שלחו אותי להתראיין לאיזה עיתון.
הגעתי לבניין גבוה, הלכתי במסדרון צר, נכנסתי לחדר קטן והתיישבתי על כיסא.
מולי ישבו שני מראיינים.
הם היו מאוד שונים אבל גם מאוד דומים.
לאחד מהם היה קוקו, והוא לא הפסיק לחייך.
לשני היו משקפיים, והוא ישב זקוף בידיים משולבות.
לפניהם עמד שולחן ועליו מגדל של קלסרים צבעוניים.
"קצת מוזר", חשבתי לעצמי, אבל זרמתי.
"אהלן", זרקתי לעברם.
"שלום, אתה מוכן להתחיל בריאיון?", שאל אותי הממושקף.
"בכיף", עניתי ונשענתי לאחור.
"ברשותך, אני אתחיל", אמר בנחמדות-יתר המראיין הקוקואיסט והצביע על הקלסרים. "כמו שאתה רואה, עשינו עבודת תחקיר מקיפה. יש לנו את כל החומרים. אנחנו יודעים עליך הכול, כולל הכול". הוא קרץ לי, הרים קלסר כתום והמשיך: "נתחיל עם זה שאחרי שקראתי את מה שאתה כותב, הרגשתי שאתה בינוני".
"בינוני?", נדרכתי וכיווצתי את הגבות.
"כן. בינוני.
גם ככותב כמובן, אבל אני חייב להודות - דרך הטקסטים שלך אני לומד שאתה די בינוני גם בשאר תחומי החיים. מה יש לך להגיד על זה?", הוא חייך אליי (אמא שלי לימדה אותי להיזהר מאנשים שמחייכים יותר מדי).
הייתי קצת בהלם, אז התחלתי לגמגם.
"אם אפשר להתערב, ברשותכם...", אמר פתאום המראיין השני, הממושקף. "אני לא חושב שאפשר להגיד שהוא בינוני. הוא מאוד מצליח. העובדות מדברות בעד עצמן. ספר לו קצת על ההישגים שלך!", הוא הפציר בי.
"מה קורה פה?", שאלתי אותם המום והתפתלתי בכיסא.
"אני אסביר לך למה התכוונתי", אמר המראיין הקוקואיסט באדיבות. "אני מרגיש שפשוט היה לך קצת מזל. אבל הבועה הזאת בסוף תתפוצץ ותיכף כולם יגלו שאתה סוג של זיוף. זו דעתי בלבד כמובן. לא חייבים להסכים".
"אבל, הוא מכר המון ספרים...", המראיין הממושקף נחלץ להגנתי.
"רגע! תן לי לסיים. אז סיכמנו שאתה כותב בינוני. אבל בוא, גם כבנאדם יש לי אליך טענות. כל מי שקורא אותך מבין את זה".
הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה, וחיכיתי שמישהו יקפוץ מפינת החדר ויספר לי שעובדים עליי. שנפלתי קורבן למתיחה מופרעת.
הקוקואיסט המשיך להתקיף ברכות: "כתבת על זה שאבא שלך מאוד חולה כבר תקופה ארוכה. אמא שלך מטפלת בו יום ולילה. ואיפה אתה? הא, אני שואל אותך... איפה אתה? אתה מבקר אותם מספיק? אתה עוזר? תהיה אמיתי איתנו ועם עצמך".
שניהם נעצו בי מבט וחיכו שאגיב.
ניסיתי לענות אבל פשוט לא הצלחתי.
הרגשתי איך הבטן שלי מתכווצת, הראש מסתחרר, והדופק עולה.
"מצטער, אני פה לשאול את השאלות הקשות, זה לא ריאיון מתחנף. כי גם כבן זוג יש לי איתך עניינים לא פתורים".
הקוקואיסט דפדף בקלסר סגול ואז הרים אליי מבט:
"תגיד, אתה באמת רואה את הבנזוג שלך?
אתה בכלל רואה משהו חוץ מאת עצמך?".
הוא חיכה לתשובה, ואני השפלתי את המבט.
"עם מי לעזאזל דיברתם?", שאלתי וניסיתי להציץ בקלסר.
