הסצנה המציאותית לגמרי הזו יכולה להישמע מוכרת למי שצפה בסרטי אסונות או בסדרה הפופולרית "אבודים". אי שם בפסגת הר ברכס הרי האנדים בארגנטינה, בגובה אלפי מטרים מעל פני האדמה, לצד גופות חבריהם המוטלות על השלג, חבורת ניצולים מהתרסקות מטוס מנסה לשרוד תנאי מזג אוויר בלתי אפשריים ורעב קיצוני, שמותח אותם עד הקצה ומביא אותם להחלטה דרמטית במיוחד.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זהו סיפורה של טיסה 571. טיסה שרוב נוסעיה היו שחקני ראגבי, ענף ספורט קשוח המצריך חוסן פיזי ומנטלי. עם זאת, גם במגרש הם לא נתקלו בסיטואציה קיצונית ומאתגרת כמו זו שנקלעו אליה ב-12 באוקטובר 1972.
חברי נבחרת הראגבי Old Christians Club, של מכללת סטלה מאריס ממונטווידאו, המריאו באותו יום בטיסה של חיל האוויר האורוגוואי בדרכם למשחק בסנטיאגו, בירת צ'ילה. המטוס הדו-מנועי מסוג פיירצ'יילד FH-227D המריא מנמל התעופה הבינלאומי של בירת אורוגוואי, ועל סיפונו היו חמישה אנשי צוות ו-40 נוסעים - שחקני הקבוצה, בני משפחה וחברים. בשל תנאי מזג אוויר סוערים, המטוס נאלץ לנחות במנדוסה שבארגנטינה, שם שהו הנוסעים במהלך הלילה. למחרת המריא המטוס לעבר סנטיאגו. במהלך הטיסה ביצע הטייס שגיאת ניווט חמורה. בעודו מנסה לתקן את המצב, הכנף הימנית פגעה בפסגת הר ברכס הרי האנדים, בגובה 4,200 מטר, ונקרעה מגוף המטוס. גם הזנב נקרע, ונוצר חור בגוף המטוס שנעצר בערימת שלג. רגע לפני מותו, הטייס אמר לניצולים שהם נמצאים בשטח של צ'ילה. למעשה הם היו בארגנטינה.
תריסר מהנוסעים נהרגו בהתרסקות. חמישה נוספים נפצעו ומתו למחרת. השורדים נהגו לשהות ולישון בשרידי המטוס. הם מצאו את עצמם מתמודדים עם תנאי קור קיצוניים, סופות, מפולות שלגים, מחסור בחמצן, מחלות, חשיפה להחזר קרני השמש מהשלג ומהר מאוד גם עם רעב, אחרי שחיסלו את הקרקרים, החטיפים ובקבוקי היין שהיו במטוס. ניצולים אחדים לא הצליחו לשרוד את התנאים הקיצוניים ואת התאונות שהתרגשו עליהם. במקביל, החיפושים של כוחות החילוץ אחרי השורדים הופסקו כעבור שמונה ימים, אחרי שהצוותים לא הבחינו בשרידי מטוס ובגופות. הניצולים, שפיתחו כישורי הישרדות מרשימים, הבינו שכדי לשרוד עד שיגיעו כוחות חילוץ עליהם לאכול את בשר חבריהם המתים, שנותר טרי בשלג. ההחלטה הזאת עוררה התחבטויות וויכוחים, וקומץ מהם התנגד לצעד. אחד הניצולים, ננדו פראדו, שאיבד את אימו ואחותו, ניסה לשכנע את המתנגדים וטען שלמעשה לא מדובר בקניבליזם, מאחר שהם לא יצאו לצוד ולא הרגו אף אחד. בסופו של דבר לאיש לא נותרה ברירה, והם נאלצו לאכול את המתים.
