בחצי השנה האחרונה כל עם ישראל ואחותו עבר בשערי מוזיאון תל אביב כדי לצפות בתערוכה של האמנית היפנית יאיוי קוסאמה. עבודות כמו "חדרי האינסוף" ו"נקודות הפולקה" מענגות את החושים, אך הנאה זו היא תגובה לאובייקטים שנוצרו בהתמודדות עם חולי נפשי לא פשוט. איך היה נראה סרט ביוגרפי על יוצרת שיש פער כה רב בין עבודותיה הצבעוניות והאספקטים הקודרים בחייה? בינתיים לא נעשה על קוסאמה סרט עלילתי, אבל השאלה הזו בהחלט רלוונטית גם ל"החיים המחשמלים של לואי וויין" (The Electrical Life of Louis Wain).
"החיים המחשמלים של לואי וויין" – טריילר
הנטייה של אמנים לחולי נפשי היא מקור עניין למחקר מדעי, לסקרנותו של הציבור הרחב ואפילו לאמנים עצמם. זכורה אמרתו המשעשעת של סלבדור דאלי לפיה "ההבדל היחיד ביני ובין משוגע הוא שאני לא משוגע" כהצהרה אבסורדית שלכאורה מפרידה בין האמנות והשיגעון ולמעשה שבה וכורכת אותם יחד ביתר שאת. לא בכדי אמנים שיצרו חזיונות רבי עוצמה, ופעלו בחיבור בין כישרון ללקות נפשית, היו נושא מפתה עבור קולנוענים – כך במקרה של פרנסיסקו דה גויה (למשל, ב"גויה בבורדו", של קרלוס סאורה מ-1999), אדוורד מונק ("אדוורד מונק" של פיטר ווטקינס מ-1974), וכמובן – וינסנט ואן גוך, שהוא קטגוריה בפני עצמה בביוגרפיות על אמנים שסבלו מלקות נפשית.
ביקורות סרטים נוספות:
אחד מאותם סרטים על ואן גוך היה סרט התעודה הטלוויזיוני Painted with Words (2010) שבו שולבו קטעי משחק של בנדיקט קמברבאץ' בתפקיד הצייר. ב"לואי וויין" הוא מגלם דמות נוספת של צייר שחייו עוצבו על ידי מחלת הנפש המתפתחת. קמברבאץ' מזוהה עם תפקידים של דמויות שמשלבות בין אינטליגנציה חריפה ויהירות – ד"ר סטריינג', שרלוק הולמס, אלן טיורינג, ג'וליאן אסאנג'. אפילו דמותו של פיל ברבנק, בעל החווה במונטנה ב"כוחו של הכלב" שהדחקת טבעו המיני הפכה אותו לסוג של מפלצת, הוא וריאציה מעניינת על דמויות אלו. כאן הוא מגלם דמות חלשה – תמימה, רומנטית וביישנית, ויחד עם זאת בעלת אנרגיה מאנית. רעיונותיו תמוהים, עיסוקיו מגוונים (גם אם מבוצעים בחוסר כישרון), והמצאותיו המוזרות נמצאות מהצד הלא נכון של גאונות. כמעט מיותר לומר שחובביו של קמברבאץ' לא יתאכזבו מהופעתו.
לואי וויין היה מאייר פופולרי מסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20. הוא התמקד ברישומים צבעוניים של חתולים אנתרופומורפיים. טיפוס אקסצנטרי שחי חיים של מצוקה רגשית וכלכלית, ומצבו הנפשי הלא יציב הלך והידרדר עד ששקע לטירוף מוחלט בשנותיו האחרונות. הבמאי והתסריטאי וויל שארפ משתמש במעטפת סגנונית צבעונית שהופכת את סיפור החיים המוצג הסרט לקומדיה על אישיות אקסצנטרית שאמורה גם לצבוט את מיתרי הלב. יש לסרט מידה של חן, אך קשה להתפעל יותר מדי מהתוצאה הסופית. וויין רחוק מלהיות אמן בסדר גודל של גויה או ואן גוך. אין עומק נסתר שמתגלה באיורים החינניים שלו, או בדמות עצמה כשהיא מוצבת מול אמנותה. הצורך הנפשי שהמתקיים בעצם עשיית הציורים, והאופן בו הציורים משתנים בהתאם להתפתחות מחלתו, אינם מחזיקים את הסרט.
