אחד הסרטים היותר בולטים בעונת הפרסים 2015-2016 היה "ספוטלייט" של הבמאי טום מקארתי. הדרמה ששחזרה פרשייה אמיתית – מחלקת התחקירנים של "בוסטון גלוב" יוצאת לחשוף איך ראשי הכנסייה הקתולית בבוסטון ידעו על מעלליו כומר שהואשם בהתעללות מינית במשך 30 שנה ולא עשו דבר, גרפה 124 (!) פרסים. השיא היה בטקס האוסקר כש"ספוטלייט" גבר על "האיש שנולד מחדש" בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו וקטף את אוסקר הסרט הטוב ביותר. מקארתי אף עוטר בפרס התסריט המקורי. "כמובן שמדובר בערב מיוחד שאזכור לנצח - להיות לצד הקאסט והמפיקים ולחלוק איתם את הזכייה, זה היה מרגש במיוחד ולעולם לא אשכח זאת", סיפר מקארתי, כשנפגשנו בפסטיבל קאן האחרון.
ואיפה שוכן עכשיו פסלון האוסקר הנחשק?
"האמת שבדיוק עברתי דירה, כך שהאוסקר שלי תקוע על מדף במשרדי החדש בברוקלין. עוד אין לי מקום של כבוד עבורו".
מים שקטים – טריילר
אחרי הזכייה באוסקר, מקארתי שב לעבוד על פרויקט, עליו החל לעבוד כבר לפני עשור: הסרט "מים שקטים", שהוצג בפסטיבל קאן האחרון מחוץ לתחרות ומגיע אלינו היום (ה') לאקרנים. העלילה עוקבת אחר ביל בייקר, גבר מאוקלהומה (מאט דיימון), נרקומן לשעבר, שמנסה לשקם את חייו ואת הקשר עם בתו אליסון (אביגייל ברסלין) שיושבת בכלא במרסיי באשמת רצח. בית המשפט פסק שהיא זאת שדקרה למוות את המאהבת שלה – צעירה מקומית מוסלמית. ביל נוסע לעיר הנמל הצרפתית בניסיון למצוא הוכחות לחפותה ולמצוא מי הרג את החברה. במהלך שהותו, ביל מסתייע בשחקנית תיאטרון (קאמי קוטן, "10 אחוז") שתעזור לו לפענח את התעלומה. "'מים שקטים' מתמודד עם איך שאנחנו תופסים את אמריקה היום", אומר מקארתי. "אין ספק שזה מגולם בדמותו של ביל בייקר ומה שהוא מביא אתו לצרפת. אבל זהו גם סרט על מערכות יחסים, חיבור אנושי, חופש ועל השאלה האם אושר גלום בגאולה".
"מים שקטים" הצליח לעצבן את אמנדה נוקס והיא זעמה על ניכוס הסיפור שלה. כזכור נוקס הורשעה ב-2009 ברצח הסטודנטית הבריטית מרדית' קרצ'ר, איתה היא חלקה דירה באיטליה. נוקס נשלחה למאסר ממושך ובסופו של דבר שוחררה, אחרי שחפותה הוכחה והרוצח האמיתי נתפס. לאחרונה נוקס צייצה: "האם הפנים שלי שייכים לי? ומה לגבי החיים שלי? הסיפור שלי? למה משתמשים בסיפור שלי כדי לדבר על אירועים שאין לי שום קשר אליהם? אני חוזרת לכל השאלות האלה כי אנשים אחרים ממשיכים להרוויח מהשם, הפנים והסיפור שלי ללא הסכמתי". מקארתי מודה שהסיפור של נוקס היווה סוג של השראה, כשהוא רק החל במסע של "מים שקטים", אבל מאז התסריט הלך לכיוונים אחרים לגמרי. "המקרה של אמנדה נוקס ריתק אותי בזמנו וחקרתי ועקבתי אחריו בחדשות. דיברתי עם כמה אנשים מהצד של נוקס, אבל פה זה נגמר. ניסיתי לא לספר את הסיפור הפרטי שלה אלא לקחת את העיקר: סטודנטית בקולג' שיושבת בכלא, בגלל פשע סנסציוני, ואז אבא שלה מגיע לבקר. התסריט הראשון שכתבתי היה לסרט שכולו מתח, אבל סרט כזה לא עניין אותי ולא משך אותי באותה מידה, הרגשתי שאין בו מספיק עומק אנושי או מספיק שכבות. שמתי את התסריט בצד ועשיתי כמה פרויקטים אחרים ואז הבנתי שאני מאוד אוהב את הרעיון המקורי - אולי אפילו יותר מקודם, והתחלתי לחשוב על מערכת היחסים בין בת לאבא - כי בדיוק נולדה לי בת. משם יצא הסיפור של 'מים שקטים' והשארתי את איטליה מאחור. הסיפור של אמנדה נוקס היווה השראה ראשונית, אבל לא הרבה מעבר לזה".
