מאז הקרנת הבכורה של "דוקטור נו" באוקטובר 1962 ועד היום, יצאו 25 סרטים בסדרת ג'יימס בונד (בנוסף לעוד שניים לא רשמיים). כל אחד מהם היה אירוע תרבותי של ממש עם תשומת לב עולמית לדמות הסוכן הבריטי, לשחקן שמגלם אותו וגם לנערה שלצדו. אבל למען האמת, רוב סרטי בונד נראים אותו דבר, פס ייצור קולנוע על פי תבניות עלילתיות קבועות מראש. שון קונרי, ג'ורג' לזנבי, רוג'ר מור, טימותי דלטון, פירס ברוסנאן ודניאל קרייג - הכוכבים באו והלכו, אבל הדמות השתמרה על פי הנוסחה. אותו הגבר בשינוי אדרת, וגברת. חמוש באותו אקדח הוא נשלח בשירות הוד מלכותה כדי להציל את העולם כולו מנבלים מעוותים וחורשי רעה, ולא פחות חשוב: לחלץ יפהפיות חושניות מארון קבורה היישר לתוך מיטתו. אקזוטיות, חסרות אונים, מזמינות וכנועות הן נתונות לכיבושיו. הנשים. וגם מדינות העולם השלישי.
דוקטור נו – טריילר
רבות דובר לאורך השנים, ובמיוחד באלו האחרונות, על הזלזול המסורתי של סרטי בונד בנשים. יש בינינו מי שזוכרים כיצד לפני כל הפקה של סרט חדש בסדרה התקיים לו טקס בחירת נערת בונד החדשה, כאילו מדובר באיזה שוק בשר. כך נערות בונד היו מתחלפות פעם אחר פעם, סובבות את הגבר המצויד היטב באקדח וולתר PPK ונתונים גופניים מרשימים. גם כשאלו חדלו מלהיות מרשימים מפאת גילם של הכוכבים הנאמנים לדמות המרגל במשך שנים רבות - הנשים שלצדם תמיד צעירות, יפות, פתיות ופתייניות. אלו שאינן כאלה, כמו המתנקשת רוזה קלב ב"מרוסיה באהבה" (1963) ומיי דיי בגילומה של גרייס ג'ונס ב"רצח בעיניים" (1985), הן לרוב דמויות נשיות גבריות, שריריות, גסות, או מבוגרות, שלא עלינו. אבל בעוד שכולם מתלוננים היום על הגישה השובניסטית הנודעת לשמצה של בונד, לא רבות דובר על ההתנשאות הקולוניאליסטית שהדמות מייצגת.
הדמות של ג'יימס בונד היא תוצר של המלחמה הקרה. הסופר איאן פלמינג הגה אותה אחרי מלחמת העולם השנייה. או אז בשנות ה-50, למרגלים היה רשיון להרוג וגם לצבוט לנשים בתחת, כמו לכל גבר בזמנו. אבל זוהי גם התקופה שבה מפת העולם שורטטה מחדש בין קו המשווה וחוג הגדי על פי הגדרות של מזרח ומערב, קפיטליזם וסוציאליזם, טובים ורעים, אנחנו והם. לפחות בסרטי בונד, אנחנו והם זה אומר האמריקנים (הלבנים) מחד, הסובייטים (הלבנים) מאידך, ופליטי הרייך השלישי (הלבנים) שביניהם. במונחים של המאה ה-20, כדור הארץ נחלק בין שני הגושים, משני צדי המסך הברזל וכך גם על המסך הגדול. הארי טרומן וסטלין התקוטטו על קוריאה, ניקיטה חרושצ'וב ודווייט אייזנהאור על קונגו, ואז שוב חרושצ'וב וג'ון פ. קנדי על קובה, וריצ'רד ניקסון וליאוניד ברז'נייב על וייטנאם, שלא לדבר על רונלד רייגן ומיכאיל גורבצ'וב שכבר חשבו קדימה על כיבוש החלל החיצון - המנהיגים הללו נבדלו באידיאולוגיה, במדיניות ובאופי, אולם המכנה המשותף נותר היותם לבני עור, שיש להם עניין מיוחד במדינות עולם השלישי.
