א. ב. יהושע הוא אחד הנפילים של הספרות הישראלית, ומותו - צפוי ככל שהיה מפאת מחלתו - מכה בתדהמה את עולם התרבות ופוער חלל. מעבר להיותו אחד הסופרים האהובים, הנקראים והמצליחים בישראל, ספריו עשו דרכם גם לקולנוע, ואלה שתורגמו לשפות זרות עשו חיל גם מעבר לים. בשנים האחרונות, מטבע הדברים, הסופר היה עסוק במותו הקרב ודיבר על המוות, הזקנה והבדידות.
בריאיון שהעניק ל-ynet באפריל 2020 שיתף יהושע בתחושת הבדידות בעת מגפת הקורונה ובגעגועיו לאשתו, רבקה, שהלכה לעולמה בסתיו 2016. "שלומי לא פשוט. אני לבד כבר שלוש שנים, מאז מות אשתי, כך שמבחינת הלבדיות אני מאומן ומאולף לכך, אבל להיות סגור בבית עד כדי כך, זה קשה לי ועצוב לי. ואפילו, אני אומר כל הזמן, אני מקנא במתים. אני מקנא בכל כך הרבה חברים, וכמובן גם באשתי, שחסכו לעצמם את הפינאלה הזו שאני עכשיו חי אותה". בריאיון מלפני כחודשיים, שהעניק לסופר ניר ברעם ב"ידיעות אחרונות" אמר יהושע: "תמיד חששתי מקיפאון, הכתיבה נתנה לי כוח של תנועה מתמדת. כוח לברר דברים, לברוא בני אדם, וגם למצוא את ההזדהות של אנשים עם הספרים שכתבתי. קיבלתי הרבה אהבה וידידות". באותו ריאיון אמר: "איקה, אשתי שנפטרה, עזרה לי להישאר מאוזן. היה בה כוח של שפיות, נורמליות, של ביטחון עצמי קיומי".
בריאיון ל-ynet משנת 2018, שאל הסופר דרור משעני את יהושע על כתיבת ספרו "המנהרה" בעת מחלתה של אשתו. יהושע השיב: "בזמן המחלה כמעט לא היה זמן לכתוב. לפני שהתפרצה המחלה היו לי עוד כמה עשרות עמודים מעבר לאלה שהיא קראה. בשלב מסוים שאלתי אותה אם היא רוצה שאקריא לה אותם מפני שהיה לה קשה לקרוא, אבל כשהתחלתי להקריא ראיתי שהיא לא מתחברת לזה. במחלה שלה הייתה עייפות גדולה. בלי כאבים, אפילו בלי מודעות למוות. היא הייתה שואלת אותי, 'מה קרה לי? תסביר לי', ואני עניתי לה, 'אני לא יודע. כולנו נמות'".
אחרי המוות של איקה היו רגעים שחשבת שלא תמשיך לכתוב את הספר? שהוא לא רלוונטי?
"לא".
כמה זמן לאחר מכן חזרת אליו?
"אחרי כמה שבועות. נאחזתי בכתיבה. אמרתי לעצמי, 'זה הדבר שיציל אותך'".
ומה היה הכי קשה בלכתוב ספר בלי איקה?
"הסוף. הייתה חסרה לי מאוד הקריאה שלה. היא הייתה מתקנת ומשייפת את העברית שלי. תמיד הייתה לה הרגשה שהעברית שלי בעייתית, בהשוואה לרמת העברית שלה".
לא הבנתי. העברית של א. ב. יהושע היא "עברית בעייתית"?
"כן, כן. אני מסכים איתה. אני גם זוכר כל מיני תיקונים מאוד משמעותיים שהיא הכניסה בספרים שלי".
