האם אך מקרה הוא שרובו המכריע של אחד הרומנים הידועים ביותר בתולדותיה של המסורת הגותית מוגש לנו באמצעות קטעי יומן? על פי טבעו, היומן הוא הז'אנר הרפלקסיבי מכולם: אתר שבו הכותב מתכוון לעצמו; מקדשו הדיסקרטי של הגוף הראשון, כר המרעה הפרוץ של האני. אלא שבעולמה של הספרות הגותית, התכוונותו של האדם לעצמו היא מקום שמוליד מפלצות, ו"אני" היא המילה הקשה ביותר במילון.
עוד כתבות למנויים:
הרנסס הניאו-גותי של המאה ה-19 הוא בעיקרו מפעל של נערות ונערים שקיבלו מהוריהם הליברליים את המתנה הגדולה מכולן - המילה "אני" - אלא שזו נתקעה להם בגרון. הרומן הגותי הקלאסי הוא תשליל פארודי של ה-bildungsroman - רומן החניכה, שגילם להפליא את ערכיה האופטימיים של הנאורות. לאורכה של שלשלת סיבתית מחושלת ורהוטה, גולל רומן החניכה את פלא התגבשותו של "אני" ריבוני ואוטונומי; את עלילת התרתה של פקעת הקשרים המשעבדים - משפחתיים, סביבתיים, גיאוגרפיים, דתיים, חברתיים - בתנועה אכזרית ומושכלת של פרידה והיבדלות, שבסופה ינחל האני המתגבש את המרחב השומם של חירותו; מקום שבו יהא מוכרח להיעשות ל"אבא של עצמו", כדרך שהדבר נוסח בשיר פופולרי בן הזמן, ולהכיר בכך ש"צרור הפחדים הזה הוא אני" (דיקנס). זה היה נוסח האב, רכבת דוהרת שפליטי מסלולה נחבטו בחלונותיה בהבלחים מבעיתים שלא שיבשו את מקצבה - למשל, מיס האווישם ב"תקוות גדולות", קפואה לעד ברגע הטראומטי של כלולותיה, ניבטת אל דרך המלך של הרומן מבעד לשרידיה הנפרמים של הינומה שלא הוסרה מעולם. הרומן הגותי התמסר לפליטים הללו, ומיקש את מסלול כינונו של האני בכל תחנה אפשרית. הוא קרע מעל הרומן הקנוני את בשרו, עימעם את ברק המקוריות וייבש את מאגרי השומן העלילתיים. שחר הולדתו של האני הרוחץ באור היקרות של יחידותו התגלגל, מעשה-שטן, במסיבת שלדים לילית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כך, הרומן "טירת אוטרנטו" של הוראס וולפול, היצירה הראשונה שמחברה צירף לשמה את כותרת המשנה "רומן גותי", נפתח בסצנה שבה מתעתד הגיבור להינשא ביום הולדתו; אלא שקסדה ענקמונית (!) צונחת ללא התראה מן השמיים ומוחצת תחתיה את החתן האומלל. כך, יום ההולדת, יום הכלולות, ויום המוות מותכים בהרף עין אידיוטי; הרומן הגותי גורס בפיו את שלוש התחנות העיקריות של זמן החניכה ויורק את העיסה הלחה בצד הדרך. הרומן עוד לא נולד, וכבר הוא מת. הנודע שברומנים הגותיים, "פרנקנשטיין" של מרי שלי, יכול להיקרא כמכתב שבו מודיעה הבת להוריה הנאורים עד לסנוור (מרי וולסטונקראפט וויליאם גודווין, מחלוצי הליברליזם באנגליה) כי חלומם היה בעיניה לסיוט.