במהלך קאן, מקארתי גם הצליח להתעצבן על שאלה של אחת העיתונאיות, שתהתה מדוע הוא בחר להציג את אליסון שיושבת בכלא, לא כ"לסבית סטריאוטיפית מבחינת המראה". "מה זה 'לסבית טיפוסית' בעצם?", רטן מקארתי. "אליסון יכולה להיראות כמו כל אחת. בתור אדם עם המון חברים מהקהילה הלהט"בית אני יודע שכל אחד נראה אחרת. אליסון היא פשוט בחורה שהנטייה המינית שלה היא רק חלק ממי שהיא.
"עליי לציין, שנייתן קיין, אחד המפיקים שלי הוא הומו – הוא קרא את התסריט ומאוד אהב אותו. הוא אמר שאחד הדברים האהובים עליו הוא שהלסביות של אליסון לא מהווה עניין גדול בסרט. מבחינתו זו התקדמות, בגלל שפעם בהוליווד זה בוודאי היה נושא לשיחה. אני בטוח שעבור ביל ואליסון זה כן היה אישיו - וכן הייתה שיחה על זה כשהיא יצאה מהארון, איפשהו שם בעבר. ואולי הנסיעה שלה למרסיי הייתה חלק מהתהליך הזה - כמו צעירים רבים אחרים, אליסון הרגישה שהיא צריכה להתרחק כדי שתוכל להיות עצמה. חברים רבים מהקהילה סיפרו שכמו אליסון, גם הם רצו לעבור לקהילות גדולות ומגוונות יותר - מבחינת גזע, מגדר ורעיונות. זה קו עלילה מאוד טבעי שאני חושב שכולנו יכולים להתחבר אליו".
מאחר ואמריקה השתנתה מאז שהחל לעבוד על "מים שקטים" ודונלד טראמפ עלה לשלטון, מקארתי החליט לחבור הפעם לשני תסריטאים צרפתים מובילים: תומס בידגיין ונוי דברה. "הסיפור הזה על 'הגיבור האמריקני' שמגיע לחו"ל כדי להציל את הבת שלו מסופר בתוך קונטקסט של אמריקה אחרת לגמרי, בעולם אחר לגמרי. תהינו איך סיפור כזה נראה היום ואיך נוכל להפוך אותו? זו הייתה נקודת ההתחלה שלנו. ביחד התחלנו לחשוב על איך אנחנו בוחנים את נושא הלאומנות, לא רק בארה"ב אלא גם במדינות אחרות. מה המשמעות של המילים: 'האומה קודמת לכל'? האם זו אמרה חזקה או אנוכית? ניסינו לעבד את התמות האלה בתוך הקונטקסט של ביל ותפיסת העולם הרפובליקנית השמרנית שלו".
במסגרת העבודה והתחקיר על "מים שקטים" מקארתי נסע עם דיימון לאוקלהומה, שידועה בהיותה מדינה רפובליקנית אדוקה. "כל מי שפגשתי באוקלהומה היה רפובליקני. פגשתי שם דמוקרט אחד וכולם מסביב עשו מזה עניין גדול. ביל הוא רפובליקני הגון. הוא לא הצביע לטראמפ בגלל שהוא בדיוק ישב בכלא, אבל האנשים שעובדים בקידוחי הנפט שפגשנו הסבירו לנו: 'תראה, טראמפ הבטיח שלא ייקח לנו את תעשיית הנפט – אם היו לוקחים לנו את הנפט המשפחה שלי הייתה גוועת ברעב ולא היה לי ממה לשלם משכנתא. מהנקודה הזאת אני שופט את המועמדים לנשיאות'. יכולתי להבין את זה. הרגשתי שצריך לגשת לדמות הזו ממקום שמתחשב בכל הרבדים שלה. הגעתי לאוקלהומה עם המון דעות קדומות לגבי מי האנשים האלה והאם נסתדר בכלל. בסוף התחברנו למרות שאני יוצר קולנוע מברוקלין, אנחנו עדיין מחליפים הודעות מדי פעם. אגב, בזמן שצילמנו באוקלהומה ראינו שיש שם קהילה גאה מכובדת, ונראה שהם שמחים בחלקם".