על הקורונה: "כבן אדם בן 83, אני מוכן ומזומן למוות אם זה יהיה במקום איזה צעיר"
א.ב. יהושע היה סופר ופובליציסט פוליטי מאוד. ישראל והגורל היהודי לא חדלו להעסיק אותו כל ימיו. הדבר בא לידי ביטוי, כמובן, בלא מעט מספריו, וביתר שאת בשני ספריו האחרונים, "הבת היחידה" (2021) ו"המקדש השלישי" (2022). את שניהם מיהר לכתוב שכן ידע שזמנו קצוב. בריאיון ל-ynet העניק נקודת מבט ייחודית באשר לישראל על רקע מגפת הקורונה. "אני מרגיש טוב עם זה שהפעם אנחנו חלק מהאנושות, וזה לא שוב 'גורל יהודי', 'בעיה יהודית או 'סכסוך במזרח התיכון' - כל הדברים האלה שאנחנו חיים כל הזמן, הקונפליקטים והבעיות והשואה וכו'", הוא אמר. "הפעם החוויה הזו נקייה מעניין יהודי. אנחנו חלק אינטגרלי מתוך האנושות. זה משמח אותי". יהושע הוסיף כי "היו מגפות בכל מיני תקופות בהיסטוריה, אבל גם כשהיינו בגולה, בגטאות, הייתה לנו סיטואציה מיוחדת כיהודים, בתוך עמים אחרים. עכשיו אנחנו מתמודדים כשווים מול שווים, עם פינלנד, עם שוודיה, עם איטליה, ואנחנו עומדים בתחרות ובאתגר. לפי דעתי בתוך המאבק האנושי הכללי, אנחנו מוכיחים את עצמנו, ואנחנו מקבלים ציון לא רע. יש לנו תשתית שמוכנה למצבי חירום בגלל איומי המלחמה".
ובתוך המדינה שלנו, אתה מרגיש שהקורונה מאחדת או משסעת?
"ברור שבכל מדינה זה פוגע יותר בחלשים מאשר בחזקים. ויש גם איזו פגיעה בזקנים, שהיא דווקא פגיעה מנחמת, שזה לא הורג ילדים וצעירים - אז לפחות זה נותן איזושהי פרופורציה. אני, כאדם בן 83, מוכן ומזומן למוות אם זה יהיה במקום איזה צעיר, מהמשפחה שלי או לא מהמשפחה שלי. אני מקבל את הדין הזה, ואפילו בשביעות רצון. זה דבר אחד שבו אני רואה שבמגפה הזו יש בכל זאת איזו חמלה. הצעירים הם באמת העתיד".
אברהם גבריאל יהושע, שהיה מכונה בשם בולי, נולד ב-1936 בירושלים, לאב ממשפחה ירושלמית ותיקה בעלת שורשים ספרדיים, ולאם ממוצא מרוקאי. בבית הספר הוא קיבל חינוך חילוני ובתיכון למד בגימנסיה העברית רחביה. בצה"ל שירת בחטיבת הצנחנים ולחם במבצע קדש. עם שחרורו מצה"ל, החל א. ב. יהושע ללמוד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בתקופה זו פצח בקריירה ספרותית, שנמשכה עשורים.
בריאיון שהעניק לפני כחודשיים ל"ידיעות אחרונות" סיפר: "אבא שלי היה אבא טוב, מכיל, חם, ואפילו מעריץ ברמה מסוימת. הייתי ילד טוב, ממושמע. סייעתי לאמא שלי הרבה כי היא עלתה לארץ לבד ממרוקו, בלי משפחה, והייתה מאוד בודדה. תמכתי בה מאוד ויצרתי איתה קשר עמוק. ועל זה אבא בעצם הודה לי, שעשיתי עבורה דברים שהוא לא עשה".
בריאיון ל-ynet משנת 2020 אמר יהושע: "אני זוכר בזמן המצור על ירושלים, ישבנו חודשיים במקלטים. הייתי ילד בן 12. זה היה פי אלף יותר קשה ממה שקורה היום (במגפה), ושם הייתה סכנת נפשות והפגזות וכל מה שקשור בכך. אבל הייתה הרגשה שאתה יודע לאן זה הולך ואיך זה ייגמר. פה אתה קצת חי בלא נודע, אבל נקווה שנתגבר על זה". כיאה לסופר, שגם לימד ספרות באוניברסיטת חיפה, אך טבעי שיהושע מצא קשר בין הקורונה לספר "הדבר" של אלבר קאמי. "תמיד הייתי שואל - מבין הדמויות בספר, מי נפגע מהמגפה ומי צלח אותה בלי להיפגע. ומסתבר שכל אלה שחיפשו משמעות גדולה יותר ועליונה למה שקרה, לא רק שלא מצאו אותה, אלא גם נפטרו. בעוד שאלה שעסקו בסולידריות, מכנית וטכנית כמעט, ובעיקר הרופא רייה, שהולך ממקום למקום, איכשהו החזיקו מעמד. כך שאני אומר: הסולידריות, גם במגפה שלנו, זה ערך שכדאי להיאחז בו. ואת המשמעויות ומה יהיה אחר כך ומה זה אומר, גם מבחינה אידאולוגית - אפשר להשאיר לאחר מכן. יהיו בטח אלף מאמרים ואלף ניתוחים, ודברים כאלה. בינתיים סולידריות זה המשאב החזק ביותר כדי לעמוד בניסיון הקשה הזה".