אנו פוגשים את וויין בתחילת שנות ה-20 לחייו, זמן קצר לאחר מות אביו. כעת הוא אמור לשאת על כתפיו הלא יציבות את עול הפרנסה של המשפחה. החריגות הנפשית של וויין אינה ייחודית במשפחתו. אמו האלמנה (פיבי ניקולס) לא ממש מתפקדת, וחמש אחיותיו (רובן דמויות לא מפותחות) הן מאגר תכונות אופי לא פשוטות – בין השתלטנות הנוירוטית של האחות הבכורה קרוליין (אנדראה רייסבורו), עד דמויות האחיות הצעירות שאחת מהן – מארי (היילי סקווירס) גם תשקע למחלת נפש.
פרנסת המשפחה תתבסס על העבודה שוויין יקבל ב"חדשות לונדון המאוירות", מהעורך סר תומאס אינגרם (טובי ג'ונס). למרות שהחוזה הראשוני עליו יחתום הגיבור ינצל את תמימותו, בהמשך יתגלה סר אינגרם כדמות בעלת השפעה חיובית על חייו. אבל גם כאן נדמה שמערכת היחסים בין הדמויות אינה מפותחת באופן מספק.
3 צפייה בגלריה
מערכת יחסים לא מספיק מפותחת. מתוך "החיים המחשמלים של לואי וויין"
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אחת ההוצאות העיקריות שאותן אמורה לממן משכורתו של וויין היא של האומנת המטפלת בבנות הצעירות של המשפחה. אמילי (קלייר פוי) מבוגרת מוויין בעשור, אך בהדרגה מתחילה להיווצר ביניהם קרבה המתפתחת לקשר רגשי עמוק יותר. הנישואים שלהם היו, לזמנם, חיבור מאתגר של מעמדות והפרש גילאים לא מקובל, אך הדבר מוצב בסרט באופן קצת בעייתי. הם מתחתנים כשוויין הוא גבר צעיר בן 23, ומגולם על ידי שחקן המבוגר מהדמות ב-22 שנים. אמילי, שאמורה להיות מבוגרת מבעלה ב-10 שנים, מגולמת על ידי שחקנית שצעירה מהשחקן שמגלם את בעלה הצעיר בשבע שנים. מזל שבין קמברבאץ' לפוי יש כימיה מוצלחת שמעמעמת תהיות ממין זה.
אמילי מגדירה את הערך בעבודותיו הצבעוניות של בעלה "כפְּרִיזְמָה שדרכה קרן (האור) של החיים משתברת". את ציורי החתולים שלו וויין מתחיל לעשות בניסיון לעודד את רוחה של אמילי שזמן קצר לאחר החתונה מתגלה בגופה סרטן. לרישומים אלו תהיה הצלחה רבה, גם אם וויין הנאיבי בענייני עסקים לא ירוויח מכך יותר מדי. הרישומים המתחילים כאמצעי של הסטת כאב ונחמה רגשית יובילו אל הדבר שבו תתאפיין המשך דרכו היצירתית: בריאת עולם חתולים צבעוניים, חמודים ומוזרים באופן שבו משתלבים בהם תכונות אנושיות.
בגיל 35 הבמאי-תסריטאי (וגם שחקן) וויל שארפ כבר הספיק להפגין מיומנות ביצירת דרמות-קומיות שבמרכזן דמויות אקסצנטריות. עבודתו המשמעותית ביותר עד היום היא סדרת הטלוויזיה הבריטית Flowers (2016-2018) שעוסקת במשפחה שהתואר "לא מתפקדת" תהיה לשון המעטה לגביה. הוא נראה כבמאי מאוד מתאים לטפל בדמותו של וויין, אבל כישוריו אינם מספיקים להתגבר על הבעיה הקונספטואלית בסרט.
ללא הדמות של אמילי אובד העוגן הרגשי של העלילה – והדבר קורה למשך פרק זמן משמעותי. סיפור החיים של וויין הוא עצוב, והתקדמות העלילה לא מוסיפה נפח משמעותי לדמות. הפער בין הטון הקליל שבו הסרט מנסה להחזיק, ובין ממשות החיים המוצגים הולך ומתרחב, ומדגיש את האופי המעושה של האסטרטגיה הסגנונית. "החיים המחשמלים של לואי וויין" אינו סרט רע. הוא חביב ומשוחק היטב, אבל לא יותר מכך.
