כשהבמאי-שחקן-קריין בובי לקס, מאושיות "פרפר נחמד" ותוכניות ילדים אחרות, גדל בצפון-מערב לונדון, הוא לא היה מודע בכלל שסבא וסבתא שלו מצד אבא נספו באושוויץ. לא היה לו גם מושג שבעליית הגג חבויה מזוודה צופנת סוד. אביו המנוח אדגר, שנמנה עם ה"קינדר טרנספורט" (כינוי למשלחות הצלה של ילדים יהודים ונוצרים משטחי גרמניה הנאצית ומהשטחים שנכבשו על ידה) הגיע לאנגליה ב-1939 ומאז בחר לשתוק. הוא אף לא חלק את המידע על משפחתו עם רעייתו אוולין ושני הבנים שלו. האב גם ויתר על השילומים, סירב לנסוע לגרמניה או לצרוך תוצרת גרמנית.
7 צפייה בגלריה
"אף פעם לא שמעתי את אבא מדבר גרמנית. הוא דיבר אנגלית במבטא בריטי מכובד". מתוך "השיבה לברלין"
(צילום: באדיבות HOT)
"מגיל מאוד צעיר, אתה מבין שאתה לא שואל שאלות", מספר לקס (54). "זה טאבו. אתה קולט שיש פיל עצום בחדר ואסור להתייחס בכלל. אבא לא רוצה לדבר על הפיל הזה, אז מי אני, שאעז לעשות זאת. אפילו אמי ידעה מעט מאוד. היא כיבדה את רצונו של אבי. מצד אחד, באבא היה משהו גרמני – קשוח, מרוחק, הקפיד על משמעת. מצד שני, משום שאבא לא חווה את השואה ולא עבר את המחנות, הוא היה סופר-אנגלי. פטריוט אנגלי מובהק. אף פעם לא שמעתי את אבא מדבר גרמנית. הוא דיבר אנגלית במבטא בריטי מכובד. אבא אפילו היה בודק את מפרט המכונית, שהוא עמד לרכוש, כדי לוודא שאין בה חלקים תוצרת גרמניה. פעם עשיתי החלפות עם חבר מהכיתה וקיבלתי מחק מגרמניה. כשאבא קלט את המחק, הוא זעם: 'מאיפה זה? מה זה עושה אצלנו בבית'. אני דור שני לגמרי, וכל התסמינים מאוד נוכחים אצלי: העניין הזה שלא מדברים ולא יודעים כלום, וכל התגובה שלי לגרמניה ולגרמנים".
קטע מתוך "השיבה לברלין"
(באדיבות HOT8 )
לקס, שחזר בתשובה, כולל לימוד בישיבה, למד אמנות וקולנוע, עבד במחלקת התחקירים החברתיים בחברת הטלוויזיה "גרנדה", עלה ב-1992 לישראל, מטעמי ציונות. "בילדותי, חוויתי לא מעט אנטישמיות. בשנות ה-70 ה'סקינס הד' והחזית הלאומית הימנית קיצונית מאוד התחזקו. ובתור ילד עם כיפה חטפתי מכות. ניפצו את חלונות בית הכנסת אליו הלכתי. למדתי אמנם בבית ספר יוקרתי אנגלי, אבל תמיד הרגשתי אאוטסיידר. לכן היה ברור לי שמדינת ישראל לטוב ולרע היא המקום שלנו". במהלך השניים, לקס התל-אביבי חזר בשאלה ופיתח את הקריירה. תחילה עבד בטלוויזיה החינוכית, ובין היתר היה במאי אולפן של "פרפר נחמד". בהמשך נמנה עם צוות ההקמה של ערוץ "הופ!" ויצר סדרות כמו "קפה עמליה" ו"אולי פיל". כשחקן הוא זכור מהסרט "סבנה" (בתפקיד הטייס) ומהסדרות "החברים של נאור", "להיות איתה" ו"שנות ה-90". "כשצריכים אנגלי, אז לוקחים אותי", הוא מתמצת.