בונד נוצר בהשראתם, וכך אויביו המגלומנים, רובם מהצד "הנכון" של הקונפליקט, כפי שמעידים שמותיהם הסלבים - כמו קוסקוב, קלב, זוקובסקי, סאפין, וזורין - או האירופאים - גולדפינגר, קרונסטין, בלופלד, סטרומברג, דראקס, וקוניג. לעיתים יש בנמצא ארכי-פושעים לטיניים כמו לארגו, סאנצ'ז, סקרמנגה וסילבה. העיקר שיהיו זרים. נבלים אנגלו-אמריקנים כמעט ואין. אליוט קארבר היה כזה ב"מחר לנצח" (1997), ואילו אלק טרבליאן ("גולדן-איי", 1995) וגוסטב גרייבס ("למות ביום אחר", 1999) התגלו בכלל כחתרנים בלתי נלאים מן המזרח בכסות מערבית. ומה לגבי יריבים מהעולם השלישי? הדמות של סוחר הסמים ד"ר קמנגה בגילומו של יפת קוטו יוצאת דופן ב"חיה ותן למות" (1973). לכאורה גם הנסיך האפגני הערמומי קמאל חאן היה כזה ב"אוקטופוסי" (1983), אבל גם הוא פעל בהודו בשירות גנרל אורלוב הסובייטי. וכמובן שיש בנמצא משתפי פעולה ומדליפים כמו בריונים להשכרה דוגמת אודג'וב, ניק נאק, ברון סמאדי, גובינדה שהיו חייבים להיות אקזוטים כפי שהם מאיימים.
האמת היא שפלמינג, יורשיו הספרותיים והתסריטאיים, לא סופרים את אוכלוסיית העולם השלישי. ממש כמו נציגי הקולוניאליזם שקדמו למלחמה הקרה, הם חמדו את משאבי הטריטוריות הללו - מינרלים, יהלומים או כוח אדם זול (או בחינם). מבחינה עלילתית, ספרותית וקולנועית, הנופים והתושבים הם לא יותר מתפאורה ואביזרי פרופס. בניגוד למנהיגי מדינות וראשי סוכנויות הביון שלהם, שמתבוננים על מפת העולם מלשכות הפאר שלהם, בונד יצא לשטח. הוא רואה את המראות, שומע את הקולות, מריח את הניחוחות וגם מתחכך במקומיים, ואם אפשר במקומיות. בעולם הצללים של המרגלים, השמש מאיי הבהאמה, חופי תאילנד או המדבר במרוקו, זורחת כמעט בכל אחד מסרטי ג'יימס בונד - כסביבת ההתרחשות עצמה, או כביקור קצר. הדרך להכרעת איומים בינלאומיים עוברת דרך האיים הקריביים, מזרח אסיה או אפריקה, ולתושבים עצמם אין מה להגיד בנושא. בניגוד לדמויות של לורנס איש ערב או אינדיאנה ג'ונס, אין לסוכן הבריטי, בני בריתו ואויביו עניין אמיתי באוכלוסיה הילידית. כולנו רקמה אנושית אחת, והיא פה כדי לשמש כתפאורה. לא הרבה יותר.
6 צפייה בגלריה
העיקר שהנבלים יהיו זרים. דונלד פלזנס בתפקיד ארנסט סטאברו בלופלד מתוך "אתה חי רק פעמיים"
(צילום מסך)
לבן בעיניים
ההטמעה של בונד, רעיו ויריביו בעולם השלישי ניכרת כבר ב"דוקטור נו", שעלילתו מתחוללת רובה ככולה בג'מייקה, שמזוהה בעיקר עם בוב מארלי ומוזיקת רגאיי, אוסיין בולט וגאנג'ה. הצילומים בפיקוחו של הבמאי טרנס יאנג נערכו באי הקריבי בחורף 1962, בעיצומו של תהליך היפרדות שלו מהממלכה הבריטית, כל הדרך לעצמאות מלאה מאוחר יותר באוגוסט של אותה שנה (חודשיים לפני הקרנת הבכורה בלונדון). הייתה זו תקופה משמעותית גם בחייו הפרטיים של פלמינג, שב-1948 התנחל באחוזה מפוארת (אותה כינה "גולדן איי") בפרובינציה הבריטית ג'מייקה, 14 שנה לפני שזו הפכה למדינה. סביר להניח שנסיונו האישי ויחסו לאוכלוסייה המקומית השפיעו על כתיבתו, וכך גם בסרט שמוצג מגרש המשחקים של בליינים מהמערב, גורמים חתרנים מהמזרח, וגם ד"ר ג'וליוס נו המסתורי שהתנחל בה.
