כשחיים טופול עלה לקבל את פרס ישראל, בחן ובכריזמה האופייניים לו כל כך, איש באולם לא הבחין בשינוי. כישרון המשחק שהביא אותו עד לברודוויי ולטקס האוסקר, שימש אותו אז, לפני כשבע שנים, גם כדי להסתיר את מצבו האמיתי. אבל את פרס יו"ר הכנסת שבו זכה לאחרונה על מפעל חייו - כפר נהר הירדן המיועד לילדים הסובלים ממחלות חשוכות מרפא - הכוכב הבינלאומי, המפיק, הכותב והיזם החברתי כבר לא יגיע לקבל.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"הגרון שלי נחנק כשהתקשרו לבשר לי על הזכייה", אומר בנו עומר, שגון קולו העמוק, חביבותו ומאור פניו מזכירים מאוד את אביו. "לא הייתי אף פעם בכנסת, ועם כל הציניות, כשהזמינו אותי לשם, ועוד לקבל פרס, התרגשתי מאוד. שמחתי שמכירים לאבא תודה על מה שהוא עשה. אבל מיד אחרי השיחה עם יו"ר הכנסת, מיקי לוי, מאוד הצטערתי. לטקס הזה אבא כבר לא יוכל להגיע, כי בשנים האחרונות הוא סובל מאלצהיימר".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מתי הבנתם שמצבו מתחיל להידרדר?
"הרבה זמן הוא חיפה על זה בהצלחה. אבא הוא מקצוען פר־אקסלנס ושחקן נפלא, שפיתח כל מיני טכניקות להסתיר את הבעיות שהחלו לצוץ. כשהוא זכה בפרס ישראל, האלצהיימר שלו עוד היה במצב התחלתי. הוא דיבר נהדר בטקס, וגם באירועים אחרים, ואף אחד לא הרגיש בזה.
"בהתחלה גם אני התכחשתי למצב, אמרתי שהכול שטויות. שזה רק בגלל הגיל. אבל בשנים האחרונות כבר היה בלתי אפשרי להתעלם מהמחלה. גם האנשים הקרובים בחבר המנהלים של עמותת כפר נהר הירדן הבחינו בשינוי, ומתוך כבוד גדול אליו לא אמרו לו דבר. כשקלטתי שיש באמת בעיה, הפכתי לבק־אפ, לגיבוי שלו. פשוט הלכתי איתו לכל מקום".
כך, כשבנו לצידו, ניסה טופול לתפקד כרגיל. "נסעתי איתו לפני כארבע שנים לפגישות בסין, לגבי מיזם שהיה לו. למרות שהוא ניסה לעמוד בפרונט ולנהל הכול, הוא היה צריך הרבה עזרה ולחישות ממני כדי להבין מי האנשים האלה בכלל ומה אנחנו עושים שם בעצם".
הוא אמר לך פעם שקשה לו, שיש לו בעיות זיכרון?
"הוא הבין שהוא לא שולט במה שקורה לו, אבל עדיין צייר וכתב המון ויכול היה לשיר. אף פעם לא שמעתי אותו אומר, 'אני לא מסוגל' או 'לא זוכר'. הכבוד שלו לא נתן לו להגיד את זה. הוא אמר רק, 'אני צריך את העזרה שלך'".
לא קל להגיע לשלב שבו אתה צריך לטפל באבא.
"אני מתעסק בטיפול כבר 25 שנה, כנטורופת, רופא סיני והומיאופת, אז התכוננתי לעובדה שבשלב מסוים הוא יזדקק לעזרתי. זה לא נפל עליי מהשמיים, ועדיין, הצפייה בתהליך הזה, בקמילה שלו, קשה לי מאוד רגשית. יש לי לא פעם דמעות בעיניים, בעיקר לאור העובדה שאבא שלי היה אדם כל כך רב־יכולות וכישורים. הוא היה פנומנלי בכל מה שעשה. אצל אנשים שהיכולות הוורבליות היו הפורטה שלהם, תהליך הדעיכה קשה במיוחד לצפייה".
הוא עדיין מזהה אותך?
