הנושא של תוגת הבורגנות עמד במרכזם של לא מעט סרטים ישראליים – מ"עיניים גדולות" (1974) של אורי זוהר, דרך "זוג נשוי" (1983) של יצחק צפל ישורון, "קשר עיר" (1998) של יהונתן סגל ועד "ההתחלפות" (2011) של ערן קולירין – אבל לא זכורים יותר מדיי סרטים שעסקו בבורגנות המזרחית. סרט הביכורים של משה רוזנטל, "קריוקי", מעמיד אותה במרכזו, והופך את הסביבה האורבנית של מגדלי "יוקרה" מחופי שיש עם מרפסות שמש הפונות לנוף משעמם – למרכז הדרמטי, הרגשי והסמלי של חוויית הריקנות של גיבוריו.
"קריוקי" טריילר
ראשית, גילוי נאות: הסרט הופק, בין היתר, על-ידי חברת ההפקות של בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש טיש באוניברסיטת תל-אביב שבו אני מלמד מזה שנים רבות. מטרתה היא לסייע לבוגרי ביה"ס המצטיינים ביצירת סרטיהם הראשונים. ואכן רוזנטל, שכבר הציג את הסרט בפסטיבל טרייבקה ומאוחר יותר זכה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל הסרטים בירושלים, מתגלה בו כבמאי רגיש, גם אם יש לי כמה הסתייגויות מהתסריט שכתב. נדמה לעיתים שיש משהו מאולץ בדמות שמגלם פה ששון גבאי, זו של מורה בשנת שבתון ששנות נישואיו הרבות הפכו אותו לגבר כבוי, שמגלה לפתע טעם חדש לחייו. אבל הופעתו, כמו גם משחקה של ריטה שוקרון כרעייתו – מטעינים את הדמויות הללו בעוצמה רגשית. זה מסוג הסרטים שבהם קשה לחשוב על שחקנים אחרים המגלמים את הדמויות. גבאי ושוקרון, שזכו שניהם בפרס אופיר על תפקידיהם, פשוט מתמזגים בהן.
גבאי ושוקרון הם מאיר וטובה, בעלת בוטיק, שחייהם מייצגים לכאורה את השאיפה הבורגנית המושלמת. אבל לא קשה להבחין שדבר כבר אינו מלהיב אותם, במיוחד לא את מאיר (נקודת המבט של הסרט היא גברית במובהק), ושחייהם עתה כשהם נותרו לבדם בבית, הבנות עזבו זה מכבר, חסרים את אותו ניצוץ שיאיר אותם מחדש. הניצוץ הזה מגיע בדמותו של איציק מרציאנו (ליאור אשכנזי), רווק זוהר בעל סוכנות דוגמנות שהגיע מאמריקה ועובר להתגורר בפנטהאוז של בית הקומות בחולון שבו גרים מאיר וטובה. כבר מלכתחילה, איציק מוצג כפנטזיה המושלמת – דירתו המפוארת והמאובזרת נדמית כארץ פלאות של קיטש יוקרתי; הוא עצמו, במראה מייקל דגלאס, נראה כמו גרסה רעשנית של שטניות מפתה.
3 צפייה בגלריה
קשה לחשוב על שחקנים אחרים שיגלמו את הדמויות. מתוך "קריוקי"
(צילום: באדיבות גאודאמוס הפקות בע"מ)
המפגש הראשון בין מאיר ואיציק מתרחש אחרי שמכונית המזראטי של השכן החדש בבניין חוסמת, באופן שאי אפשר להתעלם מסמליותו, את היציאה מהחנייה של בני הזוג. מכתב התנצלות ששולח איציק ביום למחרת מביא אליו את מאיר המזהה בגבר הצעיר ממנו, שמזמין אותו פנימה אל דירתו, כמי שיכול להפיח רוח בחייו המרוקנים. מכאן יכולה הסיטואציה להתקדם בשני כיוונים עיקריים: האחת, דרמה פסיכולוגית אפלה נוסח רומן פולנסקי, שבה המפגש מערער את חייהם של בני הזוג וחושף יסודות אלימים וקודרים באורח החיים הבורגני שלהם; והשנייה – דרמה קומית שאינה מבקשת לחתור תחת ציפיותיו של קהל בורגני שרוצה לראות את בני הזוג מגלים מחדש זה את זו. ניחשתם נכון: "קריוקי" בוחר, וזה בסדר גמור, באופציה השנייה. זהו סרט שמבקש לעשות לנו טוב על הלב, ועל הדרך לצאת עם תובנות נוחות לעיכול. זהו סרט מהנה מאוד.