יהושע כרך את קשיי החברה החרדית בעת מגפת הקורונה עם התבדלותם הכוללת בלי קשר לתקופה בה אנו חיים. הוא מעולם לא הסתיר את הביקורת שלו על החברה החרדית, וחזר שוב ושוב על הצורך לקרב את החרדים המתבדלים לחיק החברה הישראלית. בריאיון משנת 2020 אמר: "החרדים שילמו מחיר קשה בגלל ההתעלמות שלהם, ובגלל כל הפינוק שפינקו אותם, שהם כאילו חטיבה לחוד - שהם לא צריכים לשמוע אינטרנט, שהם לא מחוברים לתקשורת, שנותנים להם הנחות. אני מאחל שהחרדים יצאו בשלום מן המגפה הזו, כיוון שכל כך הרבה מהם חולים ונדבקו. אבל אני מקווה מאוד שאחרי שתגמר המגפה, נעשה כולנו מאמץ להפוך את היהודים לישראלים. ככה אני מגדיר את זה".
אתה אומר בעצם שהכשל הנקודתי, בבני ברק לדוגמה, מעיד על משהו הרבה יותר רחב? על הניתוק של החרדים משאר המדינה?
"בדיוק, הם מנותקים. כשהם לא יוצאים לצבא, או לא לומדים אנגלית, מתמטיקה ולימודי ליבה - אז 'טוב, בסדר, נוותר להם'. אבל ברגע שהם סיכנו ומסכנים אותנו, וכבר צריך לנקוט אמצעים חריפים כדי להטיל עליהם סגר בכל מיני מקומות - אני חושב שגם הם וגם אנחנו צריכים לחשוב איך להפוך את היהודים לישראלים. כיוון שהיסוד של העם הזה, זה ישראל. אנחנו בני ישראל...ובספר התפילה - ישראל". יהושע, שידוע כמתראיין סוחף ומתלהט, הוסיף: "זה כמו שנתניהו אמר בצורה כל כך מבישה, שהם (אנשי השמאל, י"פ) 'שכחו להיות יהודים'. להגיד עליי שאני שכחתי להיות יהודי? להגיד את זה על אנשים מאיתנו? אי אפשר לקבל את זה", יהושע התרעם. "אז צריך לחזק את הישראליות, שבה יש סולידריות, ריבונות ואחריות. הישראליות, שכוללת גם רופאים ערבים או פלסטינים ושוטרים דרוזים וצ'רקסים ואחרים. הישראליות הזו צריכה לקבל יותר ממשות ויותר תוקף. ואת זה גם צריך להגיד לחרדים".
ואת זה עושים דרך מחוות של קירוב לבבות, או דרך הכוח של החוק?
"אני חושב שכדאי לעשות את זה גם על ידי הכוח של החוק - וגם על ידי קירוב לבבות, דווקא בגלל שהם עברו עכשיו טראומה. רואים את זה גם בקהילות היהודיות בניו יורק ובמונטריאול. אני לא מדבר על האנטישמיות שתתפרץ במקומות אחרים, אני מדבר עליהם. הם גרים איתנו. הם אחינו. הם אזרחים שלנו. הם צריכים לחזק את האזרחות הישראלית שלהם ולהעמיד אותה כשוות ערך לאזרחות שלנו בשותפות ובאחריות. וזו המשימה שתבוא לאחר שכל המהומה הזו תיגמר".
