כשלילה נולדה, הוריה העניקו לה את השם לה. "בסינית 'לה' פירושו 'לנַגֵן'. מקריות מוחלטת ומוזרה, הרי כשנולדתי איש מהם לא יכול היה לשער שאני אנגן. בסין מרבים לשאול אותי אם שיניתי את שמי בגלל שאני מנגנת", היא מספרת. אצלנו היו מייחסים מיסטיקה וקבלה לקשר בין השם לעיסוק, אבל בסין, פשוט תוהים על המקריות ונהנים ממנה. "כשיצאתי מסין חשבתי שזה יישמע מוזר להיקרא רק 'לה' ואז החלטתי לחבר את השם הפרטי ואת שם המשפחה ומאז אני 'לִילָה' בדיוק כמו שאני נקראת בסין".
היא עוד לא בת 20 והיא כבר אחת מהצ'לניות המבטיחות בעולם. בשיחת זום היא מתגלה כצעירה חייכנית שאוהבת את מה שהיא עושה ומרבה לצחוק ובכל זאת לשקול את תשובותיה לשאלות. היא כבר הצליחה לקטוף פרסים ראשונים בתחרויות בינלאומיות חשובות ולאחר לימודים בשנגחאי ובניו יורק היא נמצאת כיום בבית הספר הנחשב בקרונברג, גרמניה ולומדת בהדרכתו של הצ'לן השוודי פרנס הלמרסון, המוכר היטב לקהל בארץ מביקוריו הרבים. בית הספר בקרונברג נועד בתחילה רק לנגני צ'לו, "קרונברג תהיה 'מֶכָּה' של הצ'לנים", אמר בשעתו הצ'לן מסטיסלב רסטרופוביץ' שהיה בין מקימי בית הספר. כיום יש בו גם כיתת כינור אבל הוא עדיין מקום שמתקבלים אליו מעטים והמורים הם האמנים הבולטים והחשובים בתחום.
ב-20 באפריל לילה תופיע בפסטיבל החדש Ibiza Clasico שייסדו מרטין אנגסטרֶם ואבי שושני מנהלי פסטיבל וֶרבּיֶיה השוויצרי - שנוסד לפני עשרים ושש שנים והיה למותג בינלאומי בעולם המוזיקה. הפסטיבל יימשך חמישה ימים ויתקיים באי איביזה בכפר הנופש Six Senses ואליו גויסו שמות רבים וטובים מעולם המוזיקה הקלאסית בהם המנצח והפסנתרן להב שני, מנהלה המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, הפסנתרן דניס מטסוייב, הבריטון הגרמני תומס קווַסטהוֺף ולילה שנולדה בהאנגג'אואו, עיר קטנה (רק 11 מיליון תושבים), לא רחוק משנגחאי לאימא רקדנית בלט ואבא מדריך תיירים. לפני עשר שנים, כשהיתה בת עשר, היא גרפה את הפרס הראשון בתחרות באוסקה שביפן, שנה אחר כך פרס ראשון בתחרות אנטוניו יָניגרוֹ בזַגרֶבּ. לפני שבע שנים זכתה בתחרות צ'ייקובסקי במוסקבה והיתה הזוכה הצעירה ביותר בתולדות התחרות ובאותה שנה זכתה שוב בפרס ראשון בתחרות פולהאם בפריז והרצף המשיך.
למה צ'לו?
"אני לא בת למשפחה מוזיקלית אבל אימא תמיד אהבה מוזיקה קלאסית. כשהייתי בת ארבע היא הציעה לי לקחת שיעורים בבלט, ללמוד ציור, ללמוד נגינה בפסנתר. לא הרגשתי שזו מעמסה עבורי, היה לי הרבה עניין בתחומים האלה. ואז - את זה אני לא כל כך זוכרת, הוריי טרחו לספר לי - אימא השמיעה לי תקליט, נעימה יפה שריגשה אותי. שאלתי אותה, מה זה? זה היה צ'לו. צליל יפה שכמותו לא שמעתי עד אז. הוריי חשבו שיש לי זמן ואמרו: 'כן, את יכולה לנסות וללמוד לנגן בכלי הזה".
היום היא כבר יודעת לומר מה מושך אותה בצליל של הצ'לו. "לדעתי, הוא מהדהד משמעותית את הקול הפנימי שלי. זה קול במנעד נמוך לא מתפרץ לגבהים. צליל מרגש שיכול להישמע עוצמתי ואפילו מסוכן וקטלני. לצ'לו צליל שלא רק מהדהד אלא מגביר את הרגשות שלי. נגינת הצ'לו משקפת בהצלחה גם את הדרך שבה אני שרה מוזיקה".
כשהייתה בת שבע המורה שלה אמרה לה שהיא יכולה לחשוב על הצ'לו כמקצוע, עד אז ניגנה על צ'לו בגודל חצי המותאם לילדים, היום היא כבר מנגנת על צ'לו ג'ובני גרַאנצ'ינוֺ משנת 1690 שקיבלה בזכות חיבור, לא פחות ולא יותר. "לפני שלוש שנים הייתי סולנית באקדמיה של פסטיבל ורביה בשוויץ. כתלמידים התבקשנו לכתוב על כל דבר שמטריד אותנו. כתבתי שאני לא מרוצה מהכלי שהיה לי אז ושגם המורים שלי חשבו שעדיף שיהיה לי צ'לו אחר. ואז הפנו אותי לקרן בירס. ניגנתי לסגן נשיא הקרן והם שלחו אותי ללונדון כדי לבחור צ'לו שיהיה לרוחי. פגשתי את הגראנצ'ינו, הצליל שלו הפעים אותי מהרגע הראשון שנגעתי בו".
