"עכשיו, עצום את העיניים ונסה להפסיק לכעוס. נסה להפסיק לזעום על כל אלו שכל כך ראויים לזעם הקדוש שבוער בך. עצום את העיניים והרשה לעצמך, לרגע קצר אחד, רק לכאוב. להסס. להתבלבל. להצטער. להתחרט. יהיו לך עוד חיים שלמים לרדוף, לנקום, לבוא חשבון, אבל עכשיו רק עצום את העיניים, והסתכל פנימה, כמו לווין המרחף מעל אזור אסון, מחפש אחר סימני חיים. עם כל מה שנלקח ממך נותרת בנאדם. פצוע, מדמם, כועס, כואב, מבוהל, טובע בצער, אבל, עדיין בנאדם. קח נשימה ארוכה ונסה לזכור איך זה מרגיש. אתה הרי יודע שבעוד רגע, כשפתח שוב את עיניך זה ייעלם".
הטקסט החזק הזה, שכתב אתגר קרת, פותח את המופע "ימים טובים פי אלף" שעלה בתיאטרון הקאמרי, בניהולו המוזיקלי של פיטר רוט. דרור קרן הוא שמבצע את המונולוג, בדרכו הנוגעת ללב, הרכה, וכבר מן ההתחלה ברור שקל לא יהיה לשבת כאן הערב. זה אחר זה עולים חברי הקאסט לבמה - חבורה מוכשרת הכוללת את אודיה קורן, אולה שור סלקטר, נוי הלפרין, תום חודורוב, גלעד שמואלי וכאמור קרן.
המופע הזה נתפר במהירות ובמיוחד לצו השעה, על ידי המחלקה האמנותית של התיאטרון ובה גלעד קמחי, עירד רובינשטיין, קרן חובב, שחר פנקס, גור קורן ועמית אפטה. הוא עשוי טלאים-טלאים של שירים מוכרים ואהובים, לצד מערכונים שמעלים חיוך וטקסטים של כותבים מוכרים. אם כי הכותבת האמיתית של כל הללו היא המציאות עצמה כפי שהיא מוכרת לכולנו ב-59 הימים האחרונים. "כולנו רקמה אנושית אחת פצועה", אומרת אמא אחת לחברתה באחת הסצנות, שנכתבה על ידי נועה לזר קינן, ואומרת כמו שואלת: "זוכרת איך פעם לפני שלושה-עשר ימים, איך קיטרנו על החופשים, על הילדים…?"; במערכון אחר שמעלה חיוך, שתי נשים שבידיהן שקיות שופינג מתחרות אחת בשנייה מי התנדבה יותר לאחרונה, תוך שהן מנסות לתרץ גם את השופינג כחיוני למאמץ המלחמתי.
3 צפייה בגלריה
הכותבת האמיתית היא המציאות עצמה כפי שהיא מוכרת לכולנו ב-59 הימים האחרונים. מתוך ההצגה "יפים טובים פי אלף" בקאמרי
( צילום: כפיר בולוטין)
מערכון נוסף צוחק על חוויות טיפוסיות של חבורת שכנים במקלט; ברגע אחר שמחדד את שותפות הגורל של כולנו, מבקשים השחקנים מהקהל לקום, ושואלים שאלות מנחות תחת ההנחיה: "שיישב מי ש…(לבש לאחרונה מדים/מכיר מישהו מהעוטף…), מה שמרים למחווה משעשעת לשיר "אף אחד לא קם" של שלישיית הגשש החיוור; בסצנה אחרת, שנכתבה על ידי יאיר אגמון, מתאר אדם איך חש להציל כלב נטוש מהעוטף, ובדרך הבין כי הוא בעצמו הכלב הנטוש: "כבר חודש ושבוע אני מסתובב בחיים האלה כמו כלב נטוש ומבועת. אני לא יודע ממה אני בורח ואני לא יודע לאן אני נמלט, אין לי איפה להניח את עצמי, ואין מי שיציל אותי, הכלב הזה הוא אני". אפילו בקריאה של הטקסט הזה הדמעות חונקות.
ככה זה בצפייה במופע, שכולו ערבוב מכמיר לב בין צחוק לדמע. הצפייה הופכת אקטיבית ממש כשמנסים כל העת להחניק את הבכי, וזה גם קצת מעייף, יש לומר. להזכיר לנו שהכול עוד פצוע, הכול עוד מוקדם. אבל יש משהו מרגש, עדין כל כך, בהתכנסות הזו של אנשים שמבקשים לעצמם לצאת מהבית ולצפות במשהו שהוא לא חדשות, משהו שייתן לנפש איזשהו חיבוק. זה לא נטול רגשות אשמה, זה מורכב, ללכת לתיאטרון עדיין נדמה כחוויה זרה, אבל זה לא מופע רגיל. יש משהו בערב הזה שלפרקים נראה כמו טקס זיכרון גדול - עם שירה משותפת של שירים מוכרים ואהובים בליווי פסנתר (רועי שמע). "בך לא נוגע", "יכול להיות שזה נגמר", "זן נדיר", "מדינה קטנה", "אין לי ארץ אחרת", וגם ביצוע מרגש ל"אם נדע לאהוב", הם חלק מהשירים השזורים בערב הזה ומבוצעים בענווה ובלי התלהמות.
3 צפייה בגלריה
הכול נעשה בזהירות, בחרדת קודש. מתוך ההצגה "יפים טובים פי אלף" בקאמרי
( צילום: כפיר בולוטין)
וממש בדומה לפרק הראשון של "ארץ נהדרת" אחרי 7 באוקטובר, הכול נעשה בזהירות, בחרדת קודש. ונדמה שכולם נמצאים שם בחלל - החטופים, החללים, אלה שאיבדו את בתיהם, הלוחמים, הפגועים, הפצועים פיזית ונפשית, ולמעשה כולנו. הכאב הלאומי הגדול עומד באוויר. האולם עצמו הוא מרחב מוגן, ככה מכריזים בתחילת ההצגה. בעבר השני של הכביש - הקריה. וממש מחוץ לתיאטרון, בכיכר החטופים, מתקיימת באותו זמן הפגנה למען אלה שעדיין מוחזקים בשבי. הרחוב כולו הוא במה ענקית של צער וכאב.
אורחת מיוחדת הייתה ירדנה ארזי, ששרה שני שירים ובהם שיר הסיום שהוא כעין תפילה ואמירת אמן. בשורה הראשונה ישב איש מבוגר עם כובע קסקט, לאורך כל השיר היו עיניו עצומות וכפות ידיו לחוצות זו כנגד זו בתפילה. וזה היופי של מופע כזה, שהוא לא אסקפיזם או בידור, זו פשוט צורה אחרת של התמודדות עם הצער, דרך שיר, טקסט, הומור ומוזיקה. שעה וחצי של תפילה משותפת שעוד נדע ימים טובים פי אלף.