במהלך השליש הראשון שלו, מתנהג "פרנקנשטיין" כרומן חניכה מנומנם למדי: על פי כללי הז'אנר, האם נפטרת מן העולם ברוב התחשבות, והעלם האבל והמשוחרר יוצא להמציא את עצמו בעיר הגדולה. אומנם, פרויקט הגמר של הסטודנט לרפואה עלול להטריד ביומרנותו: ויקטור פרנקנשטיין מסתגר במעבדה בכוונה להפיח את ניצוץ החיים בחומר המת; לברוא לו צלם בלי אלוהים ובלי אישה. אך ככלות הכול, האין זה דימוי גרפי לשאיפתו של כל בחור וטוב בעידן הנאורות? פרנקנשטיין הולך בדרכם של שאר גיבורי רומן החניכה כאשר הוא מתבצר במעבדה ההרמטית של ההמצאה העצמית, מבטל במחי חזונו את העולם ומדומם באלימות הנדרשת את רעשי הלוואי וקולות הרקע כדי לזקק מן השקט את קולו שלו: "רגע אחד שקט בבקשה, אני רוצה לומר דבר-מה", מבקש פרנקנשטיין ויוצא לגלף את דמותו מן החומר, להיוולד מן הים.
אלא שבפועל, הוא מאבד את צלמו בסגור בדידותו הכפויה, ומשלח אל העולם מפלצת הרת כאב העתידה להטביע את הרומן כולו בדם. הנבל הגותי האמיתי ב"פרנקנשטיין", ובעשרות רומנים אחרים, הוא גיבורו הקלאסי של רומן החניכה: מרחביה המדשיאים של החירות מתחלפים ברומנים אלה באולם המראות הרדוף של העקרות הנרקיסיסטית, והבית הממתין בסוף מסלול הנדודים של הרומן הקלאסי מתגלה כטירה שדיירה היחיד תועה לעד במסדרונותיה נשובי הרפאים, נחרד להד פסיעותיהם של כפיליו המתרבים - פסולת הייצור של התכוונותו הפתולוגית לעצמו. המהגרים לארץ המראה המדברית של ה"אני" מפקידים את עצם אנושיותם אצל היצורים שהם עתידים לרדוף עד חורמה: מהן המפלצות אם לא שומרות החינם של הבשר שהמרנו בעבור דימוייו הנסחרים - שלל הגופים שהגלינו אל השכחה בצו משטרו העריץ של הגוף הראשון, אלף גוני החושך שגורשו מפני האור?
בתנאים אלה, בריתה של התחייה הגותית עם הוגים שמרניים לשעתם הייתה טבעית. ראוי להתעקש על כך שבמקרים רבים, שמרנותם של הוגים אלה הטרימה מהלכים הגותיים שהבשילו רק במחצית השנייה של המאה ה-20. במידה רבה של צדק אפשר לומר, שפיסות הלילה הרעות שהגניבו הסופרים הגותיים אל הבוקר השאנן של הנאורות צמחו למלוא בשלותן רק בתרבית החיידקים של המחשבה הביקורתית המודרנית. כך קמו לה לספרות הזולה והמושמצת סנגורים כאדמונד ברק, שניבא כי האידיאל הסינתטי של החירות יעקור את בני האדם מכל רקמה קהילתית, מצע היסטורי וזיקה אורגנית ולא יותיר מהם אלא מונאדות מבודדות ונתוקות, המרחפות בעולם מופשט לחלוטין ומתקשרות זו עם זו ביחסים אינסטרומנטליים; או צ'סטרטון, מבקרה הנמרץ של החילוניות המודרנית, שהפליא לטעון כי אגדת הפיות של הדת סמוכה לעירומה הפועם של הממשות הרבה יותר משיר הערש המאלחש של המדע הנאור (וכתב, בין השאר, את הסנגוריה היפה ביותר שנתחברה מעולם על הסיפור הבלשי, שנברא מצלעה של הגותיקה במעבדתו הפורייה של אדגר אלן פו).
בהקשר זה כדאי להזכיר את האנקדוטה שמביא צ'סטרטון בהקדמה לחיבורו "אורתודוקסיה": בשעה שהתהלך עם המו"ל שלו בפארק, הורה האחרון על איזה בחור שהזדמן למקום, וניבא לו הצלחה גדולה כי "הנער הזה מאמין בעצמו". כאן עמד צ'סטרטון מלכת וספק כפיו בייאוש: בתי המשוגעים, הסביר למו"ל הנדהם, מלאים באנשים המאמינים בעצמם. צ'סטרטון מאבחן ללא רחם את המעגל הנרקיסיסטי של האדם-המאמין-בעצמו, נישא בתאוצה גוברת על מסילותיו של המרדף המרושש אחר צלמו המבקש את צלמו המבקש את צלמו... אפשר, הוא רומז, שאלמלא היה משוקע כל כך באמונה בעצמו היה אותו נער מתפנה להאמין באיזה דבר שמחוצה לו, וקצת אוויר היה מסתנן לצינוק שבו הוא מבלה את ימיו בעבודת הפרך של יחידותו.