השורדים הבינו שהם חייבים לשגר משלחת שתחצה את ההרים ותזעיק עזרה, ואחדים התנדבו לצאת למשימה. הם תפרו שק שינה מאולתר מחומרים שלקחו ממושבי המטוס, בתקווה שהוא יעזור להם לשרוד את המסע המסוכן. ב-12 בדצמבר יצאו פראדו, אנטוניו ויסינטין ורוברטו קאנסה לדרך. במהלך המסע ויסינטין חזר לשרידי המטוס, בעוד שני חבריו המשיכו, הגיעו לנהר והחלו ללכת לאורכו, עד שמצאו עדר פרות ושרידי מחנה. אז הם הבחינו בבוקר צ'יליאני שרכב על סוס מעברו השני של הנהר. הבוקר זרק לעברם אבן, שעליה כרך עיפרון ונייר, והם כתבו את מה שעבר עליהם ואת העובדה שיש ניצולים נוספים. הבוקר יצא להזעיק עזרה, ובעקבות השמועה שהתפשטה הגיעו למקום כלי תקשורת כדי לראיין את שני הניצולים. ב-22 בדצמבר 1972, מסוקים של צבא צ'ילה חילצו חלק מהשורדים מאתר ההתרסקות. "ואז גוסטבו, אחד מאיתנו, הראה למחלצים את העצמות של אלה שלא שרדו ונאכלו ואמר: זה היה מרסלו, וזה היה…', סיפר קאנסה. "הבחור המחלץ לא הבין מה קורה. מבחינתו אלה היו רק שאריות, עצמות. הוא אמר לו: 'זה לא חשוב, גוסטבו'. הו לא, זה כן היה חשוב - כי זה היה בן אדם". למחרת חולצו כל השאר.
16 הניצולים, שסבלו מתת-תזונה ומשאר תחלואים, נלקחו לטיפולים רפואיים. הם הפכו לגיבורים ולכוכבי תקשורת בכל העולם. בהתחלה הניצולים הסתירו את עניין אכילת בשר האדם, אבל הסיפור דלף והם נאלצו לקיים מסיבת עיתונאים ולספר מה עבר עליהם. כעבור מספר שבועות הניצולים חזרו לאתר ההתרסקות, קברו את שרידי החברים וקרובי המשפחה שלהם והקימו אתר הנצחה.
הפרשה הונצחה בספרים ובסרטים, תיעודיים ועלילתיים. אחד מהם, "לחיות - סיפורם של ניצולי האנדים", שפורסם ב-1974 וכלל ראיונות שערך הסופר פירס פול ריד עם הניצולים ועם בני המשפחות שלהם, הפך לרב-מכר בינלאומי, כולל בישראל. ב-1993 הספר אף זכה לעיבוד הוליוודי, "לחיות", שביים פרנק מרשל, ובו כיכבו אית'ן הוק ווינסנט ספאנו. 30 שנה אחרי ש"לחיות" יצא למסכים, מגיע היום (חמישי) למרקע הביתי סרט חדש תוצרת נטפליקס בשם "אחוות השלג" שמשחזר את הפרשה, והולך לבלוט בעונת הפרסים הנוכחית. הסרט, שנעל את פסטיבל ונציה האחרון, נבחר לייצג את ספרד בקרב על האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר. בדרך לאוסקר הוא כבר זכה בשלל פרסים, כולל פרס האיפור ופרס האפקטים המיוחדים, בטקס פרסי האקדמיה האירופית ה-36 שנערך לאחרונה בברלין. הוא גם מועמד ל"גלובוס הזהב" בקטגוריית הסרט הזר המצטיין ול-13 פרסי גויה (התשובה הספרדית לאוסקר).