"כן, הוא מזהה", עומר אומר בהתרגשות. "אני לא יודע אם הוא זוכר שאני הבן שלו, אבל הוא נותן לי לחבק ולנשק אותו".
לפני כשנתיים הפך הליווי הצמוד של עומר להדוק אף יותר. הוא ואשתו יפעת השכירו את ביתם בנוף ים, שם נמצאת עדיין הקליניקה שלו, ועברו לגור עם הוריו בתל־אביב. "זה לא שאמא ביקשה את זה ממני, אבל בקורונה הבנתי שהולך להיות להם קשה והחלטנו לעבור", הוא מסביר, "הם גרים בדופלקס, כך שאנחנו לקחנו את הקומה העליונה. שתי אחיותיי הצעירות, עדי וענת, חיות בחוץ לארץ, אז בין כה מצאתי את עצמי אצלם יום־יום".
איך מתמודדים במשפחה עם המחלה?
"אמא שלי היא בוודאי העוגן של אבא. נסעתי עכשיו לשבוע עם המשפחה לאיטליה, לכבוד יום הולדת 60, וביקשתי מעדי שתבוא מלונדון להיות כאן. אני לא יודע אם אבא הבין בדיוק איך היא קשורה אליו, אבל הוא נתן גם לה לנשק אותו ולחבק אותו. לפני כמה ימים ביקרה אותו אחותו הצעירה שוש. כשהוא קלט אותה, אורו עיניו וחיוך ענק התפשט לו על הפנים ולא עזב אותו עד שהיא הלכה".
דיברתם בעבר על האפשרות שיחלה?
"לא שאלתי, אבל הוא תמיד אמר לי, 'אם אגיע למצב כזה, תעשה לי טובה, תעזור לי למות'. אבל אתה יודע איך זה, אתה יכול להבטיח הכול, אבל לעשות זה הרי בלתי אפשרי. אם הוא היה קולט עכשיו מה קורה לו, הוא היה מבקש למות. מאז ומתמיד הוא הרגיש קרבה לאלוהים, קצת כמו טוביה מ'כנר על הגג', שמדבר איתו בהצגה. יש גם ימים שהוא אומר, 'אני רוצה למות'. הוא הכיר את המחלה, גם אבא שלו סבל מאלצהיימר ואבא שלי טיפל בו. טוענים אומנם שאלצהיימר היא לא מחלה תורשתית, אבל זה לא משכנע אותי".
זה גורם גם לך לחשוש?
"אני עושה הכול כדי לשמור על עצמי ולוקח כל תוסף אפשרי שיכול לעזור לי למנוע את ההידרדרות של המוח".
7 צפייה בגלריה
הקריירה עמדה בראש סדר העדיפויות. חיים טופול בקטע מתוך המחזמר ''כנר על הגג'', בטקס פרסי הטוני 1991
(צילום מסך)
חיים טופול, בן ה־86, הוא ללא ספק אחד מענקי התרבות הישראלית שצמחו פה. תחנות חייו משיקות לאבני הדרך של תולדות התיאטרון, הקולנוע והבידור בארץ - מלהקת הנח"ל, שבה שירת עם אורי זוהר, יונה עטרי, נחמה הנדל ויוסי בנאי וגליה, שהפכה לאשתו, דרך להקת בצל ירוק שהקים ותיאטרון חיפה שייסד לצד יוסף מילוא, ועד סרטים מיתולוגיים כמו 'סאלח שבתי' ו'ארבינקא' וכמובן תפקיד חייו, טוביה ב''כנר על הגג'', שאיתו רץ במשך שנים בהצלחה ענקית ברחבי העולם. בדרך קטף גם שני פרסי גלובוס הזהב (על '''סאלח שבתי'' ו''כנר על הגג''), וכמובן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, ועל מפעל חייו - כפר נהר הירדן.
בבית היה ברור תמיד שהקריירה שלו עומדת בראש סדר העדיפויות. "הוא לא התעסק אומנם בשום אספקט של גידול הילדים, זה היה התחום של אמא וסבתא, אבל היה אבא מופלא", אומר עומר. "כשהוא נסע לתקופה ארוכה לחו"ל, כל המשפחה הצטרפה אליו. זאת הייתה חוויית ילדות נהדרת. כדי שלא נפסיד לימודים, נסעה איתנו גם מורה ישראלית יוצאת מהכלל - עטרה לוי, האקסית של שייקה לוי".
