לפני שמונה חודשים גלעד קמחי החליט ללכת לטיפול פסיכולוגי. השנתיים הראשונות שלו כמנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי, למרות ההצלחות הרבות, לא היו תמיד פשוטות. "פניתי לפסיכולוגית בגלל הדיכאון שגורם לי הניהול", הוא אומר. "הרגשתי שאני לא נאהב כמו שהייתי. הרגשתי שאם לא אלך לטיפול, לא אשאר בקאמרי".
באמת חשבת על פרישה?
"אני לא טיפוס פורש, אני טיפוס נלחם, אבל זה בהחלט הדבר שהכי איתגר את שמחת החיים שלי. כמנהל אתה צריך לקבל החלטות כל יום וכל רגע, ואין דרך להימנע מהפוליטיקות שבדבר. אין יום שאני לא חוטף איזה אגרוף או חבטה שעכשיו אני צריך לטפל בהם. הקאמרי זו מערכת מטורפת של 400 עובדים, אז כל יום יקרה כאן משהו. יש ימים שאני מרגיש שאני רוצה לבעוט את התפקיד הזה ולהחזיר לעצמי את החיים שלי. אני חושב שזה קשור גם לפחד מבדידות, והניהול והבימוי הם מקומות, שתרצה או לא, מעמתים אותך עם הבדידות".
אתה מרגיש שפחות אוהבים אותך עכשיו?
"אם פעם, כשהייתי במאי קבוצת הצעירים של בית ליסין, עבדתי עם החברים שלי, היום החברים השחקנים שלי לא יכולים לדבר איתי באופן משוחרר. פתאום אני מתחיל לנהל רומן גם עם הבדידות. בשבועות האחרונים, שהיה לי בהם מאוד לא פשוט, אני מוצא את עצמי כמעט כל ערב או לילה לוקח קורקינט ופשוט נוסע בשדרות, מגיע לים, ויושב שם, להירגע. פתאום אני מרגיש כל כך לבד במקום הזה של הניהול, ואני מרגיש שהשיחות עם הפסיכולוגית עוזרות לי להסתכל לבדידות עמוק בעיניים ולהבין שזה בסדר, שבסוף כולנו לבד. כשגרי בילו אמר לי לפני 20 שנה, 'אתה נולד לבד ואתה מת לבד, ובדרך אתה פוגש כל מיני אנשים', לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, והיום אני מבין. וזה חבט בי".
קמחי, 39, המנהל האמנותי של הקאמרי, מאנשי התיאטרון המשפיעים והמוכשרים ביותר בארץ, הוא בן זוגו של השחקן גיא רוזן ואבא לתאומות דניאל ואלונה (אוטוטו בנות שבע). הוא נולד בראשון־לציון שירת בצבא בלהקת הבקו"ם ואחר כך למד משחק בבית צבי. שם הוא קיבל מגרי בילו את ההזדמנות הראשונה לביים. כשסיים את הלימודים הגיע לבית ליסין ושימש כמנהל קבוצת הצעירים וכבמאי הבית במשך עשר שנים. בין הצגות המצליחות ועתירות הדמיון שעשה אפשר למצוא את 'מנדרגולה', 'המוגבלים', 'השחקנית' ו'חתולה על גג פח לוהט'. לפני חמש שנים עבר לתיאטרון הקאמרי. הוא הספיק לביים הצלחות כמו 'ציד המכשפות', 'רומיאו ואמא', 'תמונות מחיי נישואין' ו'הבן'. היום הוא מביים את המחזמר המסקרן 'החבדניקים', שכתב אודי גוטשלק (המוזיקה היפה היא של אלעד פרץ) שיעלה לבמה ב־12.8.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ההצגה, שבה מככבים עופרי ביטרמן, רפאל עבאס, טלי אורן, שני שאולי, יניב סויסה, שלומי קוריאט, אוראל צברי, דניאל סטיופין ואלעד אטרקצ'י, היא סיפורם של צמד תאומים בני 23 מכפר חב"ד, הראשון גאון בתורה והשני לא גאון ובטח שלא בתורה, שחייבים למצוא שידוך. הם יוצאים ל"מבצע שידוך", מגיעים לשדכנית בשכונה מפוקפקת בשוליים של תל־אביב ומסתבכים עם ראש משפחת פשע עד לסוף המפתיע. "'החבדניקים' היא הצגה ממזרית", אומר קמחי, "היא תמשוך אליה קהל של אוהבי מחזות זמר וקומדיות, אבל לא רק. יש כאן סאטירה נוקבת שמתחפשת לחומר קליל, כיפי ומופרך. ההצגה מתעסקת בדילמות שהחברה שלנו מתמודדת איתן ובפצעים שהקהילה הדתית לא תמיד מטפלת בהם כראוי. כמנהל אמנותי אני מחפש לא פעם חומרים פוליטיים, חברתיים, ופתאום מגיע החומר הזה שמחופש לקומדיה, אבל בעצם מדברים בו גם על פליטים, על מה זה להיות חרדי גיי בארון ומה זה עולם הפשע בישראל".