"אחוות השלג" מסתמך על ספרו של הסופר והעיתונאי פבלו ויירצ'י מ-2009, שגם כתב את התסריט ונמנה עם המפיקים. "הייתי מעורב מאוד בסיפור כי מדובר היה בחבריי לספסל הלימודים - חברים בקבוצת הראגבי שהכרתי מימי בית הספר", סיפר וויירצ'י בריאיון שערכתי איתו בפסטיבל ונציה. "היינו אז רק בני עשרים פחות או יותר, וכשאתה בגיל הזה אתה מרגיש כאילו אתה בן אלמוות. ואז קרתה התאונה, ואני לא אשכח את הימים שאחרי ההתרסקות. מאחר שהכרתי את החבר'ה מנבחרת הראגבי, ידעתי שהם חזקים פיזית ונפשית והרגשתי שאולי הם שרדו, אבל זו הייתה סתם תחושה שהייתה לי. כעבור שנים ננדו, שישב שולחן לפניי בבית הספר, ביקש שאכתוב, כי הכרתי את העובדות ואת האנשים והם בטחו בי. חשבתי שדרך הכתיבה אוכל להתמסר לסיפור ולמי שאיבדנו".
אילו אלמנטים חדשים ניסית להכניס לספר ולסרט שיבדילו אותם מיצירות קודמות, ומה דעתך על הסרט שנעשה ב-1993?
"אין לי שום דעה על הסרט 'לחיות'. לא דעה חיובית ולא שלילית. עצם קיום הסרט הזה היה חשוב בזמנו. הסרט ההוא הסתמך כזכור על הספר 'לחיות', שנכתב מיד אחרי שהניצולים שבו לביתם, כך שהפרספקטיבה שלו הייתה אחרת. המטרה בכתיבת הספר שלי הייתה להפריך את כל השקרים שהופצו על מה שקרה, ולהציע אלטרנטיבה. הספרים והסרטים הקודמים רק סיפרו עובדות ואת מה שקרה, אבל לא אמרו מה קרה לאנשים המעורבים. היינו זקוקים לכך שהזמן יעבור ושיהיה ידע נוסף, כי הסיטואציה הייתה טראומטית, מורכבת מאוד ומרובת פנים. רק לאחר שהזיכרונות התקהו קצת היה אפשר לנתח ולדבר על האירוע".
הזכרת שקרים, באילו שקרים מדובר?
"התקשורת פרסמה למשל שמפולת השלג שהרגה חלק מהניצולים מעולם לא קרתה. עם זאת, יש לנו 16 עדים ששרדו ומצהירים על האמת שלהם. בכלל, התקשורת המציאה דברים ועיוותה את המציאות. אחד האלמנטים שעבר מניפולציה בתקשורת היה הקניבליזם, שתואר כמשהו אחר, כלא רק קניבליזם, אבל זאת הייתה סיטואציה מורכבת ועדינה. לכן הרגשנו שנדרש ספר גדול, חשוב ומלא כדי להפריך את השקרים הללו. אחרי החוויה הגרועה של הספר 'לחיות' ופרסומי התקשורת, הניצולים היו זקוקים, וכך גם אני, לספר שכתוב בגוף ראשון ויספר מה באמת קרה".
למה בחרת בשם "אחוות השלג"?
"מדובר במשפט שאמר הניצול רוברטו קאנסה, שהיה שכן שלי. קיבלתי ממנו השראה, אני תמיד גונב ממנו רעיונות. באחת השיחות שלנו הוא הזכיר את אחוות השלג, ושאלתי מה זה והוא הסביר לי. פסיכולוגים אומרים שטראומה יכולה להימשך תקופה ארוכה, אבל במקרה הזה החבר׳ה האלה התגברו על הבעיה עוד כשהיו על ההר - כי הם בילו שם המון זמן, והיה להם את כל הזמן לעכל את הטראומה בעודם מכוננים את 'אחוות השלג' הזו, שעזרה להם מאוד".
כאמור, כמה יצירות כבר עסקו בסיפור המדהים הזה. איך תוכל להסביר למה חמישים שנה אחרי, אנחנו עדיין מרותקים אליו?