כך, מתוך דחייה עמוקה של הריבונות המאמינה בעצמה, מאמץ לו הרומן הגותי עמדה פרזיטית במפגיע. כנגד העמל הבורגני של החירות, משכללת הגותיקה את האריסטוקרטיה הקבצנית של הטפילות: לעולם היא פארודית (para-odos - ליד השיר), לעולם היא חונה על גבולה של יצירה אחרת; מפתה אותה בגינוניה המופרזים בעודה שודדת את משאביה ויונקת את דמה. במובנים אלה, הערפד הוא הגילום השלם ביותר של העמדה הגותית.
המסורת הגותית מלמדת אותנו, בין השאר, לבחון לעומק את הקנקן בטרם ניכנע לפיתוי השטחי של תכולתו: הרומן של סטוקר הוא גותי בטרם כל תוכן, בטקסטורה חשופת התפרים של חיבוריו הגסים ומעבריו התכופים. ממש כמו היצור חסר השם שקם משולחן הניתוחים של ויקטור פרנקנשטיין, גם "דרקולה" הוא מעשה מרכבה מסוגסג של רקמות ואיברים, שדווקא סמיכותם החורקת מפיקה את קולו המטריד: איגרות ומכתבים, פרקי יומן וציטוטים, מיתוסים ובדיונות הנדחקים להם יחדיו לחגוג ברוב קולות את היעדרו המשחרר של מספר כל-יודע. על כל אלה נוסף במהדורה הנוכחית קולו של המו"ל, רותם סלע, המשרטט בהקדמתו הקצרה את דיוקנו של אורי רדלר ז"ל, המתרגם - וכי צריך לומר שהמתרגמים הם טפיליו הנאצלים של המקור, החיים עליו ומחיים אותו בעת ובעונה אחת? - שקולו החם, המחוספס קצת, עולה בבהירות מדפי הספר דווקא משום שאין מדובר במתרגם "מקצועי".
לפני שנים האזנתי בהתפעמות למונולוג של אישה אחת, שהסבירה ברצינות גמורה כי נאלצה לרכוש וילה בסביון משום שידה לא הייתה משגת כדי תשלום דמי שכירות לדירה. הקריאה החוזרת ב"דרקולה" עוררה בי מידה של אמפתיה מאוחרת ביחס לאותה דוברת: ככלות הכול, דרקולה מתגורר בטירה כי הווייתו אינה משגת כדי הקמתו של בית; הוא מזמן אל טירתו את דרי הבתים כדי לינוק מבשרם את חום חדריהם המוסקים
כך מסתופפים להם טפילים ופונדקאים, חיים ומתים, במועצה סואנת אחת; ואפילו המו"ל מחלץ מן הספר את נשמתו של המתרגם באבחת בריאה פרנקנשטיינית למהדרין כאשר הוא קובע: "אתם מחזיקים בידכם לא רק את התרגום הטוב ביותר שיצא ליצירת מופת מצמררת, אלא גם ניצוץ מנשמתו של יוצר גדול". המחוות הרועמות האלה, יאות מאין כמותן לעטר את שערו כבד הפיתוחים של רומן גותי, מלמדות כי בין שאר המתים העולים מקברם לרגל מהדורה זו של "דרקולה" בהוצאת "סלע מאיר" - המתייחדת בפרסום הגות שמרנית-ימנית - ניעור לחיים גם הקשר המסורתי בין היצירה הגותית לבין המחשבה השמרנית.