לפני שנים אחדות, לקס, אבא לארבעה בנים וסבא לשני נכדים, החליט לצאת למסע בעקבות העבר המשפחתי העלום שלו. "ב-2013, אבא נפטר והתבקש שדרך המצלמה אנסה להיכנס לתוך הסיפור שלו, אבל לא רציתי לעשות עוד 'סרט דור שני'. ב-2017, אמרתי לחברי הצלם דוד זריף: 'בוא ניסע לאנגליה ונתחיל לצלם. אין לי מושג מה מחכה לנו שם. אולי יקרו דברים'". התוצאה: "השיבה לברלין" – סרט תיעודי אישי, מעניין ונוגע, שזכה לציון לשבח בפסטיבל חיפה ומגיע השבוע, לרגל יום השואה והגבורה, ל- HOT8 (רביעי ב-22:15 וחמישי ב-20:00) וכן זמין ב- HOTVOD. "הפגישה הראשונה שקבעתי הייתה עם אח שלי בבית הקברות, בו קבור אבי, כדי שנדבר על הילדות. אחי, מורה ללימודי קודש, שבדרך כלל לא רגשן, פרץ פתאום בבכי ואמר: 'אחד הדברים שהיו הכי קשים לי היה להירדם בלילות, בידיעה שהמזוודה נמצאת מעל הראש שלנו בעליית הגג'. שאלתי: 'על איזו מזוודה אתה מדבר?' ומסתבר שזאת הייתה המזוודה שאבא הגיע איתה מברלין - אמא מעולם לא פתחה אותה ואני לא ידעתי על קיומה. הפכנו את הבית יום שלם עד שמצאנו את המזוודה, וכשפתחנו אותה היינו בהלם. פעם ראשונה שראיתי צילומים של סבא וסבתא. היו בה גם תעודות של אבא מבית ספר והתכתבויות עם הוריו, שבועיים לפני מותם באושוויץ".
הרבה בזכות המזוודה אנו למדים על קורות משפחת לקס, שמקורה מהעיר ברנו בצ'כוסלובקיה. "סבי הגיע לברלין, פתח חנות בגדי נשים, התחתן, נולדו להם שלושה ילדים, התאלמן ואז התחתן עם סבתי עמליה, ונולד להם אבי אדגר. שלושה שבועות אחרי ליל הבדולח, בו נשרף בית הכנסת מול הבית, המשפחה קיבלה הודעה שהם יכולים להעלות תוך יומיים את אבא לרכבת לאמסטרדם. אבא נקלט במוסד לילדים יהודים, אבל בגלל שלא הייתה לו אזרחות גרמנית, במוסד נלחצו מכך שהוא ועוד חמישה חברים יסכנו את כל הקבוצה והוציאו אותם החוצה. ב-1939 אבא עלה על אנייה שעשתה דרכה לאנגליה וכך ניצל - כל הילדים עם האזרחות הגרמנית, שנשארו במוסד, נשלחו למחנות אחרי הפלישה הגרמנית".
ומה עלה בגורל הוריו?
"הוריו הגיעו להולנד, אחרי שאבא כבר עזב. הם עברו מדירה לדירה ואז נתפסו על-ידי הנאצים. שלושת האחים של אבא מתו ממחלות. בזמן המלחמה הממשלה הבריטית החליטה שכל הגרמנים באנגליה חשודים כמרגלים וריכזו אותם במחנה באחד האיים, אז אבא שהה שם תקופה. אחרי המלחמה הוא נע בין עבודות ונכנס לעסקי התכשיטים. לאמי, יהודייה ילידת אנגליה, הייתה גלידריה במרכז לונדון ובהמשך עבדה כספרית".