מה אתה זוכר מהנסיעות האלו?
"ב־1967, כשהייתי בן ארבע, עברנו ללונדון לשנה בגלל 'כנר על הגג'. זה היה עולם מהאגדות, עולם קסום. להסתובב כילד מאחורי הקלעים זאת חוויה, בעיקר כשמדובר בכזה להיט, עם קאסט של 35 אנשים ועוד אנשי צוות. היום אני חשוב שזה לא ייאמן שפשוט איפשרו לי את זה.
"אני זוכר שישבתי איתו ועם מיה פארו על הסט כשהם הצטלמו יחד בלונדון לסרט 'העין הציבורית'. היא הייתה אז צעירה ומאוד חביבה. כשהוא שיחק ב'לפני בוא החורף', עם דיוויד ניבן, שהיה איש מקסים, גרנו יותר מחצי שנה באוסטריה. אני זוכר אותו כדוד חביב ולבבי שנהג לבוא אלינו לארוחות שבת. בצילומים של 'לעיניך בלבד' בסדרת ג'יימס בונד כבר שירתי בצבא, אבל אחותי עדי הייתה משחקת עם רוג'ר מור שש־בש בהפסקות. מאחורי הקלעים אנשים הם אנשים, לא כוכבים".
בכל זאת, הוא גם נעדר הרבה. לא כעסת עליו בגיל ההתבגרות? עם מי התייעצת על יחסים עם בנות למשל?
"ההתבגרות שלי בשנות ה־70 נראתה כמו בסרטי 'אסקימו לימון'. מי בכלל שאל אז את ההורים שאלות כאלה? עשינו בלי לשאול והתייעצנו עם החבר'ה. לכל אחד היה את החברים המבוגרים שסיפרו לו את האגדות שלהם. אבא הוא גם איש מאוד שמרן. הוא אומנם גדל בנוער העובד, ההכשרה, הנח"ל והקיבוץ ומהרבה בחינות נשאר סוציאליסט בנשמתו, אבל בדעות הפוליטיות הוא ימני. הוא וגנדי (רחבעם זאבי) אהבו אחד את השני והיו חברים בלב ובנפש, אם כי בשנים האחרונות הוא הצביע ליאיר לפיד".
השמרנות, מספר עומר, הפרידה את אביו גם מאורי זוהר, שהיה חבר ושותף. "הקשר ביניהם נותק כמעט לגמרי כשאורי הלך עם חבורת לול ועישן מריחואנה וחשיש. אבא שלי לא היה אף פעם חלק מזה ולא היה בעניין של סמים ואורגיות. זה היה ממש ממנו והלאה. באיזשהו שלב אבא ופשה (אברהם דשא 'פשנל') 'קנו אותו החוצה' מהתיאטרון העממי, שאורי היה שותף בו איתם. פשה לעומת זאת היה ונשאר אחד החברים הכי טובים של אבא. לנסוע איתו באוטו היה פשוט לבכות מצחוק. הבטן נקרעת. היה לו הומור נונסנס משובח".
לאמא שלך לא היה קשה עם הנדודים הממושכים בעקבות הקריירה של אבא?
"אמא שלי אישה מאוד נוחה. המוטו מבחינתה, הוא חיה ותן לחיות. היא גם אינטרוברטית פתולוגית. אומנם בצעירותה היא הייתה שחקנית, אבל זה עלה לה בבריאות. בהמשך היא העדיפה להסתגר בתוך הקונכייה שלה".
ואתה לא רצית ללכת בדרכו?
"לא ממש. משחק זה מקצוע מזוכיסטי. זה דבר אחד להיות סטאר גדול ודבר אחר להיות סתם עוד שחקן. אני לא מבין איך אפשר לעשות אודישנים ולקבל חמישה ריג'קשנים ביום. צריך עור של פיל לכל הדחיות האלו. כשלמדתי קולנוע באוניברסיטה לקחתי גם שיעורי משחק והופעתי בסרטי סטודנטים, לא מעבר לזה".