"מדובר בסיפור של 45 איש בלבד, אבל הוא מגלם ומסמל את העולם כולו. הוא עדיין מרתק אותנו, משום שתמיד יש אלמנטים חדשים שנחשפים, וגם מדובר בסיפור שנע בין החיים למוות, וזו תמה שתמיד מושכת תשומת לב. בזמן הקורונה כולנו היינו פגיעים וחיפשנו את האור בקצה המנהרה, כולנו חיכינו לאור, ומדובר היה בתופעה קבוצתית - ממש כמו בסיפור של 'אחוות השלג', ולכן אנחנו מרגישים מעורבים. מה שחשוב כאן זו ההתנהגות האנושית. הגאולה האחרונה של הניצולים בהר הייתה מבוססת על הצלה שהייתה חייבת להיות קבוצתית - לא רק של אדם בודד. או שכולם יינצלו, או שאף אחד לא".
מאז פרסום הספר, ויירצ'י הוצף בבקשות מבימאים שביקשו ממנו לעבד אותו לסרט, אבל הוא הדף אותם. "ואז ב-2016 קיבלתי מייל מהבמאי הספרדי חואן אנטוניו ביונה, שבדיוק צילם את סרטו 'בית היתומים'. המייל שלו היה כל כך מרגש ורגיש, שהניצולים ואני החלטנו לעבוד איתו. אהבנו גם את הגישה והתפיסה שלו. הוא מוכשר מאוד ואובססיבי".
בפגישתנו במהלך הפסטיבל, ביונה, שחתום על סרט האסונות על אירועי הצונאמי באוקיינוס ההודי, "הבלתי אפשרי", ועל ההמשכון מנפץ הקופות "עולם היורה: נפילת הממלכה", סיפר שהוא התרשם עמוקות מהספר "אחוות השלג". "אמנם הכרתי את הסיפור, אבל מהקריאה של הספר נוצר לי הרושם שהוא גדול בהרבה ממה שחשבתי וממה שציפיתי שיהיה. יש משפט שאומר שאנשים אוהבים סיפורים מהסוג הזה כי הם רוצים לדעת היכן עובר הגבול שלהם, כך שיש מין עניין אנתרופולוגי בלשאול את עצמך איך אתה היית מגיב אם היית נקלע למצב כזה. כדי לענות על השאלה הזו נסעתי לפני תחילת הצילומים להרי האנדים - בדיוק למקום שבו התרסק המטוס - ונשארתי לישון שם כמה ימים. כך היה לי רושם אמיתי על איך החיים שם למעלה ועל התנאים הקשים, וזה עזר לי מאוד ביצירת הסרט, שצולם שם רק בחלקו. הרוב צולם באתר סקי בספרד. צילמנו בצורה כרונולוגית, כך שהשחקנים היו בדיאטה והם ירדו הרבה במשקל. הם גם היו חשופים לשמש, להר, למזג האוויר. היה מעניין לראות איך הגוף שלהם השתנה".
ביונה גם הרגיש שנחוץ לספר את הסיפור מנקודת מבט אחרת: "לא רק מנקודת המבט של אלו שחזרו, של הניצולים - אלא גם של אלה שלא חזרו. זה המהפך והשינוי האמיתי בספר - הגיבורים הם לא רק השורדים אלא גם אלה שתמכו, ואלה שהקריבו את עצמם כדי שהאחרים יוכלו לחזור".
הסרט מובא מנקודת מבטו של נומה טורקאטי, סטודנט למשפטים בן 25 שלא נמנה עם קבוצת הראגבי. הוא הצטרף לטיסה בהזמנת אחד מחבריו. במהלך השהות בהר, על אף שלא הכיר את רוב האנשים, נומה בלט בחבורה והתחבב עליה. הוא תמך, עודד, העניק חמלה וסייע רבות בניסיונות להתקיים שם. נומה נפצע ברגלו ומצבו הלך והידרדר. הוא מת ב-12 בדצמבר, חודשיים אחרי התאונה, כשהוא שוקל 25 קילו בלבד. מותו היה מכה קשה לנותרים. הסרט מדגיש גם פתק שנומה כתב: "אין אהבה גדולה יותר מאשר להקריב את חייך למען חבריך". מותו והפתק העניקו השראה לשלושת המתנדבים, שהחליטו שזה הזמן שבו הם חייבים לצאת למסע המפרך ועתיר התלאות, שהוביל להצלת החבורה. "נקודת המבט של הסרט היא שיש גיבורים - אלה שממשיכים ללכת, עושים את המאמץ להגיע ליעד ושורדים - אבל יש גם גיבורים אחרים שעושים מאמץ, אבל לא מצליחים לשרוד", אומר ויירצ'י.