עלילת "ד"ר נו" מלווה את הסוכן 007 שנשלח לג'מייקה ההוללת לאחר שנציגי שירות הביון הבריטי במקום נורים למוות בידי מתנקשים מקומיים. שחורים. מה שאומר כמובן שהם נשלחו על ידי מישהו, ממש כמו שאר המשרתים, הנהגים, הספנים והמשת"פים למיניהם. במקרה זה מי ששלח אותם הוא ד"ר נו שמכונה "סיני", על אף שאביו בכלל היה גרמני (והשחקן שגילם אותו הוא יהודי קנדי בשם ג'וזף ווייזמן). המדען המטורף פועל בשם ארגון הפשע ספקטרה שלא משויך לאומית. "מזרח, מערב, אלו רק נקודות על המצפן", הוא אומר לבונד במפגש ביניהם במעונו שנמצא בנקודה דמיונית על המצפון הבדיוני של התסריט - "אי הסרטנים" - מקום מושלם לניהול פעילות עבריינית וגם למפגש עם נשים לוהטות. כמו שולת פנינים לוהטת בגילומה של אורסולה אנדרס, שסצנת הביקיני שלה על חוף הים השמשי הייתה מקדם המכירות העיקרי ל"ד"ר נו", כפי שאפשר להתרשם גם מהפוסטר של הסרט שבו מוצג בונד לצד דמות אנדרס בבגד ים ונשים אחרות חשופות (ולבנות), ופיסת נוף של חוף ועצי קוקוס.
עיצוב הפוסטר של "מרוסיה באהבה" - הסרט השני בסדרה מ-1963 - המשיך את אותם הדפוסים של נופים טבעיים ועירוניים ממדינות רחוקות, ונופים אנושיים של יפהפיות שאפשר רק לפנטז עליהן קרובות. וכך ביחד עם נערת בונד התורנית דניאלה ביאנקי האיטלקייה, ואחרות (ולבנות, כרגיל) במידה משתנה של חשיפה. אפשר להבחין ברקע מסגד האגיה סופיה באיסטנבול שבה התמקמה ההפקה ושבה מתחוללת העלילה במרדפים שבין המרגל הבריטי לסוכני הקג"ב על גבם של הטורקים. איסטנבול, כמקום מפגש בין מזרח ומערב, הייתה ליעד אהוב על מפיקי ג'יימס בונד לדורותיהם (כמו אינספור מנהיגים לאורך ההיסטוריה) שחזרו אליה ב"העולם אינו מספיק" מ-1999, וב"סקייפול" מ-2012.
העולם לא הספיק לפירס ברוסנאן, שהרחיק לכת עד לאזרבייג'ן לרגל הצילומים, אבל גם היוצרים מאחורי התסריטים לא שמו לעצמם גבולות, ושיגרו את בונד להרפתקאות בכל רחבי הגלובוס - לונדון, מוסקבה, לאס וגאס, וסן פרנסיסקו מחד, אבל גם איי הבהאמה ("כדור הרעם", 1965), יפן ("אתה חי רק פעם", 1967), האי הקריבי הבדיוני סן מוניק ("חיה ותן למות", 1973), מצרים ("המרגלת שאהבה אותי" 1977), ברזיל וגואטמלה ("מונרייקר", 1979), הודו ("אוקטופוסי", 1983), מרוקו ואפגניסטן ("007 באיזור המסוכן", 1987), קובה ("גולדן איי", 1995), וייטנאם ("מחר לנצח", 1997), צפון קוריאה ("למות ביום אחר", 2002), אוגנדה ("קזינו רויאל", 2006), מקסיקו ("ספקטר", 2015) וג'מייקה ("לא זמן למות", 2021). הבעיה היא שלעיתים המציאות הפוליטית במדינות האקזוטיות הללו לא אפשרה את הגישה ללוקיישנים עצמם, מה שהצריך לא פעם היערכות מחודשת ואלתורים מצד המפיקים, ולא פעם אף מצד התסריטאים, כמו במקרה של "האיש בעל אקדח הזהב" מ-1974.