7 צפייה בגלריה
"הייתה מזוודה שאבא הגיע איתה מברלין, אמא מעולם לא פתחה אותה ואני לא ידעתי על קיומה". מתוך "השיבה לברלין"
(צילום: מנואל הרלן)
כדי לפענח את המסמכים בגרמנית שנשמרו במזוודה, לקס הסתייע בתרגום של מנואל הרלן, חבר נפש. "בילדותי מנואל היה הגוי בחבורה היהודית שלנו. על אף שמנואל נראה אבטיפוס של ארי, לאבא כנראה לא היה מושג שהוא גרמני והסתדר איתו יותר טוב, מאשר עם החברים האחרים ונתן לו להרגיש בן בית". להרלן יש גם ייחוס – אביו יאן הרלן היה המפיק של סרטי הבמאי הגאון סטנלי קובריק ("2001: אודיסאה בחלל", "התפוז המכני", "הניצוץ"), ודודתו כריסטינה הייתה רעייתו של קובריק. "מנואל, צלם סטילס, עבד בצעירותו בסרטי קובריק ואף לקח את החבורה שלנו לסט של הסרט 'מטאל ג'אקט'. אני למדתי אז בישיבה והתבאסתי שלא יכולתי לבוא".
מהר מאוד, מלאכת התרגום השגרתית מקבלת תפנית מפתיעה והופכת לעיני המצלמה לחשיפה דרמטית ומטלטלת ולבחינת החברות בין לקס והרלן. עד צילומי הסרט לקס וסביבתו הקרובה לא היו מודעים לכך שדוד של אבא של מנואל היה השחקן-במאי פייט הרלן, מי שחתום על "היהודי זיס" -סרט התעמולה האנטישמי הנתעב, שהגיע למסכים של גרמניה הנאצית ב-1940. הרלן ביים את הסרט על פי בקשת שר התעמולה יוזף גבלס. הסרט הסתמך על ספרו של ליון פויכטוונגר על חיי הבנקאי היהודי יוזף זיסקינד אופנהיימר, שפעל במאה ה-18. הסרט, שזכה להצלחה קופתית, נועד להזהיר את הגרמנים מפני היהודים המתבוללים, שנראים כמו גרמנים מודרניים. עם תום המלחמה, הרלן הועמד לדין פעמיים באשמת פשעים נגד האנושות, אך זוכה ומת ב-1964.
7 צפייה בגלריה
עד צילומי הסרט לא ידעו שמנואל קרוב משפחתו של פייט הרלן, שביים את "היהודי זיס". מתוך "השיבה לברלין"
(צילום: באדיבות HOT8)
"מנואל בקושי הבין בעצמו מי זה פייט הרלן וקרה לנו צירף מקרים מדהים - שבועיים לפני שגיליתי את המזוודה, מנואל במקרה קרא כתבה בעיתון על אשתו של פייט הרלן והתחיל להבין מי היה האח של סבא שלו. פתאום הוא קיבל את זה בפרצוף. כשנודע לי שמנואל הוא קרוב משפחתו של הרלן הבנתי שהסרט לא יהיה על המזוודה, אלא מסע שלי ושל מנואל - לגלות מה קרה למשפחות שלנו בזמן השואה".
איך זה יכול להיות שמנואל לא ידע על הקשר שלו ליוצר של "היהודי זיס"?
"בדומה למה שהיה אצלנו במשפחה, אותו דבר היה אצלו במשפחה שלו - לא דיברו על העבר. זה היה טאבו. חתיכת כתם. מן הסתם קובריק היהודי לא היה מעוניין שיתייחסו לקשר שלו ולפייט הרלן, ושהוא נשוי לאחיינית של הרלן. מה שעוד מדהים זה הדמיון הפיזי של מנואל לפייט הרלן".
לקס והרלן החליטו לנסוע יחד לברלין. "זאת הפעם הראשונה שנסעתי לגרמניה. כל הישראלים נוסעים לברלין ורבים גרים שם ואני התקשיתי לעשות זאת. בעזרת המצלמה התגברתי על הקושי. נסענו בראשית 2018 וזה היה איום ונורא. הייתה לי תגובה פיזיולוגית קשה – כשיצאתי משדה התעופה ממש רעדתי. קיבלתי התקף חרדה מטורף. היה קשה ללכת ברחובות ולא יכולתי שלא לשמוע את אלפי החיילים הנאצים שצעדו ברחובות ברלין. לשמוע גרמנית היה מאוד קשה. וכל פעם שפגשתי מישהו לא יכולתי שלא לחשוב מה אבא או סבא שלו עשו בשואה".