ביונה מחזק: "החלטתי להראות את הסיפור מנקודת מבטו של נומה, שהיה בחור אצילי, טוב, חסון, נדיב וחידתי, כי רציתי שהסרט יהיה תרגיל בריפוי ובתיקון של מה שהשתבש. מבחינתי היה חשוב להדגיש את התפקיד של כל מי שהיה מעורב, ובמובן מסוים הצופים ב'אחוות השלג' מתים וחוזרים לתחייה יחד עם נומה. בסוף הוא הופך לדמות מיתית, בגלל האופן שבו הוא התנהל במעלה ההר. בכלל, נומה נתפס בידי האחרים שהיו שם איתו כמיתוס, כאגדה, בזכות איך שהוא התמסר להם, בזכות הנדיבות שלו, בזכות כל מה שעשה עבור שאר האנשים. לדעתי, אין אהבה גדולה יותר מאשר למות עבור חבר".
זהו לא סיפור רק על הישרדות, אלא גם על טאבו - קניבליזם. איך ניגשת לחלק המורכב הזה?
"ב'אחוות השלג', הפרספקטיבה שלנו אינה ממוקדת באלה שאוכלים אנשים אחרים, אלא באנשים שנותנים את גופם לאחרים. זו נקודת המפנה, קו פרשת המים - ועל כן הסיפור שלנו הוא משהו שונה לגמרי מבחינה מוסרית ופילוסופית. עניינה אותי הקריאה הסימבולית הזו של מהי חברות נוכח האקט הזה".
דומני שיש פה גם דיון ברמה הדתית. אנחנו רואים את הגיבור נומה הולך לכנסייה, ואז על ההר הוא מקריב את עצמו כמו ישו.
"נומה, שהוא המספר - כך אני מעדיף שנכנה אותו, במקום שנקרא לו הדמות הראשית – היה אכן אדם דתי מאוד, ומי שהתקשה מאוד עם האכילה של בשר חבריו והתנגד לה. מה שרציתי להראות הוא שנומה היה צריך לשבור את הערכים התרבותיים שלו, ולהיפרד מהתרבות שהביא איתו מהבית, מהאדם שהיה. היה עליו לקבל את הטבע שלו. זו אחת הנקודות הכי מרתקות בעיניי בסרט: האפשרות להכיר את האישיות החבויה בך, ושיהיה לך את האומץ לקבל את מה שאתה. בסוף נומה עושה את מה שעשו האחרים ואוכל בשר אדם, גם אם עבורו זה קשה יותר מאשר להם. דרך הג׳סטה של נומה, והיכולת שלו לסלוח על מה שעשו האחרים, גם הקהל יכול לסלוח. אחרת המחילה הייתה מגיעה מהחברה, ממישהו מבחוץ, ולא היה לה את אותו הערך".