5 צפייה בגלריה
"הישראליות צריכה לקבל יותר ממשות ויותר תוקף. ואת זה גם צריך להגיד לחרדים". א. ב. יהושע
(צילום: יונתן בלום)
בריאיון משנת 2020, כאמור - שנת פרוץ הקורונה, נשאל יהשע על תרבות וספרות אל מול בידור להמונים. "אני חושב שאפשר לקרוא דווקא ספרים ישנים. לכל אחד יש בארון ספרים קלאסיים. אני פתאום לקחתי את דוסטויבסקי ואת פוקנר, שכבר קראתי לפני הרבה זמן. מי שייקח את הקלאסיקה שבקלאסיקה, ולא יחפש רק את הספר האחרון שיצא בחנות הספרים, יזכה לשתות יין ישן נושן ויראה כמה הוא טעים. במשך השנים האחרונות כשאתה פותח טלוויזיה, ולא חשוב באיזו רשת, ישראלית או לא ישראלית, אתה רואה תכניות על ענייני אוכל. מבשלים, נוסעים לכל מיני מקומות כדי לאכול, פה גידי ואהרוני, שם אנשים מזמינים אליהם הביתה - וכל היום אוכלים. אלה כל התוכניות שהיו צריכות להיות ספרותיות ותרבותיות. ויש משהו סמלי בכך שהמגפה הזו הגיעה מאוכל, שככל הנראה בסין מישהי בישלה משהו שהיא לא הייתה צריכה לבשל, או חיברה שתי חיות שעומדות זו מול זו ומזה יצאה הקורונה. אולי כשתגמר הקורונה, ינמיכו קצת את תכניות הבישול, ובמקום לרוץ עם כל מיני וריאיציות, חוכמות וטריקים - ינסו לבדוק קצת נושאים אחרים".
"לא נתתי לכתיבה להציף אותי לגמרי, המשפחה הייתה לפני הכול"
בספרו הלפני אחרון, "הבת היחידה", אותו פרסם בשנה שעברה, הלך יהושע בעקבות ספרו של אדמונדו דה אמיצ'יס ,"הלב". בריאיון מאפריל 2022 אמר: "אבא שלי היה מקריא לי את 'הלב', והספר גרם לי להגיע לסיפורים אנושיים שמדברים על רגש, וגם לשאלות מוסריות שעומדות ביסודם. למשל, האבא אומר שם לילד: אתה תלך לאוניברסיטה ויהיה לך מקצוע מכובד, שאר הילדים בכיתה יהיו פועלים פשוטים. אל תבוז להם, תמיד תדבר איתם כשווה אל שווים. זה לקח שהדריך אותי כל החיים".
אתה לא כותב כמעט על עולם הילדות, בניגוד לסופרים אחרים בני דורך, ובכלל.
"אולי כי חוויתי נעורים רגילים למדי. לא הייתי הזוהר, ולא הספורטאי, ולא חביב הבנות. הייתי מאלה שיושבים באמצע הכיתה ותולים מבטים מעריצים במורים. לא הרגשתי שאני מושך. לא הייתי בודד וגם לא מקובל מדי".
היה בך איזה דחף להראות להם?
"לא הייתי צריך לשקם איזה דימוי של עצמי. כולם ראו בי ילד טוב, גם הוריי".
סופר בורא עולם, זה הדבר הראשון שעושים בכתיבה. בראת הרבה עולמות שונים. אתה יכול לומר היום מה העולמות הללו נתנו לך?
"חופש. לא ראיתי עצמי משועבד לעולם מסוים. אני משווה עצמי לעמוס (עוז), שהיה קשור מאוד לסיפור המשפחתי של התאבדות האם, ובו הוא נבר והלך וחזר, עד שהגיע ל'סיפור על אהבה וחושך' – בעוד שלי לא הייתה מחויבות לשום דבר ביוגרפי, לא היה איזה עולם יסודי שכל הזמן חזרתי אליו. היה לי חופש לדמיין כל עולם".
וכאדם, מה העולמות הללו נתנו לך?
"לברוא עולם ובאמצעותו לבחון שאלות פוליטיות ומוסריות".
על חדוות הכתיבה סיפר יהושע בריאיון מאפריל השנה: "אף פעם לא ישבתי בחדר סגור, ולא התבודדתי באי. תמיד כתבתי בבית, היו לי את השעות שלי. מעולם דלת חדר העבודה שלי לא הייתה סגורה. הילדים יכלו לשבת איתי, אשתי יכלה לדבר איתי. לא הייתי צריך להשתחרר ממשהו דרך הכתיבה. לא הייתי מופרע".
משהו רעש אצלך מן הסתם.
"הרצון לחדור לעולם עמוק יותר. עשיתי זאת דרך הכתיבה הספרותית. כשכתבתי את 'מר מאני', הייתי ערב אחד באוניברסיטה; הכול היה חשוך, ואני הסתובבתי לבד במסדרון בהתלהבות עצומה, מדקלם את אחד המונולוגים בספר. זה היה רגע של התעלות, בפירוש 'היי', אבל אחר כך ירדתי ונסעתי הביתה, וחזרתי לחיים הרגילים. הכתיבה שלי מעולם לא הייתה כתיבה אקסטטית, כמו שיש סופרים שהם באקסטזה כזו שכל העולם מתבטל סביבם. לא הייתי כזה. היו רגעי התעלות, אבל לגמרי שלטתי בהם".
