצרט ולתת לו גרסה בימתית, עם רקדנים, וסצנות מבוימות ותפאורה בוהקת.
אך נדרשת הצדקה אמנותית וקונספטואלית למהלך כזה. גרסאות בימתיות וכוריאוגרפיות של הרקוויאם של מוצרט כבר נעשו פה ושם בעולם, אך ממש מעט. כך שהעלאת הפקה כזו מהווה מפגן של תנופה ניהולית ותעוזה אמנותית. ועל פניו כותב שורות אלה בוודאי בעד מהלכים אמנותיים מקוריים ופורצי דרך. אך מה ההצדקה למהלך הזה?
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
דומני שאני מבין מה ביקשו היוצרים לעשות בהפקת "הרקוויאם" של האופרה הישראלית; נדב ברנע (אמן אור וסאונד ומוזיקאי) ושירית לי וייס (במאית אופרות) רצו להשתמש ביצירתו של מוצרט כמצע מוזיקלי לדיון בסוגיות תרבותיות-חברתיות של עיסוק במוות. כך למשל תימת "האם המתאבלת", שבשיא יגונה הפרטי נאלצת לשמש כמעין בובה מתופעלת בטקס אבלות ציבורי. זהו לשיטתם פולחן חברתי שלא רק שאינו נוגע כלל ביגונה האישי, אלא מחבל בו. סוג של ביקורת חברתית על ההתמכרות האנושית לפולחני המוות, בשירות הקולקטיב החברתי.
תיאורטית זה יכול היה להיות מעניין, אלא שבמקרה זה - תפסת מרובה לא תפסת. הכלל התלמודי הזה מתממש בהפקה הזו במלואו. היא גדושה ביותרות, בעשיית-יתר עד כדי קוצר נשימה ממש. רקדנים (בכוריאוגרפיית ראווה), סולנים ומקהלה - נעים בלי הרף, משנים מעמדים, מרימים ידיים, מורידים, רוטטים, בונים סצנה ומפרקים אותה. אין אוויר לנשימה.
ומעל לכל אלה תאורה גרנדיוזית (כן, לזכות ברנע, היו בהחלט מעמדי אור מרשימים), שבניגוד לתפקידה המסורתי ככוח עזר שימשה הפעם שחקן מרכזי בהבניית הדרמה, וכך קיבלנו גודש על גבי גודש.
וברקע מתנגן לו איזה רקוויאם - במקרה היצירה הכמעט-הכי-מופלאה שנכתבה מעולם - אלא שכאן היא כמעט ונשכחת מרוב מהומה תנועתית, תאורנית ובימויית. מה שהתחולל על הבמה היה הסחת דעת שחיבלה באפשרות לשמוע את המוזיקה. שמעתי גברת אחת ביציאה אומרת שכדי לשמוע אותה היא נאלצה לעצום את העיניים. ורק אז קלטה עד כמה טוב שרו המקהלה והסולנים.
אז נכון ששום יצירה אינה מקודשת - אבל כל יצירה ראויה לכבוד שמגיע לה. בוודאי כשמדובר במוצרט. וכשיוצרים באים להוסיף ליצירה הגאונית הזו נדבך, הם נדרשים לגשת אליה בדחילו וברחימו. לשרת אותה, לא להתנשא מעליה. הרי הדרמה ברקוויאם לבדו היא עצומה לאין-ערוך: האדם הנדרש לקבל את עובדת מותם של יקיריו. עמידה במבחן הנורא ביותר שהגורל יכול לזמן לנו. אז אם מבקשים להטעין על הדרמה האנושית האולטימטיבית הזו שכבות דרמה נוספות, ראוי שזה ייעשה כך שלא יחבלו בה. באיפוק ובעיקר בצניעות. ואיפוק וצניעות הם בדיוק מה שחסר בהפקה הזו.
ואגב, שלא תהיינה אי-הבנות - מותר להלום במוזיקה ואפילו לשבש אותה, אם זהו קונספט מכוון שיש לו הצדקה אמנותית והיגיון תיאורטי כלשהו. אבל היוצרים שלנו ממש לא ביקשו לחבל במוצרט. להפך, הם רוחשים כבוד למוזיקה וחשובה להם איכות ביצועה. אלא שמרוב רצון להנכיח את עשייתם-הם, הם הנחיתו אותה.
באופרה "תקנית" ההתרחשות הבימתית משרתת את הדרמה המוזיקלית, ולהפך. אך יצירה קונצרטנטית וקולית לעומת זאת, נכתבת מלכתחילה כשלמות אמנותית מלאה מתוך עצמה. כשלוקחים שלמות כזו ומוסיפים לה העמדה בימתית, זה צריך להיעשות כך שהבמה תשרת את המוזיקה, תבאר אותה, תעמיק אותה. הכול, רק שלא תתחרה בה על הקשב של הצופה-מאזין.
4 צפייה בגלריה
הבמה מתחרה במוזיקה על הקשב של הצופה. מתוך הרקוויאם של מוצרט באופרה
(צילום: יוסי צבקר)
גם אפשר היה לצפות שהאירוע התיאטרלי יהיה קשוב למהלך הדרמטי המובנה בתוך המוזיקה. וברקוויאם יש אכן סיפור דרמטי: מעברו של המת אל העולם הבא; התייצבותם של המתים למשפט האלוהים במעמד מלא הוד ואימה; תחינה למתן מחילה לחוטאים וגאולתם מייסורי השאול. אבל בהפקה שראינו אמש אין כל התייחסות למהלך המתפתח הזה של הרקוויאם. יש כפייה חיצונית של מעמדי מוות ואבלות שחוזרים על עצמם, בלא זיקה ל"עלילה" המוזיקלית.
מה שמאכזב כאן זה הפספוס, כי כישרונם של היוצרים ברור, וכך גם עומק רעיונותיהם התיאורטיים. אבל כל אלה אבדו בגלל היבריס והיעדר אמות-מידה. מצד שני לעולם אעדיף לראות מהלכים תרבותיים שלא צלחו, לעומת היעדר עשייה או קיפאון. ואת זה כן אזקוף לזכות כל מי שנגע בהפקה הזו.