לפני שנים, בארוחת ערב, האזנתי בהתפעמות למונולוג של אישה אחת, שהסבירה ברצינות גמורה כי נאלצה לרכוש וילה בסביון משום שידה לא הייתה משגת כדי תשלום דמי שכירות לדירה. הקריאה החוזרת ב"דרקולה" עוררה בי מידה של אמפתיה מאוחרת ביחס לאותה דוברת: ככלות הכול, דרקולה מתגורר בטירה כי הווייתו אינה משגת כדי הקמתו של בית; הוא מזמן אל טירתו את דרי הבתים כדי לינוק מבשרם את חום חדריהם המוסקים. במידה רבה, דרקולה צורך את החירות עצמה; שוב ושוב הוא מדמה בעונג שוטם שקורבנותיו הבורגניים נושאים אותה בגופם ממש: "ברוך הבא לביתי! אנא היכנס פנימה ומרצונך החופשי!" [ההדגשה שלי - ע"ו]. הערפד מוצץ את דמה של העיר, שהחיים השוקקים בה ידועים לו מפי השמועה בלבד, זמן רב לפני שהוא נועץ את ניביו בעורקיהם של נציגיה הישנים: "אני שמח שמצאת את דרכך לכאן [...] היו לי ידידים טובים [...] באמצעותם למדתי להכיר את אנגליה הגדולה שלכם; ולהכיר אותה, משמע לאהוב אותה. אני משתוקק ללכת ברחובות ההומים של לונדון הכבירה שלכם, ולהיות בלב המערבולת הנחפזת של האנושות, להיות שותף לחייה, לשינויים בה, למותה, ולכל מה שהופך אותה למה שהיא".
אלא שהערפד הוא בראש ובראשונה סנטימנטליסט: קורבנותיו מגוננים עליו מפני הגשמתה של תשוקתו, חוצצים הלכה למעשה בינו לבין "המערבולת הנחפזת של האנושות", שההיגרפות בעלעול זרמיה תעלה לו באובדן אדנותו חסרת הבית ("כאן אני אציל; אני בויאר; האנשים הפשוטים מכירים אותי, ואני אדון"). יותר מכפי שהוא משתוקק לעקור אל העיר, הערפד זן בכלכלתה המשתרעת את חורבות כפרו. דרקולה בז מעומק ליבו הריק לאולם המראות של האני (כידוע, דמותם של ערפדים אינה משתקפת במראה), אך בה בעת הוא מרותק בכל מאודו למראם של בני אדם הבוחנים עצמם במראות: "תליתי את מראת הגילוח שלי ליד החלון, והתחלתי להתגלח. לפתע חשתי ביד על כתפי ושמעתי את קולו של הרוזן אומר לי, 'בוקר טוב'".
יותר מכל סצנה אחרת ברומן, מגלה מעמד זה את התנוחה הניטשאנית של הגותיקה: כנגד העמדה הביקורתית, המעלה על נס את הרפלקסיה (ההתבוננות במראה), הגותיקה מציעה רפלקסיה על הרפלקסיה וכנגדה: היא נשקפת בתערובת לא נקייה של ספקנות וחמדנות על מוסד ההשתקפות עצמו; מקטרגת בטינה על טובות ההנאה של ההתבוננות העצמית בעודה מתחממת באורה; חוגגת ביהירות את תעניתה (דרקולה אינו סועד לעולם) ובה בעת מתקינה לעצמה ארוחת שאריות נאה מחייהם של אחרים.
טירתו המתפוררת של דרקולה מטילה את צילה האירוני הארוך על כל בית - פרטי או לאומי. ספק אם עיקר מפעלה ההגותי של הוצאת "סלע מאיר" שותף לאירוניה הזאת: ככלות הכול, שמרנותם האנטי-ליברלית של מי שביקשו להבריח אל הבוקר המגייס של הנאורות חתיכת לילה ימי-ביניימית נתגלגלה לה כעלותה מקבר ישראל בשמרנות ניאו-ליברלית מובהקת למדי. אך אין כמו הגותיקה לפטור את המתים-החיים מכל חוב לסנטימנטים החסודים של מספידיהם; מה עוד שמותר לנחש, כי גם דרקולה עצמו אינו עתיד להתאונן על החברה שנקלע אליה. אדרבה, הוא יזמין את שכניו למדף לבוא בצל קורתו, ולהשיח באוזניו לאורך לילות ארוכים בסאון פלאיה של עירם, בנס הטרי של ריבונותם. ובעלות השחר, כשתכביד העייפות על שמורותיהם והשינה תכריעם לבסוף ונשימתם תהיה שלווה וקצובה, ייפול צל גרום על מיטותיהם ושקיקת שפתיים צמאות תפר את דממת הטירה.
פורסם לראשונה: 08:13, 14.10.22