על פי סיפור המקור, הנבל הקובני פרנסיסקו סקרמנגה (כריסטופר לי) היה אמור לפעול קרוב לבית שלו (של פלמינג) בג'מייקה. אבל המפיקים הרחיקו את מבטם הלאה מעבר לאוקיינוס במטרה להרחיב את אחיזתם במזרח הקרוב והרחוק. ואכן, בסרט שביים גאי המילטון בונד נשלח לביירות, ואז למקאו ואז לתאילנד. סיבוב לא קטן לאורכה ולאורכה של אסיה, אלא שתהפוכות מדיניות במזרח התיכון בתחילת שנות ה-70 הכניסו את ההפקה לבעיות לא קטנות. לבנון, איראן ואפילו ישראל נבחנו כאתרי צילומים אפשריים, אולם מלחמת יום כיפור הביאה לביטול האפשרות הזאת. אי לכך, הצילומים התרכזו בתאילנד, רובם באי פו-קט, לשמחתו של הבונד התורן רוג'ר מור אפשר לשער.
ההתפשטות הגלובלית של בונד עמדה גם בראש מעייניהם של מפיקי "רישיון להרוג" (1989) ששאפו ללכת רחוק יותר מזרחה, כל הדרך לרפובליקה הסינית. סצנות אקשן נכתבו לחומה הגדולה ולאתר פסלי "צבא הטרקוטה" שבמדינה, אולם מתוך חשש מהלפיתה החזקה של המפלגה הקומוניסטית, והצנזורים שלה, הוחלט לבסוף לשנות כיוון. כפי שאמר ד"ר נו, בסוף אלו רק נקודות על המצפן, והבמאי ג'ון גלן וצוותו אימצו את מקסיקו כבית חדש לצילומים, מה שהצריך גם שינויים תסריטאיים כמו עיצובו מחדש של הנבל ההיספני פראן סאנצ'ז (רוברט דאבי).
ולדימיר פוטין כגנרל אורלוב
באופן כללי המשטרים הקומוניסטים במזרח אסיה לא היו מסבירי פנים לסרטי בונד למרות ההבטחה הכלכלית שבאה איתם. צילומי "מחר לנצח" (1997) היו אמורים להתקיים בווייטנאם, אולם הגבלות שהטילו השלטונות המקומיים הפכו את אלה לבלתי אפשריים, וההפקה נדדה לחוף המבטחים של תאילנד השכנה. על פי גרסה אחת, ראשי המשטר בווייטנאם התנגדו לשימוש בחומרי נפץ שנדרשו לסצנות אקשן. לפי גרסה אחרת, הנפיצות נבעה דווקא ממסר אנטי-קומוניסטי שהופיע בסצנה מהסרט הקודם "גולדן איי" שבה אישה מרסקת את סמל הפטיש והמגל.
עלילת "קוונטום של נחמה" (2008) לקחה את בונד לבוליביה, אולם בשטח, הכתיבה המציאות שהבמאי מארק פורסטר והכוכב דניאל קרייג יצלמו דווקא מעבר לגבול עם צ'ילה, בעיירה סיירה גורדה. זו הייתה בשורה כלכלית לתושבים, אלא שאז ראש העיר קרלוס לופס התרעם על כך שחבל הארץ אנטופגסטה מוצג כחלק מבוליביה (אשר נאלצה לוותר עליו במלחמתה מול צ'ילה במאה ה-19). כביטוי למחאתו פרץ לאתר הצילומים עם רכבו וגרם למהומה. בעקבות מעשיו, לופס נעצר ובילה יומיים בבית האסורים, אבל הוא לא היחיד שהתקומם. "קיווינו שסרט גדול כזה יציג אותנו לעולם, אבל אם הכוונה היא לדמות מדינת אנדים אחרת, אז אין לנו שום תועלת בכך", הצהיר בזמנו חבר מועצת התיירות של צ'ילה רדיאם אגיאר. הסופר הרנן ריברה לטלייר הוסיף: "זה לא רע שהם באים לצלם סרט בצ'ילה, אבל אם הם רוצים להלביש אותנו כבוליביאנים, כדאי שילכו לבוליביה עצמה". עם זאת, הצילומים המשיכו כרגיל - ככל הנראה למגינת לבם של אזרחי צ'ילה, ובוליביה. אלה ואלה לא יוצאים פה טוב.