אני מניח שהביקור בברלין היה לא פשוט גם למנואל.
"נכון, השם של הרלן מאוד מוכר בגרמניה ומנואל היה בהלם מאיך אנשים הגיבו לשם שלו. הוא רק אמר ששמו הרלן, ישר אמרו לו: 'מה? אתה קשור לפייט הרלן?'. עד אז מנואל הצליח להסתובב באנונימיות מוחלטת ואף אחד לא קישר אותו לבמאי 'היהודי זיס'. הסרט שלי עשה לו 'אאוטינג'. גם לא היה קל כשצפינו יחד ב'היהודי זיס'. הסרט אסור להקרנה כיום – זה מאוד תמוה בעיני - ומותר לצפות בו רק בליווי של היסטוריון או איש אקדמיה, שהרשויות אמורות לאשר אותו.
7 צפייה בגלריה
קיבלתי התקף חרדה מטורף, היה קשה ללכת ברחובות ברלין. מתוך "השיבה לברלין"
(צילום: מנואל הרלן )
"הרלן לא היה חבר במפלגה הנאצית וטען שהוא לא אנטישמי, ומנואל ואני ניסינו לחשוב אז איך זה יכול להיות שהרלן היה שותף ליצירה אפקטיבית, שהמסר האנטישמי שלה חד משמעי וכל חייל או שוטר היה חייב לראות אותו על פי צו. 'היהודי זיס' גרם לי לחשוב מה אנחנו מוכנים כיום לעשות בעד ארצנו, כמו שהגרמנים היו מוכנים לעשות בגרמניה הנאצית. חשבתי גם על הזהות שלי כבמאי - מה אני הייתי עושה אם הייתי נמצא באותה סיטואציה, בה פייט הרלן היה נתון. איפה אני הייתי שם את הקו. האם הייתי מסרב לכסף ולתהילה? ואלה היו כנראה המניעים של הרלן. האם אני אסרב לעסוק בתעמולה שנוגדת לאידיאולוגיה שלי?"
אחד הרגעים החזקים ב"השיבה לברלין" מתרחש ליד ביתו של פייט הרלן, אליו לקס גרר את מנואל בניגוד לרצונו, ודחק בו להתמודד ולהתעמת עם העבר המשפחתי, 'לדבר' עם הרלן – סצנה שגררה נתק זמני בחברות. "מנואל לא רצה לשתף פעולה ונעלב. צופים רבים אמרו לי 'כל הכבוד – מנואל צריך להתמודד ולהשלים עם מה שאח של סבא שלו עשה' והיו כאלה ששאלו אותי: 'איך יכולת להיות כזה? איזה מין חבר אתה? איזה מין בן אדם אתה?' להגנתי, אומר שזאת לא הייתה מניפולציה של במאי. רציתי שמנואל יביע את הכעס שאני הרגשתי, שהוא יגיב, יגיד משהו, יקלל את הרלן, יצעק עליו. מנואל העדיף שלא היינו מתחילים את המסע הזה – נפתחו לו דברים, שהוא היה מעדיף לא להתעסק בהם. אני מודע לזה שהעברתי את מנואל תקופה מאוד קשה ולא אחת אמרתי לעצמי: 'האם בשביל שיהיה לי סרט טוב, אני מוכן להקריב את החבר שלי?'. מאוד היה קשה לו לראות את הסרט. מנואל הוא חבר מצוין, עד הסוף ואני כל הזמן אומר: 'זה לא סרט שואה, זה בעיקר סרט על חברות'. זה נורא יפה שרואים שני גברים הטרוסקסואלים, עם משפחה, שסגורים על המיניות שלהם, שיכולים לדוש ברגשות ולחלוק דברים ביחד, מה שדורש פתיחות וחשיפה, שהרבה פעמים שלא קיימות בחברות של גברים".