אולי הגנת על עצמך. יש לך את המבט האירוני הקצת-מרוחק מהדמויות, זו גם הגנה טובה.
"לא נתתי לכתיבה להציף אותי לגמרי, לנטרל אותי מהוויית החיים השוטפת. את זה לא עשיתי, גם לא חשבתי שזה ראוי. המשפחה הייתה לפני הכול. זה גם סוד ההומור בספריי: שלא הוצפתי. אני חולה, ובקרוב לא אהיה כאן, ולפני כמה ימים קראתי את העמודים הראשונים של 'מולכו', תיאור המוות של אשתו, והתמלאתי אימה ופחד מהמוות שמצפה לי. ואז פתאום ראיתי איך ההומור מתגנב לספר, לתוך המוות".
אמרת פעם שאחרי שכתבת את השיחה החמישית ב"מר מאני", ידעת שלא תכתוב משהו כל כך טוב שוב. זה מבט מאוד מפוכח: איך מגייסים כוח לכתוב מתוך הכרה כזו?
"בעיניי זה יפה שסופר יודע: הגעתי לאיזה שיא, ואחר כך אני אכתוב משהו אחר, משהו פחות טוב. עדיין יש לזה ערך. בשיחה החמישית ב'מר מאני' הגעתי לאיזה עומק של הזהות הספרדית-מזרחית. כל כך הצטערתי שאבא שלי לא יכול היה לקרוא את הספר. הוא חשב שאני צריך לכתוב יותר על החיים שהכרתי, וב'מר מאני' הוא היה רואה שלא התנתקתי לגמרי מהוויית החיים שבה הוא גידל אותי, שאני לא רק בסיפורים אוניברסליים".
ספרו הראשון, קובץ הסיפורים "מות הזקן", פורסם בשנת 1964 והקובץ "מול היערות" פורסם בשנת 1968. גם שני ספריו הבאים היו קובצי סיפורים, ורק בשנת 1977 ראה אור הרומן הראשון שלו, "המאהב". בראיונות שב וסיפר שהסופרים שהשפיעו ביותר על כתיבתו - לפחות בתחילת דרכו - היו פרנץ קפקא, ש"י עגנון והסופר האמריקני ויליאם פוקנר. כבר בראשית הקריירה שלו זכה יהושע לשבחים מצד הביקורת, ונודע בסגנונו המובהק, העוקב אחר סיפוריהם של אינדיבידואלים, על רקע המציאות הפוליטית הנתונה, תוך שימוש עדין ומתוחכם בסימבוליזם. בריאיון עם ניר ברעם נשאל יהושע גם על ביקורות פחות טובות. יהושע השיב: כשיצא הספר 'מסע אל תום האלף' הוא קיבל שבע ביקורות רצחניות. אחר כך דיברתי עם חלק מהמבקרים ושאלתי, מה עצבן אתכם? מה עשיתי לכם? דיברתי איתם, הקשבתי להם, אני לא טיפוס שנוטר טינה".
זה גרם לך לפקפק בעצמך, שבע ביקורות כאלה? לאורך כל השנים התעורר לפעמים מקום כזה?
"הנה אני אומר לך: היו שבע ביקורת רעות על 'מסע אל תום האלף', ורוחי נשארה איתנה. הייתי מעוצבן, חשתי חוסר צדק, אבל אף פעם לא הייתה לי מין נפילה לייאוש שאמרתי, זהו, יותר לא אכתוב".
בריאיון משנת 2018 שאל אותו דרור משעני על כך שספרו הראשון נקרא 'מות הזקן', ועל כך שבכל ספריו עד "המנהרה" המוות היה של האחר, לא של הגיבור. "יכול להיות. כי המוות עכשיו בתוכי. אתה יודע, כשביקשו ממני בבית הקברות לזהות את איקה, נגעתי בה וליטפתי אותה ואמרתי לעצמי, 'עכשיו המוות בתוכי'. עכשיו המוות גם שלי. אני מוכרח לתת למוות מקום אינטימי גם בתוכי".