לצד המכשולים שהציבו המשטרים במדינות המתפתחות, חלקן הביאו לפתחן של ההפקה אתגרים אחרים מעולם הטבע. הסצנות התת-ימיות ב"האיש עם אקדח הזהב" צולמו בלית ברירה במים רדודים בגלל מתקפת כרישים על חופי הבהאמס. אחרי שנציגי "חיה ותן למות" (1973) נטשו את הרעיון לצלם בהאיטי בגלל מתיחות פוליטית, ג'מייקה היתה שם שוב כדי לשמש בית חם עבור ההפקה. אלא שאז היו אלה הזוחלים המקומיים שאיימו להפר את המהלך התקין שלה. כך למשל במהלך צילומי סצנות טקסי הוודו הרבות שהפגישו זוחלים ובני אנוש. במקרה אחד פעלולן מקומי ננשך על ידי תנין, במקרה נוסף שחקן התעלף כשנחש הונף מול פרצופו ובמקרה אחר ניצבת ננשכה על ידי נחש אחר, שבמנוסתו הסתער בכיוונה של ג'יין סימור, נערת בונד הרשמית, לפני שנתפס על ידי איש הנחשים של ההפקה.
תפיסת העולם הקולוניאליסטית, יש שיגידו הגזענית, שביטא בונד לאורך השנים (על פי רבים כשיקוף של עמדותיו הפוליטיות הלאומיות של יוצרו איאן פלמינג) נראית לכאורה מיושנת בימינו כשהקהילה הבינלאומית כוללת כמעט 200 מדינות עצמאיות, בשלל צבעים וגזעים ובמנותק מחלוקה של שחור ולבן, מזרח ומערב. עם זאת, הפלישה הרוסית לאוקראינה מזכירה ממש את אותו אקלים פוליטי מתוח מהמאה ה-20, ואחד מהמפיקים הראשיים של הפרנצ'ייז, מייקל ווילסון, אף התייחס לכך לאחרונה בראיון ל"טיימס" הלונדוני כשהשווה בין ולדימיר פוטין לנבל הסובייטי גנרל אורלוב, בגילומו של סטיבן ברקוף מ"אוקטופוסי" אי-אז בתחילת האייטיז. "ברקוף מגלם למעשה את פוטין, שמראה איך הוא הולך לפלוש למערב, ועשינו את זה לפני 40 שנה", אמר.
ולמרות זאת, היום, כשהפרנצ'ייז של ג'יימס בונד עומד בפני צומת דרכים אחרי פרישת דניאל קרייג, טובי המוחות מאחורי הפרנצ'ייז משקיעים מחשבה בדרכים הנכונות והיעילות לרענן את הדמות וסביבתה הטבעית והלא טבעית. וזה אומר בין השאר גיוון אתני כמתבקש לפחות על פי הוליווד הנוכחית. על הרקע הזה אפשר להבין את השיקולים שהביאו לליהוקו של ג'פרי רייט האפריקני-אמריקני כשחקן השישי שמגלם את סוכן ה-CIA וחברו של בונד, פליקס לייטר. כך גם במקרה של נעמי האריס, החמישית לגלם את מיס מאניפני מה-MI6. "לא זמן למות" שימש כטקס הנחלת תואר ה-007 למועמד חדש, יותר נכון מועמדת, שהיא גם אישה וגם שחורה בגילומה של לשאנה לינץ'. השחקנית בת ה-34 מותירה מאחור את האקזוטיקה ומוצגת כמרגלת מקצוענית ויעילה בשרות הוד מלכותה, שמאז הוחלפה גם היא בהוד מלכותו.
מסתבר שאפילו המורשת ארוכת השנים והשמרנית של בונד הלכה רחוק מאז הימים של ד"ר נו, ד"ר קטאנגה ומיי דיי. עכשיו השאלה מה יהיה על ג'יימס בונד עצמו. האם דמותו תולבן ברוח הפוליטיקלי קורקט על ידי שחקן שחור כמו אידריס אלבה? לא בטוח שאנחנו מוכנים לזה, אפילו היום - 60 שנה אחרי. הסביבה יכולה להשתנות, וכך גם האקלים הפוליטי והחברתי שבה, אבל הגרעין של הפרנצ'ייז הוא הדמות שבמרכזה, סביבה סובב העולם. היא זקוקה לשימור מוקפד, לא מעורבב ואפילו לא מנוער - בהתאם לתקן הישן נושן של בונד, ג'יימס בונד.