יחד עם זאת, מקארתי מתוודה שלפעמים היה לו יותר קל להיות במרסיי מאשר באוקלהומה. "אמנם יש הבדלי תרבויות בין אמריקנים לצרפתיים, אבל בתור מי שמגיע מניו-יורק ומושפע מקולנוע אירופאי אני מבין את הרוח של מרסיי: כור היתוך מבולגן במובן מסוים, אבל נהדר. יכולתי מאוד להתחבר לזה. מבחינתי לא עשינו סרט אמריקני וגם לא צרפתי, אלא סרט היברידי. דיברתי על כך עם צוות ההפקה שאנחנו צריכים לעשות הכול קצת אחרת. לא רצינו להביא איתנו את סגנון העבודה האמריקני – בחרנו להתאים את עצמנו למקום וזה היה חשוב גם לתהליך וגם לתוצר הסופי. האותנטיות הזאת היא משהו שהקהל הצרפתי יוכל לראות ולהתחבר אליו".
עד כמה אמריקה השתנתה מאז שדונלד טראמפ עזב את הבית הלבן?
"אני חושב שאנחנו עדיין מתפתחים ומנסים להירגע. אני מרגיש כאילו יש פחות רטוריקה באוויר, פחות רעש. אין ספק שג'ו ביידן בא לעבוד ולא לדבר. הוא לא מצייץ או כותב תגובות מרושעות כל יום שתוקפות או מאשימות אנשים אחרים. הוא פשוט עושה את העבודה שלו. יכול להיות שיש אנשים שלא אוהבים את איך שהוא מתנהל והוא מרגיז אותם - אבל זו דמוקרטיה. זה בסדר מבחינתי. אם הוא באמת לא מוצא חן בעיני מישהו, הוא יכול להצביע ולהעיף אותו מהכיסא. אחרי ארבע שנים של שיח משסע שהסתכם בניסיון הפיכה בקפיטול אני מרגיש כאילו חיינו כולנו ברפובליקת בננות, שהקשתה מאוד על רבים מאיתנו, בשני צדי המתרס. גם אם היית בצד שהרגיש שהוא 'מנצח' - המתח המתמיד היה נורא, וזה לא חייב להיות ככה. אני מאמין בלב שלם במדינה שלנו ובערכים שלה, ולבלות באוקלהומה הייתה חוויה מדהימה, בגלל שהתאהבתי באנשים - ובכל זאת אומרים לנו שהם רפובליקנים ואנשים רעים. אומרים על כולנו שאנחנו אנשים רעים, אבל אף אחד לא באמת כזה. אנחנו חייבים לשמור על קווי תקשורת פתוחים ואז אולי יהיה לנו סיכוי לחיות ביחד. זה פן אחד שאני חושב שהשתנה מאז שטראמפ עזב - הכול קצת נרגע".