אתה מרגיש שהקהל היום יותר דתי וימני וצריך לתת לו מענה?
"בבנייה של הרפרטואר אני לא מנסה לכוון לקהילות מסוימות, אני תמיד מכוון לקהל שאוהב תיאטרון. הייתי מת שקהל דתי־לאומי יבוא לתיאטרון הקאמרי. הייתי רוצה שכל המגזרים יבואו לתיאטרון להתדיין שם על הקונפליקטים שקיימים בתוכנו".
בגרסה הראשונה של המחזה לא היה מדובר באחים תאומים. "אמרתי לאודי (גוטשלק, שגם שותף לבימוי), שאני רוצה שהם יהיו תאומים בגלל התאומות שלי", אומר קמחי. "אני מאוד מתעסק בתאומות. כשילד נולד, במשך כמה שנים הוא מרכז העולם, ולתאומים אין את זה. הם כל הזמן חולקים את הסנטר עם עוד מישהו. זה מתסכל אותי כאבא. הייתי רוצה לתת לכל אחת מהן להיות מרכז העולם, לבדה. לכל החברים שלי שעושים היום תהליכי פונדקאות דומים לשלנו, אני ממליץ לעשות בהתחלה ילד אחד. תחוו, תיהנו, תנו לו רגע להיות כל עולמכם, ואחרי שנתיים־שלוש תעשו עוד אחד".
אתה משקיע חלק ניכר מהחיים שלך בתיאטרון. הוא עדיין רלוונטי ב־2022?
"כולם שואלים אם התיאטרון עדיין רלוונטי, אבל האולמות מלאים, לא רק בקאמרי. יש לנו כל כך הרבה היכלות תרבות בארץ, והם מפוצצים בקהל. איזו תחרות יש בין נטפליקס והטלוויזיה אל מול המפגש שקורה כאן על הבמה?"
הקהל מעדיף היום הצגות קלות לעיכול ולא ארוכות מדי.
"כשאנשים באים לקאמרי יש להם גם ציפייה לראות תיאטרון אמיתי. עכשיו היה לנו סשן אחרון של 'מותו של סוכן', הצגה תובענית, שנמשכת שלוש שעות, והאולמות היו מלאים עד אפס מקום והקהל עמד בסוף ההצגה על הרגליים. במקביל, באולם השני, הוצג מחזה על איבר מין שנפרד מהבעלים שלו והבעלים יוצא לחפש אותו, ושם האולם היה מפוצץ בקהל של בני 20־30. כששתי ההצגות האלה מוצגות במקביל זה מרגיש שהצלחנו. אני חושב שמכיוון שהקאמרי הוא תיאטרון גדול, הוא יכול להרשות לעצמו שהתמהיל שלו יהיה מורכב מהכל. אם אנחנו עושים 12 הצגות בשנה, נעשה מתוכן שלוש קומדיות".
למה עזבת את תיאטרון בית ליסין? בגלל חיכוכים עם ציפי פינס?
"כשקשה לי, אני ממש מרגיש כאבי בטן, וכשסיימתי לעבוד בבית ליסין עברו לי כאבי הבטן. אבל למדתי גם המון שם. זה היה בית ספר נהדר בשבילי, חממה".
התגברתם לגמרי על נזקי הקורונה?
"זה לקח כמה חודשים, והיום אנחנו כבר עובדים פול־טיים. יכול להיות שהקהל הוותיק מגיע קצת פחות, אבל הפיצוי הוא שהתחילו להגיע הרבה צעירים לתיאטרון. יש דברים שהתחילו להשתנות עוד לפני הקורונה. אם פעם היכלי התרבות בארץ היו לוקחים סדרות של שמונה הצגות ושל 12, היום הם בוחרים שתיים־שלוש הצגות. משהו השתנה במתכונת שלהם".
"יש לי חברה שמורה למשחק התיש אותה נפשית, שהיא רצתה כמעט לסיים את חייה. הוא עשה לה את המוות. היא שיחקה את יוליה בתרגיל, והוא פשוט גמר אותה, השפיל אותה. שחקן מגיע לשיא כשאתה תומך בו, כשאתה מחבק אותו, ומעצים אותו. כשאתה לא אוהב שחקנים, הם רואים את זה בעיניים שלך"
ההצגה הקודמת שביים קמחי היא 'פיטר פן', בהפקה משותפת עם תיאטרון אורנה פורת, שבה מככבים מיה לנדסמן ואלון סנדלר. "ידעתי שכשאני אעשה את 'פיטר פן' מיה תהיה וונדי. ראיתי לפני כמה שנים סדרה, שבה היא שיחקה טינאייג'רית, והיא עשתה שם תפקיד מאוד נוגע ללב. ממש התאהבתי בה. לא האמנתי גם איך היא עוברת כמו ילדה בת 14. כשהתחילו הפנטזיות על 'פיטר פן' וידעתי שוונדי צריכה להיות לב פועם מאוד חזק, הבחירה בה הייתה טבעית".
בכל מקום שתזרוק היום אבן, גם בתיאטרון, תמצא אנשים שהטרידו מינית. גם בתיאטרון שלך. איך משנים קודים התנהגותיים של אנשים מבוגרים?