האחיות שלך דווקא ניסו את מזלן בתחום.
"בהחלט, אבל גם הן החליטו להפסיק באיזשהו שלב. אף אחד מאיתנו לא מוכשר כמו אבא שלי".
עומר, הנשוי ליפעת שכטר, נערת ישראל לשעבר ומעצבת פנים ויזמית נדל"ן כיום, ואבא לשלושה (אריאן, 29, איתמר, 28, ואליה, 27) העדיף כאמור את אחורי הקלעים. "התחלתי כעוזר הפקה בסרט הראשון של נדב לויתן, 'הכלה', ומשם התגלגלתי. אחר כך עמוס גוטמן לקח אותי כעוזר במאי בסרט 'בר 51'".
מה אתה זוכר מהעבודה איתו?
"הוא מת עליי. היה קופץ לי לידיים ומבקש, 'תחזיק אותי'. במסגרת התחקיר לסרט עמוס גם הכיר לי את כל הסצנה - מגן העצמאות ועד המועדונים. זה היה פשוט מדהים".
ואיך הגיב לזה אבא השמרן?
"אבא היה לדעתי, כמו רבים בדורו, הומופוב קלאסי, אבל הרשה לעצמו להתבדח על הנושא עם יוסי גרבר. הכול השתנה אחרי האיידס. הוא עשה את 'כנר על הגג' בברודוויי כשפרצה המגפה, והרקדנים בלהקה, שהיו גייז ברובם, נפלו כמו זבובים. הוא סיפר לי שזאת הייתה טראומה גדולה עבורו, שכל הקאסט היה בדיכאון".
אחרי שהשתפשף בתעשייה המקומית, המשיך עומר לארצות־הברית. "למדתי קולנוע ועבדתי באולפני פרמונט, שהיו בית ספר בל יתואר. למזלי, כשחזרתי לארץ ב־91', אחרי חמש שנים, בדיוק הקימו את הכבלים והפכתי לבמאי הבית של 'תבל'".
בניגוד למה שראה בבית, כשהפך לאבא החליט על הסבה מקצועית. "אני גבר של אישה אחת ואיש משפחה כמוהו", הוא אומר. "אבל כשנולדו הילדים הבנתי שבימוי זה עבודה של 24/7 והתחלתי ללמוד רפואה סינית. עכשיו אני מחכה כבר לנכדים".
כשעומר נולד, לעומת זאת, אביו רק החל את הפריצה הבינלאומית הגדולה שלו. "אתה מכיר את הסיפור על הדרך שבה הוא הגיע ל'כנר על הגג'? המזכירה של המפיק סיפרה לו על הזקן הנפלא מ'סאלח שבתי', בסרט שהיה מועמד לאוסקר, והתקשרה אליו. אבא היה אז בן 30. כשהוא הגיע לאודישנים, שאלו אותו בפליאה, 'מי אתה?' הוא ענה, 'טופול', והם עשו 'אוי א־ברוך'. מה לצעירצ'יק הזה ולטוביה? למזלו, שנה קודם הוא החליף את שמואל רודנסקי ב'כנר על הגג'. הוא כבר הופיע איתו 60־70 פעם וידע נהדר את התפקיד. וכמובן היו לו ביטחון עצמי, חוצפה ואמונה שהוא מסוגל להצליח".
היום מן הסתם לא היו נותנים לשחקן אשכנזי לגלם דמות מזרחית.
"הטענה הזו, שכדי שסאלח יחליק לה טוב בגרון, ישראל של אז הייתה צריכה שאשכנזי כמו אבא שלי יגלם אותו - היא טעות גדולה. בכלל, כל ההגבלות האלו מגוחכות בעיניי. הרי זו המהות של שחקן, להיכנס לדמות. מה, רק נסיך יכול לשחק את המלט?! סטרייט יכול לשחק הומו והומו יכול לשחק סטרייט. איציק כהן, שמגלם היום את סאלח שבתי, לא יכול לשחק פולני? הוא יעשה את זה נהדר, כי הוא שחקן מוכשר. עושים היום פוליטיזציה מהכול".
יש מי שאומרים שהסרט מתנשא על מזרחים ומגחיך אותם.