למקארתי יש רק מחמאות להמטיר על מאט דיימון, שנושא את הסרט על כתפיו הרחבות. "מאט רצה לשחק תפקיד כמו של ביל כבר תקופה ארוכה. הוא נמצא בגיל ובתקופה בחיים שהוא יכול להיות בררן, מה גם שהייתה לו קריירה מדהימה. אחרי ששלחתי לו את התסריט של 'מים שקטים' הוא אמר שזה בדיוק סוג התפקידים שהוא רוצה לעשות עכשיו - תפקידים שהוא מתחבר אליהם רגשית. אחרי שעבד עם כריסטיאן בייל ב'פורד נגד פרארי', הוא רצה להיות כמו בייל, שנוהג להיעלם בתוך תפקיד. אמרתי למאט שאין סיבה שהוא לא יצליח לעשות זאת - הוא פשוט צריך לתת לעצמו את האישור להיאבד בתוך הדמות של ביל ולמצוא מי היא. וזה מה שהוא עשה. אני חושב שזו הייתה התכלית האמיתית שלי: לשחרר את מאט לעשות את שלו. יש למאט גם איזה ניצוץ נערי, הוא צעיר בנפש - יש לו אנרגיות. אבל ביל הוא גבר, לא רק מבחינת הגיל אלא מבחינת הניסיון. היו לו חיים קשים, הוא סבל המון ועשה הרבה טעויות וזה מטען לא קל - מאט עמד במשימה והצליח להעביר זאת בהצלחה יתרה. הביצוע שהוא נתן מדהים בעיניי. הוא הפך לאדם אחר לחלוטין".
מקארתי (55) נולד בניו ג'רזי למשפחה קתולית ברוכת ילדים (5 במספר) ממוצא אירי. "רציתי להיות שחקן, אבל לא הגעתי מבית של אמנים או שחקנים. אבי עבד בתעשיית הטקסטיל", מספר מקארתי. "ידעתי שאם אישאר קרוב למשפחה שלי, אולי לא אצליח לעסוק בדברים שעניינו אותי. הייתי צריך להתרחק - נסעתי קודם ללונדון ואז למיניאפוליס, רק כדי להיות ליד מגוון רחב יותר של אנשים, כדי שאוכל להתחיל לחשוב אחרת ואאפשר לעצמי להפוך לגבר, שחשבתי אז שאני רוצה להיות. התחלתי לשחק בתיאטרון ועשיתי סטנד אפ ולמזלי גיליתי עולם חדש לגמרי".
ואיך הגיבה המשפחה שלך לצד שנקטת?
"בהתחלה בני המשפחה שלי היו מזועזעים. מה, המשפחה שלך לא הייתה נחרדת אם היית הולך לעסוק בתחום שלא היה לטעמה? לא הייתי אומר שההורים שלי התנגדו או התאכזבו מהבחירות שלי, אבל אין ספק שהם דאגו. בסופו של יום, ההורים שלי היו אנשים מקסימים ומאוד תמכו בי. במהלך השנים, אבא נתן לי המון עצות בנוגע לקריירה".
מקארתי שלמד בבית הספר לדרמה של אוניברסיטת ייל הופיע בין היתר בקומדיה הקופתית "פגוש את ההורים", ב"גיבורי הדגל" של קלינט איסטווד וב"לילה טוב והצלחה" שביים ג'ורג' קלוני. הוא גם התארח בסדרות טלוויזיה אחדות, כולל העונה החמישית של "הסמויה". ב-2003, מקארתי שיגר את סרט הביכורים שלו כבמאי "אנשי התחנה" על גבר מאותגר קומה (אותו גילם פיטר דינקלג') חובב רכבות, שגרף פרסים אחדים. כעבור ארבע שנים הוא הוציא את "האורח" על גבר במשבר שחוזר לדירתו ומוצא זוג שהשתכן בה. ב-2014 מקארתי ביים את הקומדיה "הסנדלר" בהנהגת אדם סנדלר ודסטין הופמן, ואז הגיעה ההצלחה הגדולה של "ספולטייט", שקידמה אותו בבורסה ההוליוודית והוא לא מפסיק לעבוד.
איך לדעתך הקורונה שינתה את הוליווד?
"אני מניח שנגלה זאת בקרוב. אני לא יודע. מרגיש כאילו הסביבה כולה השתנתה וכל אחד עוד מנסה להבין איך צריך לנחות על הרגליים מבלי ליפול. בחודשים האחרונים עשיתי המון שיחות טלפון עם אנשים הרבה יותר חכמים ומנוסים ממני מצד ההפצה וגם הם עוד מנסים להבין איך מתמודדים עם הקורונה הארורה. העבודה שלי היא לספק תוצר טוב, והתקווה היא שהקהל יבוא לראות את 'מים שקטים' בקולנוע ויתחבר אליו - זה מסוג הסרטים שנכון להוציא עכשיו לאולמות, בגלל שהוא מתענג על האנושיות, על המגרעות והחוזקות שלנו, על הקהילות שלנו".
