קמתם בבוקר ואתם לא חוקרים במשטרת מרחב דוד, שבתחום הפיקוח שלה נמצא שדה המוקשים ושמו מתחם העיר העתיקה בירושלים? כל השאר בונוס. קודם כל כי אתם לא צריכים להתייסר בזמן שאתם מלהטטים בין שלוש הדתות שדחוסות בשני המטר הרבועים הללו, ובנוסף כי אתם לא לכודים בסדרה "ירושלים" (שעלתה בחמישי האחרון ב-HOT), שעל הנייר היה לה את כל הפוטנציאל להמריא עם נקודת המוצא הייחודית והמורכבת שלה - אך בפועל לא מצליחה להתרומם מעל הרובד הבסיסי והדל למדי של סדרות אקשן.
מתוך "ירושלים"
(באדיבות HOT)
"ירושלים" מכילה את כל החשודים הרגילים בסדרה מסוג זה - רותם סלע היא שירה, חוקרת שמועברת למרחב בעקבות אירוע כלשהו שמקבע את התדמית שלה כאחת שתרדוף אחרי האמת בכל מחיר, גם אם זה אומר שכמה אנשים יאלצו להחזיר את התג שלהם. דורון בן דוד ("פאודה", "שעת אפס") הוא הליהוק המושלם לתפקיד המוכר לו - אמיר, חוקר בכיר במרחב שידו בכל. בנוסף לפעילות המשטרתית שלו הוא מקושר למנהיגים של שלוש הדתות בעיר, ולא בוחל בניצול המעמד שלו כדי לגזור קופון גם מעסקי הסמים שרוחשים בה. במקביל הוא כמובן גם מסובך בחיים האישיים שלו - אלכוהוליסט בגמילה, חי בנפרד מאשתו ואבא לבן המתבגר.
צביקה הדר הוא מני, מפקד המרחב, שכל הזמן צועק על כולם שיכבו שריפות, גם אם זה אומר לטייח - כי לוחצים עליו ממשרד ראש הממשלה ולא מעניין אותו כלום. ברקע מדלגים הבכירים של שלוש הדתות ומשחקים שחמט עם הנדל"ן המוגבל בעיר. המוסלמים רבים עם נערי הישיבות, הנוצרים מחביאים את המפתח של הכנסייה ומתחת לפני השטח הכול מושחת, מסואב, ולכולם יש סודות להסתיר ומה להפסיד. דוד אקרמן, יוצר הסדרה, ביסס אותה על סיפורים שנחשף אליהם במהלך עבודתו בפעילויות אבטחה בעיר העתיקה - אבל בניגוד למורכבות שמאפיינת דרמות שמבוססות על סיפורים אישיים של אנשים שמכירים מקרוב את הסביבה שבה מתנהלת הסדרה שלהם, צפייה ב"ירושלים" מבהירה שהבחירה שלה בין מורכבות ועומק לבין אקשן שטחי היא ברורה.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
למרות היותה מושקעת כספית ומלוהקת מצוין (הישאם סלימאן מ"פאודה" בתפקיד איש דת תאב-דם, מכרם חורי בתפקיד ראש הווקף ועלא דקה בתפקיד בנו), הדיאלוגים של הסדרה נשארים שטחיים מאוד, והצופה מרגיש שהוא נקלע למאבק כוחות אינסופי שבה כל דמות מאיימת על האחרת ומנסה להוכיח שהיא חזקה יותר, עם התחכמויות מיותרות (כגון "אני רוצה שהמקום הזה יתחיל להרגיש כמו שווייץ עד שנתחיל לדבר גרמנית!"). כולם רוצים תשובות עכשיו, ואף אחד לא מוכן להתפשר. כולם גם צועדים במהירות בסמטאות היפות של העיר העתיקה, יורים קלישאות של סדרות משטרה ומבזבזים את הלוקיישן המדהים שהגרילו.
"ירושלים" מזכירה במובן מה את "טהרן" בבחירות שלה - האירועים רודפים אחד את השני ואין לצופה אפילו זמן לעצור ולהרהר בהיגיון מאחוריהם (האם דורון כשוטר לא יכול לאכן נייד של נער שהוא עוקב אחריו? האם הוא, שמכיר את העיר מתחת לבלטות, לא מכיר מישהו שיוכל לפרוץ לנייד שהוא מחזיק ביד?) הדיבור בין הדמויות מגויס לא פעם לטובת הסברים מסורבלים על התרחשויות העבר והמוטיבציה של הדמויות, בעוד שהן עצמן נותרות קלושות וגימיקיות. הדמות של צביקה הדר למשל אוכלת כל היום יוגורט ואקטימל כי יש לו בעיית יציאות, סלחו לי על הצרפתית שלי, ואפילו אמיר, שאמור להיות הדמות המורכבת מכולן, זוכה לתפירה גסה בניסיון לאזן בין הנטייה שלו לשחיתות לבין האנושיות החומלת שלו. כיאה לסדרת משטרה, אותם שוטרים כל הזמן חוקרים את כל המקרים ומגיעים לכל זירה, והשיא – הפתרון השחוק ביותר - יד נעלמה בכפפה אוחזת בסכין ומטפלת בחומרי חבלה, ומן הסתם תתחוב את אפה באירועים נוספים.
ההשוואה ל"טהרן" היא לא מקרית. גם "ירושלים" היא דרמת אקשן שמצד אחד עוסקת בסיטואציה ישראלית מאוד, ביטחונית ונוטה להתלקחות, ומצד שני יש בה ניחוח בינלאומי והרבה מאוד אלמנטים שיקסמו גם לצופים בחוץ לארץ. שלוש הדתות מן הסתם יעניינו את הצופים הזרים והמאבק הפנימי יסקרן אותם, כמו גם התנועה בין הרובע המוסלמי לארמני, ליהודי ולנוצרי, כשברקע בוחשים גם הטורקים, היוונים והרוסים - ומעל כולם הניסיון הנואש לשמור על הסטטוס קוו הקדוש. כל כך הרבה אירועים שצריך, אם לצטט את צביקה הדר, להכיל. הבעיה מתחילה שבניסיון הזה לקרוץ לחוץ לארץ היוצרים מתפתים לייצר את הסדרה שלהם על פי שטאנץ, ללכת לפי הספר, ועל הדרך מאבדים את הקול הפרטי שלהם ואת הייחודיות, המורכבות ואותו סיפור בהיר שרצו לבטא מלכתחילה. כך אנחנו נשארים עם המון אקשן אבל מעט מדי נשמה.