יש לצ'לו קשר כלשהו למוזיקה סינית?
"ראשית כל, מוזיקה היא בינלאומית אז העניין הסיני פחות חשוב. שנית, יש כעת כל כך הרבה מלחינים סיניים עכשוויים שמחברים יצירות לצ'לו. זה בהחלט מתאים לי".
מאז שהחלה לנגן היא אוהבת מוזיקה רומנטית כמו שופן ורחמנינוב, על אף ששניהם פסנתרנים ולא צ'לנים. "לאחרונה אני מגלה עניין במוזיקה ניאו-קלאסית ומוזיקה של המאה ה-20. אני מאוד אוהבת את סטרווינסקי ורוצה לחקור מוזיקה עכשווית. בכלל גיליתי שכאשר אני לומדת יצירה חדשה ומעמיקה בה, אני מחבבת אותה יותר ויותר".
נראה לי שהקונצ'רטו של דבוז'ק מאד חביב עלייך
"כן כן. אבל הכרתי את היצירה די מאוחר, יחסית לחברים שלי. הגעתי ליצירה כשהייתי בת יותר מ-16. הגישה הראשונה שלי הייתה 'טוב זאת יצירה שכל אחד מנגן. קונצ'רטו שאולי אפילו מנוגן יותר מדי. מוזיקה כל כך רומנטית. אבל לאחר שהעמקתי לקרוא את התווים גיליתי שזו באמת מוזיקה יפהפייה. וכן, יש עוד מלחינים שאני אוהבת, את פרוקופייב הרוסי ואת סן-סאנס ופולנק הצרפתים".
ההצלחה המזהירה שלה הובילה אותה במהירות לניו יורק, שם למדה בג'וליארד אצל מורים שונים. היא למדה איך לאחוז בקשת, היכן להניח אותה ולחשוב לפני שהיא מתרגלת. אבל היא גם הייתה צריכה להתמודד עם פערי השפה והתרבות. "זה לא היה פשוט כי בניו יורק למדתי בבית ספר תיכון ולמורים לא היה יחס מיוחד למי שלא יודעים את השפה. אני למדתי והשקעתי ואבא - שהיה איתי, שנתיים בשנגחאי ואחר כך שנים בניו יורק. עסק בתחביב שלו וכתב בקליגרפיה שירה סינית עתיקה".
עכשיו את לבד בגרמניה
"הגעתי לכאן בזכות ההמלצה של פרנס הלמרסון ששמע אותי בשנגחאי. הכנתי המון יצירות, הוא שמע והתרשם וכיום אני כאן. אני חייבת לומר עליו כמה מילים. ראשית כל הוא אמן אמיתי, שנית, הוא אחד האנשים הפתוחים וטובי הלב שהכרתי. יש לו ראש פתוח, במקום לומר לתלמידים שלו מה לעשות, הוא מניח לכל אחד מהם למצוא את דרכו לבד. הוא אומר לי שצריך 'לקחת שיעורים' על מנת להיפטר מן המורים. הדבר החשוב ביותר שלמדתי מהלמרסון הוא לחוש את את הצלילים בראש לפני שהיד זזה ושנגינה אינה רק להפיק צליל יפה, הדברים החשובים באמת הם לזהות והביע את האופי ואת החיוניות של המוזיקה".
מלבד הלמרסון, לילה לומדת בקרונברג גם אצל אנדרס שיף, גדעון קרמר וסטיבן איסרליס - שכל אחד מהם הוא שם עולמי. את התוכנית שבה היא לומדת היא חולקת עם נבחרת של מוזיקאים צעירים. "אנחנו כאן שלושים מוזיקאים וחיים קצת כמו משפחה. יש כאלה שמבשלים ביחד, יש לנו איטלקי שהוא שף מעולה ועושה פסטה מצוינת. האירופים בינינו נוסעים מדי פעם הביתה. אני נשארת כאן כי אני גרה רחוק. עם ההורים ועם חברה סינית שהכרתי בתיכון בניו יורק שלומדת מתמטיקה, אני בקשר יומיומי. ההורים בווטסאפ כמה פעמים בכל יום. בהתחלה הם חששו שאני לבד, זו הפעם הראשונה שאבא לא איתי. כל החברים שלי כאן הם מוזיקאים. בזמן הפנוי אני אוהבת לצפות בסרטי דוקו, על זמרים, אופנה. אני מאד אוהבת טנגו ואת המוזיקה של פיאצולה. יש משהו חושני בטנגו, משהו סקסי, יש תשוקה במוזיקה הזאת שמדברת אליי ואני מאד שמחה שאנגן את המוזיקה הזאת בפסטיבל וגם את המוזיקה העממית הספרדית של דֶה פָיָה" - את השם האחרון היא אומרת בהיסוס מקווה שלא טעתה בהגיה.
איך את מסתדרת עם השפה?
"לומדת גרמנית, אני חושבת שמוזיקאי צריך לדעת כמה שפות. בכלל ספרים חשובים צריך לקרוא בשפת המקור. אני לומדת גרמנית כי אני רוצה לקרוא את 'כה אמר זרתוסטרא' של פרידריך ניטשה. אני מוקסמת מן הרעיון שריכרד שטראוס כתב פואמות סימפוניות בהשראת ספרות ואני רוצה להכיר את המקור".
אם נדבר שוב בעוד עשר שנים איזו לילה אני אפגוש.
"אני רוצה להיות מוזיקאית שעדיין הולכת בעקבות הלב; מוזיקאית טובה ולהגשים את החלום שלי, שהרגשות שלי ליצירה יהיו שקופים לקהל. משהו בין הרגשות והאופי של המוזיקה שאני מנגנת אבל לא לוותר על היושר האישי שלי".