7 צפייה בגלריה
שאלו אותי: 'איך יכולת להיות כזה? איזה מין חבר אתה? מתוך "השיבה לברלין"
(צילום: באדיבות HOT8)
גם המפגש עם כריסטינה קובריק הוא רגע מרתק. "כריסטינה היא אישה עוצמתית, כריזמטית ומרשימה. בניגוד לאחיה יואן, אבא של מנואל, שיותר מחובר לתרבות ולזהות הגרמנית, כריסטינה שמה את גרמניה והתרבות והשפה הגרמנית מאחוריה והמציאה את עצמה מחדש. פייט היה הדוד האהוב שלה והיא הייתה איתו בקשר. כריסטינה היא אמנית בחסד ויש לה ציורים מדהימים. זאת הייתה זכות גדולה לצלם בבית של קובריק, שם הוא יצר את סרטיו".
לקס מעיד שבמהלך השהות בברלין הוא עבר מטמורפוזה. "לאן שלא הלכתי, קיבלו אותי בחום ובאהבה, זה היה בשבילי מטורף. כמו כן, התחברתי למקום בעל המשמעות המשפחתית והרגשתי שלקחתי וניכסתי בחזרה את חלקנו בעיר הזאת – מצאתי איפה שכן הבית של אבא, שנהרס בהפגזות בזמן המלחמה, ובמקומו הוקם בניין המשרדים של קונצרן התקשורת אקסל שפרינגר. ב-2020 הקונצרן יזם שיבוץ 80 'אבני נגף' – אנדרטות הנצחה זעירות וזהובות במדרכות לזכר היהודים שחיו במתחם. הגעתי עם משפחתי, כולל אמא, עם המזוודה לטקס המתוקשר של חנוכת אבני הנגף, שנערך שבוע לפני תחילת הקורונה. רציתי לשחזר בצורה הפוכה את הדרך שאבא עשה – מלונדון נסענו לאמסטרדם ומשם ברכבת לברלין. אין דבר יותר פואטי מזה – בעוד אבא נאלץ לברוח מברלין, אני ישראלי גאה עם ראש מורם, מחזיר את המזוודה לברלין. יש כאן סמליות וסגירת מעגל בשביל אבא. אחר כך תרמתי את המזוודה ואת האוסף שהיה בתוכה למוזיאון היהודי בברלין, כדי שיראו אותו דווקא שם".
7 צפייה בגלריה
במקום בו שכן הבית של אבא הוקם בניין של קונצרן התקשורת אקסל שפרינגר. הקונצרן יזם שיבוץ 80 'אבני נגף' – אנדרטות הנצחה זעירות לזכר היהודים שחיו במתחם. מתוך "השיבה לברלין"
(צילום: באדיבות HOT8)
ומה אבא היה חושב על הסרט שלך?
"הלוואי שהייתי יודע. בעשייה של הסרט הרגשתי שהוא זורק לי פירורים כדי שייצא סרט – קרו דברים מדהימים מול המצלמה, וזה חלום של כל דוקומנטריסט. למדתי מי הוא היה ועם מה הוא היה צריך להתמודד ולמה הוא התנהג כלפיי כפי שהתנהג. בבגרותי היה בינינו פיוס, אבל אין ספק שהסרט סגר בינינו מעגל. זה היה תהליך מאוד תרפויטי. לצערי, אמא שלי מתה לפני שהשלמתי את הסרט ולא זכתה לראותו. לפחות היא הייתה איתנו בטקס בברלין".
עכשיו כשסיימת את המסע, איזה בן-אדם יצאת ממנו?
"המסע אפשר לי להתגבר על הרבה סימני שאלה, כולל לגבי הזהות היהודית. אני מבין יותר את עצמי והפכתי לאבא יותר טוב, מכיל ומקבל. בגלל שהיה לי מחסור מטורף של מגע פיזי בתור ילד, תמיד הייתי אבא חם. פיציתי את הילדים בכמה שיותר חיבוקים. עכשיו, אחרי המסע, אני מודע יותר לאבהות שלי ולמה אני פועל כמו שאני פועל. המסע הביא גם שקט שלא היה לי קודם – להבין מאיפה באת ומי אתה, זה משהו מאוד מהותי. אני מבין עכשיו יותר את הטעויות, שעשיתי בחיים שלי ואני יותר סלחן כלפי עצמי".