ביקורות קולנוע נוספות:
בתבונה רבה נמנע רוזנטל לספק איזושהי מורכבות לדמותו של מרציאנו. כתוצאה, הדמות הזו נעה בין מישורי הפנטזיה והריאליזם, והכניסה אל דירתו המעוצבת אכן נדמית כמעבר לעולם אחר שבו הבורגנות המאופקת והמשועממת יכולה למצוא את חיותה. זהו עולם של מסיבות, סמים ואלכוהול, אך גם של מכונת קריוקי, זו שמעניקה לסרט את שמו ומשמעותו. האפשרות להיפתח ולשיר, לזכות באהדה ומחיאות כפיים, להיות לרגע הכוכב, וגם כמובן לזייף ולהיות מגוחך – מנוגדת לכאורה לאופיו המופנם של מאיר. כבר ראינו סרטים שבהם הדמויות משתעשעות במועדוני קריוקי, אבל סרטו של רוזנטל נדרש אל הדימוי הזה, שיש בו משהו המוני ופתטי, מבלי להתנשא על גיבוריו. להפך – מרגש לצפות בדמות שמגלם גבאי כאשר היא מתגברת בהדרגה על עכבותיה, ונדמית כמי ששבה בהדרגה לחיים עם כל ביקור בפנטהאוז המייצג מקור של תשוקה ומשיכה. בסיום הסצנה הנהדרת שבה הוא מבצע את שירו של אבי טולדנו, "מה חשוב היום", מתחשק לך פשוט לעמוד על הרגליים ולמחוא לו, למאיר-גבאי, כפיים.
3 צפייה בגלריה
הבורגנות המאופקת והמשועממת יכולה למצוא את חיותה. מתוך "קריוקי"
(צילום: באדיבות גאודאמוס הפקות בע"מ)
כאשר מאיר וטובה חשים נבגדים על ידי איציק, קשה שלא להזדהות עם תגובתם שיש בה אפילו משהו ילדותי. עבור כל אחד מהם הוא מייצג גבריות חיה ומושכת שאותה הם למעשה חולקים. וכך, כשמאיר כמו מנסה להשיב לעצמו את מראהו הצעיר, נדמה שזה לא רק כדי לעורר את מערכת היחסים שלו עם טובה, אלא להפוך את עצמו למושא של תשוקה. הוא מזכיר קצת את הדמות שגילם קווין ספייסי ב"אמריקן ביוטי" (1999) – זו של בורגני מזדקן ומשועמם שחייו הצפויים מקבלים תפנית כאשר הוא מתאהב בחברתה של בתו המתבגרת. אלא שהתשוקה כאן מופנית אל הגבר הצעיר ממנו, המצליח והנהנתן, שמייצג עבורו את מה שהוא חלם עליו, או שלא, זה לא לגמרי משנה. "קריוקי" אינו מגשש באפלת החיים הבורגניים. הוא מאפשר לה גאולה.
כאמור, זה אינו סרט שמאתגר את קהלו. חלק לא מבוטל מהצופים יחוש, מן הסתם, שזהו "סרט עלינו". אני אוהב את ששון גבאי בכל תפקיד שהוא (ותפקידו פה מזכיר את דמות מפקד תזמורת המשטרה מ"ביקור התזמורת"), אבל המהלך שדמותו עוברת הוא אולי צפוי מדי כאשר בחלקו החותם של הסרט הוא מטיח באשתו את תסכוליו – זהו רגע שבו הצפוי נהפך לצפוי מאוד. לכן, זוהי דמותה של טובה, והופעתה של ריטה שוקרון, שעוררו יותר את תשומת לבי. אישה שהיא להבה מהבהבת בצללי הזוגיות הבורגנית. סרטו של רוזנטל מעניק לשחקנית הנפלאה הזו, ממש כמו לדמותה בסרט, הזדמנות לפרוח. וזה תענוג לצפות בה.
3 צפייה בגלריה
חלק לא מבוטל מהצופים יחוש, מן הסתם, שזהו "סרט עלינו". מתוך "קריוקי"
(צילום: דניאל מילר, באדיבות גאודאמוס הפקות בע"מ)
