מה יכול להיות רע בשילוב של קומדיה רומנטית עם סיפור הנחיתה על הירח ו"צעד קטן לאדם" וכו'? הרבה, כך מתברר. "קח אותי לירח" (Fly Me to the Moon) הוא קומדיה מסורבלת, שאחד מכוכביה הוא צ'נינג טייטום בעל פני הרובוט והאחרת היא סקרלט ג'והנסון שנושאת בתואר השחקנית הכי בלתי נסבלת בקולנוע היום. האם כימיה כלשהי תיתכן במפגש הרומנטי ביניהם במתחם נאס"א בפלורידה? ננסח זאת כך: ארוחה לאור נרות בין R2D2 והמפלצת מהנוסע השמיני מזמינה יותר ניצוצות רומנטיים מאשר שני אלה.
"קח אותי לירח" – טריילר
(קרדיט: באדיבות Cinemaisrael)
במאי הסרט הוא גרג ברלנטי, אימפריה טלוויזיונית של איש אחד שאחראי על סדרות הטלוויזיה שמאגדות את יקום החץ (arrowverse), וכוללות את "החץ", "הפלאש", "סופרגירל" ו"אגדות המחר", רשימה חלקית בלבד. ברזומה הכה מרשים שלו גם כתיבה והפקה של פרקים ב"דוסון קריק", "אברווד" ו"ריברדייל". ב-2018 הוא חתם על עסקה בת שש שנים עם אולפני וורנר שהכניסה לכיסו סכום שנע בין 300 ל-400 מיליון דולר, ובעונת הטלוויזיה 2019-2020 ברלנטי רשם שיא של 18 סדרות בהפקתו שרצו במקביל ברשתות CW, פוקס, CBS ונטפליקס. הוא גם תרם לשיח התקין פוליטית באמצעות הכללתן של דמויות להטב"קיות בכמה מהסדרות הנ"ל. בהינתן כל אלה, יש למה לצפות מסרט שהאשף הזה חתום עליו, זאת אם לא לוקחים בחשבון שעם שלושת סרטיו הקודמים כבמאי קולנוע נמנים "חיים כמו שמכירים" הנורא ו"באהבה, סימון" הבינוני - דרמת התבגרות שעוסקת בסיפור יציאתו מהארון של הדמות הראשית.
עלילת "קח אותי לירח" – שמו של הסרט לקוח משירה של קיי בלארד מ-1954 שהתפרסם גם בזכות הביצוע הנפלא של פרנק סינטרה עשור מאוחר יותר – מתרחשת סביב מסעה של אפולו 11. התחרות בין האמריקאים והרוסים מי ינחית ראשון חללית מאוישת על הירח נמצאת בעיצומה, והחרדה שמא המסע המתוקשר יאכזב, הביאה בעקבותיה כמה תאוריות קונספירציה לפיהן התמונות המוכרות של ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין מרחפים-מקפצים על פני קרקע הירח ונועצים בה את דגל הפסים והכוכבים צולמו למעשה באולפן. אחת התאוריות האלה אף גרסה שמי שהיה שותף למזימה וביים את הנחיתה המזויפת היה לא אחר מאשר סטנלי קובריק ששנה קודם לכן הציג את "2001 אודיסיאה בחלל". בתמורה, כך נטען, סייעה לו נאס"א בצילומי סרטו התקופתי "בארי לינדון" (1975).
על הבסיס הזה, כאמור, נרקמת הקומדיה הרומנטית שלפנינו שבה מגלמת ג'והנסון אשת יחסי ציבור שנשכרת על ידי דמות ממשלתית אפלה (וודי הרלסון) לשווק את טיסתה של אפולו 11. המטרה היא לשכנע פוליטיקאים ולעצב דעת קהל לתמוך בסיבוב הבא לכיבוש הירח, אחרי האסון שבו נשרפה אפולו 11 ושלושת האסטרונאוטים שהיו על סיפונה קיפחו את חייהם. בנאס"א היא פוגשת באחראי על השיגור המיוחל (טייטום) שגם הוא רדוף אשמה סביב הטרגדיה הנ"ל. המפגש הראשון ביניהם מתרחש במסעדה שבה הספר שהיא קוראת עולה באש והוא מעיר לה שהיא "בוערת", אבל אם התקרית הזו אמורה לבשר את הלהט הרומנטי שיתלקח בין השניים - מדובר בסמליות אומללה למדי.
חלקו השני של הסרט מערב את תיאוריות הקונספירציה באופן די מאולץ. האסטרונאוטים אומנם ממריאים לירח, אבל אותו סוכן ממשלתי נדרש לשירותיה של הגברת כדי להפיק סרט פיקטיבי של הנחיתה עצמה. לשם כך נשכרים במאי מצועצע המשוכנע שהוא גאון (ג'ים ראש) ושחקנים העוברים אודישנים, ונבנה סט באחד ממחסני נאס"א. למה צריך לפברק נחיתה על הירח אם ארמסטרונג וצוותו ממילא בדרך לשם? הסרט מספק הסבר, אבל הוא כה מופרך עד שאפשר היה לדלג עליו. בכל מקרה, גם הדיון האקטואלי העולה כאן סביב זיוף היסטורי מול דימוי אותנטי לא זוכה לפיתוח סאטירי אינטליגנטי במיוחד. לי החלק הזה בעיקר הזכיר סרט נשכח בשם "קפריקורן 1" (שנקרא בארץ "חטיפה בשעת האפס"). פיטר היימס ביים אותו ב-1979, והסיפור עסק בטיסה המאוישת הראשונה למאדים שרגע לפני שיגורה נחטפים האסטרונאוטים שבה (אחד מהם בגילומו של או. ג'יי. סימפסון המנוח) בידי גורמים ממשלתיים כדי לפברק פוטאג' טלוויזיוני של הנחיתה. הסרט ההוא השתלב היטב בגל הפרנואידי בקולנוע האמריקאי בשנות ה-70, מה שאי אפשר לומר על ההדבקה המלאכותית של תאוריית הקונספירציה בסרט הנוכחי. יתר על כן, עד שהסרט מגיע לנקודה הזאת (132 דקות, להזכירכם) - הנשמה יוצאת.
"קח אותי לירח" מורכב משני חלקים שלא ממש מתחברים. החלק הראשון הוא קומדיה רומנטית תפלה והשני הוא סאטירה פוליטית נטולת עוקץ של ממש. זהו התסריט הראשון לסרט באורך מלא של רוז גילרוי, והוא ללא ספק הצריך שכתוב רציני והידוק לפני שהתפזר על המסך. אם טייטום וג'והנסון הם הזוג שהיית רוצה לראות עף עם הטיל אל הירח, הרי אלה שחקני המשנה – ראש בתפקיד הבמאי האגומניאק, הרלסון שתמיד כיף לצפות בו, וריי רומנו בתפקיד אחד ממהנדסי נאס"א – שמספקים את מידת ההנאה הנדרשת כדי לצלוח את הסרט המגושם והמעייף הזה. כמו הסיפור על הנחיתה המפוברקת על הירח היו צריכים אולי לייצר גם גרסה אלטרנטיבית לסרט עצמו: כזו שעובדת.