"אנחנו עדים לאחת המהפכות החשובות שקרו ואני שמח שאני חלק מהשינוי שעובר גם על עולם התיאטרון. שינוי דנ"א של תעשייה זה דבר שלוקח זמן, והוא מתחיל בשינוי הגישה, בהגדרה מחודשת של מה מותר ומה אסור ובעיקר בשמירה על עקביות. מקום עבודה צריך להיות נקי לגמרי מהתנהגויות מטרידות מכל סוג שהן, על אחת כמה וכמה אם המקום עוסק ביצירה וצריך שתישמר בו מידה גבוהה של חופש וספונטניות. כמנהל אמנותי של מוסד תרבות אני לוקח אחריות על מה שנעשה בתוכו, ובעיניי אין מקום להתנהגויות כאלה יותר".
גם בתי הספר למשחק סופגים הרבה ביקורת ולא רק על הטרדות מיניות. נדמה שמנסים שם קצת לשבור את רוח הסטודנטים כדי לבנות אותה מחדש.
"אותי לא שברו כתלמיד, אבל יש לי חברה טובה שאחד המורים התיש אותה נפשית, שהיא רצתה כמעט לסיים את חייה. הוא עשה לה את המוות. היא שיחקה את יוליה בתרגיל, והוא פשוט גמר אותה, השפיל אותה. בחזרות שחקן מגיע לשיא כשאתה תומך בו, כשאתה מחבק אותו, כשאתה מעצים אותו. כשאתה לא אוהב שחקנים, גם אם אתה לא אומר מילה, הם רואים את זה בעיניים שלך".
אהבה אחרת לגמרי שעליה הוא שמח לדבר, מתייחסת לבן זוגו ב־17 שנים האחרונות, גיא רוזן. קמחי פגש אותו בבית צבי. "ביימתי אז את 'גריז', וגיא, שהיה תלמיד שנה א', נכנס לקורס", הוא אומר. "אוהד (יהודאי), חבר ילדות שלי, היה עם גיא בכיתה. התחלנו לצאת יחד כחברים והתאהבתי בו די מהר".
17 שנים של זוגיות זו חתיכת דרך.
"אנחנו תופסים את עצמנו כזוג טוב, ומאז הלידה נהיינו זוג הרבה יותר טוב. אנחנו יותר מכילים אחד את השני ויותר מכבדים את המילה פשרה. אני הרבה יותר מעריך את גיא כאדם כי אני רואה איזה אבא נהדר הוא. שמונה שנים של טיפול זוגי עזרו לנו כי זוגיות היא דבר שצריך לעבוד עליו קשה. גיא גם יודע להכיל אותי על כל שיגעונותיי".
מי עקשן יותר?
"אני עקשן יותר, אבל גם גיא גילה את העקשנות בזוגיות. אני מאוד הרפתקן. אני אוהב לזוז כל הזמן, לעשות משהו שעוד לא עשיתי מאשר משהו שכבר עשיתי, וגיא אוהב להשכיב את הבנות, להכין לעצמו תה, לשבת בכורסה הקבועה, לחשוב, והשקט הזה מאיים עליי".
העבודה האינסופית שלך לא באה על חשבון הזוגיות והמשפחה?
"הבנות, בעיקר דניאל, באות הרבה לתיאטרון. הייתי רוצה לעבוד קצת פחות. בשבועות האחרונים אני רואה את הבנות מעט מאוד ומנסה לחפות על זה בסופי שבוע, שהזמן שאני נמצא איתן יהיה מאוד איכותי. גיא מדהים. אני יכול עכשיו להגיד לו, 'אני מצטער, אגיע היום מאוחר', והוא יגיד לי, 'הכל בסדר'. הוא אף פעם לא יעשה פרצוף. ועם זאת, כשיש לו אילוצים והצגות, אני אהפוך עולמות כדי לסדר שזה יתאים ללו"ז שלו".
איפה תהיה בעוד חמש שנים?
"אני רוצה לחוות הכל - אם זה להכיר אנשים מעניינים, להגיע למקומות חדשים, ואם זה להביא את עצמי לסיטואציות חדשות ומסעירות. הרפטטיביות קשה לי. זאת אחת הסיבות שלא רציתי להיות שחקן. הרגשתי שזה לא בשבילי לעלות על הבמה ולעשות את אותו דבר כל יום. אני צריך חוויה חדשה כל הזמן. אני מרגיש צורך עז בתוכי לראות עולם, לטייל, לחוות תרבויות שונות. אני מקווה שכשאסיים את תפקידי כמנהל האמנותי של הקאמרי בעוד כמה שנים אוכל להגשים את החלום הזה וכמובן להמשיך ליצור, לביים, לצייר, לכתוב, אבל גם לנוח ולבלות עם החברים והמשפחה שלי. אולי כשאזדקן אקים תיאטרון קטן יחד עם קבוצה של שחקנים טובים ואהובים עליי במיוחד. אין משהו שיותר מרגש אותי מעבודת אנסמבל".
פורסם לראשונה: 07:30, 05.08.22