6 צפייה בגלריה
ננדו פראדו (השמאלי) ורוברטו קאנסה (במרכז) במסיבת עיתונאים אחרי ששרדו את ההתרסקות
(צילום: Evening Standard/Hulton Archive/Getty Images )
לבכורה החגיגית של "אחוות השלג" בוונציה הגיעו ניצולים אחדים, ובהם רוברטו קאנסה, שהתרגש מאוד מהסרט בכלל ומדמותו של נומה בפרט. "בשעתו, הספר 'לחיות' היה מאוד מסודר עם כל הפרטים של מה שקרה על ההר, אבל היו חסרים בו הרגשות - הנשמה של מה שקרה. הסופר פירס פול ריד אמר שבלתי אפשרי מבחינתו להבין ולהעביר את הנשמה של מה שקרה בהר. היה עלינו להמתין 50 שנה בשביל סרט כמו 'אחוות השלג', שבאמת תופס את הנשמה של מי שהיינו", אומר קאנסה ומוסיף: "הסרט נוגע בנשמה שלך, ואני מבין שנומה הוא הסמל לתחושה הזו. לשים אותו כמי שמייצג את נקודת המבט הזו היה מהלך מופתי ממש של ביונה. אנחנו מרגישים נחמה על כך שהקול שלו הוא שמספר לנו מה קרה - ואני מאמין שגם היום, מעכשיו, אני אשמע את הקול של נומה מספר על מה שקרה לנו.
"נומה נתן לנו את עצמו מלכתחילה. כדברי המשפט: ואהבת לרעך כמוך - שיא רוחב הלב. הוא אהב אנשים יותר משאהב את עצמו, וזו מבחינתי הסיבה שהוא מת. הוא עשה דברים שלכאורה לא היה מסוגל לעשות, וכך הוא נפצע – פציעה שהובילה למותו. זה היה שיעור עבור כולנו. בכלל, הסיפור שלנו גדול בהרבה מאיך שקיימנו את עצמנו ברמת המזון. ניצלנו בגלל שהיינו צוות ובגלל מגוון סיבות".
גם ננדו פראדו התייצב לבכורה בעיר התעלות, והתרשם מאיך ש"אחוות השלג" שִחזר את הסיפור. ״זה היה בדיוק ככה. אם אתה רוצה לדעת מה המצב הכי נורא שאפשר לדמיין, אז זה היה בדיוק כך, כמו בסרט. זו הייתה טרגדיה עצובה מאוד. תדמיין מה זה לאבד את אמא שלך ואת אחותך באותו יום, ולחיות 72 יום במקום הכי גרוע שבו בן אדם יכול לחיות. לא רציתי למות. אמרתי לעצמי שכל עוד יש בי אחוז אחד של חיים, אני הולך להיאבק כדי לצאת משם. התאוששתי, ניסיתי לעזור, להיות עדין עם האחרים, לעשות את הכי טוב שלי. כל התנאים התקיימו בסיפור ההישרדות הזה, ודברים קרו כשהם היו צריכים לקרות - למשל, היום שבו עזבנו את אתר ההתרסקות ויצאנו לחפש אחר עזרה היה היום שבו היינו צריכים לעזוב".
קרלוס פאאס רודריגז, שורד נוסף, סיכם: "ההקרבה של ננדו ורוברטו, לצאת אל הלא נודע מבלי לדעת מה הם ימצאו, הייתה דבר גדול. הם החליטו להילחם בשביל הקבוצה, כי הם ידעו שגם הקבוצה נלחמה עליהם. הסרט לקח אותי אל תוך המציאות המדהימה של מה ששרדנו. מדובר בסיפור קשה מאוד, אבל גם סיפור מרגש אודות חברות, סולידריות ואחדות".
שבוע לפני הבכורה בפסטיבל, ביונה ערך הקרנה פרטית במונטווידאו למשפחות הניצולים והנספים כאחד. "זכינו בגמול אדיר", אמר ביונה. "הצפייה בסרט ביחד סגרה את הפצע שהם עדיין נשאו עימם. אנשים שלא דיברו זה עם זה במשך 50 שנה, ופתאום בערב הזה התחבקו ושהו ביחד. המשפחות היו צריכות להקשיב, להבין ולראות מה קרה. רק אם אתה מבין מה קרה, אתה יכול לסלוח. המשפחות הבינו שאלה שחזרו, חזרו בזכות אלה שלא חזרו".