המראיין הממושקף נתן פייט:
"אני חושב שאתה מגזים. הוא פרטנר מעולה גם אם לפעמים יוצא לו עקום. אף אחד לא מושלם. ולגבי ההורים – הוא שם כמה שהוא יכול. מה אתה חושב, שזה קל לו לראות את אבא שלו עם הליכון ואת אמא שלו בוכה?".
הסתכלתי על שניהם ורק חיכיתי לרגע שבו אצא מהחדר כדי שאוכל לרצוח את מי ששלח אותי לראיון הבלהות הזה.
"יש עוד כמה עניינים שהייתי שמח לקבל עליהם תשובה, כמו למשל –
איזה אבא אתה חושב שתהיה? כי לדעתי האישית אתה עוד לא בשל להיות הורה", המראיין הקוקואיסט כמעט לחש.
"אף אחד לא נולד אבא...", המראיין הממושקף התעצבן, ואז פנה אליי בנחרצות – "אתה תלמד!".
"בקיצור, בואו נגיד את מה שכולנו חושבים, חברים, מדובר בהבטחה גדולה שלא קוימה", הקוקואיסט סיכם.
"קוימה, קוימה, ועוד תקיים!", הממושקף הכריז בלי להבין שהוא מוריד אותי עוד יותר.
בשלב הזה הרגשתי שאני עומד לבכות, ושאלתי אותם: אתם לא באמת מתכוונים לפרסם את הריאיון הזה, נכון?
הם המשיכו להתווכח ביניהם, וככל שהמראיין הממושקף התגונן והצטדק – ככה הקוקואיסט התקיף והתנפל.
ואני יושב שם מולם, בחדר קטן בלי חלונות, מזיע ומתפתל, ומבין שהריאיון ההזוי הזה כולו מתקיים בראש שלי, וששני המראיינים – הם בעצם אני.
אני המראיין המניאק והמראיין החומל.
אני הקטגור והסנגור.
אני כתב האישום שלי וכתב ההגנה שלי.
אני המעריץ הכי גדול שלי והמבקר הכי בנזונה שלי.
אני כל המילים הרעות שנזרקו עליי, וכל המילים הטובות שנשלחו אליי.
וככה התרגלתי - להצליף בעצמי, ואז ללטף.
להצליף, ואז ללטף.
ושנים שאני חי במתח הזה שבין שניהם –
ואני אוהב אותי כל כך, ושונא אותי כל כך.
מבסוט על עצמי, ומבואס על עצמי.
המראה הזאת שלי היא מגדילה או מעוותת,
מגביהה או מצמקת,
אבל אף פעם לא מדויקת.
שנים שאני מנסה להוציא את שני המראיינים האלה מהראש שלי.
מנסה להיפטר מהקולות האלה, שקיימים בתוך כולנו.
אף פעם לא לקחתי בחשבון שקיימת אלטרנטיבה אחרת.
כי אני לא רק המראיין הטוב והרע - אני הרי גם המרואיין.
אני גם הצד השלישי שמשקיף מבחוץ.
שמקשיב לוויכוח האינסופי הזה.
שסופג את ההשתקפות של שני הקטבים.
ובטריטוריה הזאת, שמעבר לגדר, אני בוחר לשים את עצמי.
לפרוש מהריאיון.
להוציא את עצמי מהסיטואציה.
להתבונן בי דרך המורכבות הזאת.
להשלים איתה.
לא לתקוף ולא להתגונן.
לא לבחור צד.
לא להיות חלק מהמאבק.
להבין שאני לא שחור או לבן.
לא רע או טוב.
אני, כמו כולנו, הרבה יותר מורכב מההגדרות הדיכוטומיות האלה.
בסוף, בהחלטה של רגע שלקחה לי שנים, אני קם מהכיסא, מחייך אליהם ויוצא מהחדר.
בזמן שאני צועד במסדרון, אני קולט שהם בכלל לא שמו לב שיצאתי, ושהם ממשיכים לריב ביניהם.
וככל שאני מתרחק – הקולות שלהם דוהים ונמוגים, ואני... אני בכלל יורד לחוף לראות שקיעה ולשתות מרגריטה. בכל זאת, אוטוטו קיץ.