"מי שאומר שזה סרט שבו ההגמוניה האשכנזית יורדת על התרבות המזרחית - לא הבין אותו. זה בדיוק מה שסאלח מבקר, וזו גם הגאונות של קישון הענק, שכתב סאטירה על מה שהתרבות האשכנזית עשתה לתרבות המזרח. הסרט שיקף בריל־טיים את האפליה שהייתה אז ואת היחס למזרחים".
סאלח גם הוביל אותו לקריירה הבינלאומית, שהיחידה אולי שמתקרבת לממדי ההצלחה שזכה לה אז כשחקן, היא גל גדות.
"אני חושב שהיא כישרונית ברמות של סופרסטאר עולמי, אבל גל גדות עוד לא עלתה על הבמה. בבחירה שלה יש גם שיקולים כלכליים מן הסתם, כי תיאטרון אתה עושה בשביל הנשמה, לא בשביל הכסף. אין ספק שטלוויזיה וקולנוע הרבה יותר רווחיים מחצי שנה של תפקיד בתיאטרון. אם כי אצל אבא לא היה מדובר רק ב'כנר על הגג' אלא ב'חיים טופול בכנר על הגג'. זאת הייתה הכותרת של ההצגה. הוא גם קיבל טייטל של מפיק וגם אחוזים מהרווח".
פרט לכישרון, מה היה בו שגרם לו להגיע לאן שהגיע?
"אחת התכונות הבולטות של אבא שלי היא ביטחון עצמי. הוא עשה דברים מדהימים כאמן בזכות האמונה ביכולות ובדרך שלו, כמו להקים את להקת בצל ירוק, למשל. לי הייתה כואבת לי הבטן לקחת כזאת חבורה, עם אנשים כמו אורי זוהר וגבי עמרני, ולהנהיג אותם אל הלא־נודע מתוך איזשהו ביטחון פנימי שרק לו יש, שזה יהיה נפלא ושזה יצליח. זה כמו החוצפה לעשות את 'כנר על הגג' בגיל 30. אתה יודע שהוא גם המציא את הסלוגן 'הגידו כן לזקן' על דוד בן־גוריון ואת הפנסים של טנק המרכבה? בוואן־לייף־טיים הבן־אדם הזה הספיק מקצה לקצה".
ב־20 השנים האחרונות מיעט טופול לשחק. התפקיד האחרון שלו היה בהצגה 'השטן במוסקבה' בתיאטרון גשר. "הוא עזב את הבמה, כי כפר נהר הירדן היה פרויקט חייו", אומר עומר. "זה מה שעניין אותו. הוא גייס לשם את מיטב האנשים ונסע בכל העולם על חשבונו כדי לגייס כספים. אבא עבד בשביל לעשות פאן לילדים מאוד חולים, שחיים במחלקות, שלא יצאו לטיול שנתי מימיהם וחלקם אפילו לא לטיול קצר. הוא הלך על הבלתי אפשרי, וביסודיות ובמקצוענות שלו, לא ויתר על פסיק".
בשנים האחרונות החל לעבוד גם על פרויקט אמנותי בשם הטעון ''המשימה האחרונה''. "הוא לקח סיפורים של חברים טובים כמו רפי איתן וצביקה מלחין ועוד כל מיני אנשי מוסד, וכתב על ראש מוסד בדימוס, שלא יכול לנסוע ללונדון בגלל עברו. זה היה סיפור יפהפה והיו לו גם רעיונות איך להעלות אותו על הבמה באמצעות שימוש במולטי־מדיה, אבל זה כמובן כבר לא ייצא לפועל".
מה לדעתך היה רגע השיא שלו בחיים, האוסקר? הזכייה בגלובוס הזהב?
"אתה לא תאמין, אבל פרסים אף פעם לא עניינו אותו. עניינה אותו העשייה והוא השקיע בה מאה ועשרה אחוז. פרסים זה נחמד, אבל זה אף פעם לא עלה לו לראש. אין אפילו פסלון אחד שמוצג אצלו בבית. הם סגורים בתוך ארון פורמייקה. הוא עשה את מה שהוא עשה כי זה מה שהוא אהב יותר מכל דבר אחר, חוץ מהמשפחה שלו".
