"החיים הם גיהינום, אבל לפחות יש פרסים", כתבה ג'נט פריים בפתח אחד מסיפוריה, בסגנון הכה מזוהה איתה: קביעה נחרצת שמבטיחה לנו רק רע, ואז מבצעת פניית פרסה ומסמנת נתיב של נחמה פורתא. פריים ידעה היטב על מה היא מדברת. נכון להיום עברו שבעה עשורים מאז אותו רגע במוסד הפסיכיאטרי סיקליף בניו זילנד, שבו בישר לה הצוות הרפואי שהודות לזכיית קובץ סיפוריה הראשון בפרס ספרותי חשוב, היא לא תיאלץ לעבור לובוטומיה. לאחר שנים ארוכות של אשפוזים, שוקים חשמליים והמתנה מסויטת בתור שמעולם לא ביקשה להיכלל בו, הסופרת המבטיחה ניצלה מהטיפול הפולשני שהיה קורע רקמות במוחה, מפריד בין אונותיה ופוגם לעד בתפקודה ובשאיפותיה היצירתיות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
שנים אחר כך פריים עוד בירכה על הרגע הזה, אך גם קיללה בעצב מר את החברה השמרנית, הנוקשה והאלימה שדחקה אותה לשפל המדרגה. שני עשורים לאחר מותה, ג'נט פריים היא סמל עבור כל מי שמחפשים דמות מופת קצת אחרת. אלה המוטרדים מהכוח שמפעילה החברה על החוליות החלשות שלה, או אלה שדוגלים בזכותו של כל אדם לצעוד בנתיב שלו, משונה ומקורי ככל שיהיה. ובכל זאת, גם כאשר לוקחים בחשבון את ההיבטים המטלטלים של סיפור חייה, מתברר כי המורשת שלה סבוכה יותר משנדמה במבט ראשון. גם כיום, כולם מנסים להדביק תוויות על האישה שתוויות איימו להפוך את חייה לגיהינום.
ג'נט פריים נולדה ב-28 באוגוסט 1924 בדנידין, העיר הוותיקה ביותר בניו זילנד, וגדלה באומארו. שתי הערים נמצאות באי הדרומי של המדינה, במחוז אוטאגו – אזור שיושב על ידי המאורים בתחילת המילניום השני, כ-700 שנים לפני הגעתו של נציג העולם המערבי ג'יימס קוק, והמאופיין עד היום כמקום פראי למדי מבחינה גיאוגרפית. אביה היה פועל פשוט שעבד בחברת הרכבות של ניו זילנד, ואימה התפרנסה כעוזרת בית, בין היתר אצל משפחתה של הסופרת הנערצת קתרין מנספילד. לאם היה גם חלום ארוך שנים, שמעולם לא טרחה להסתיר – לכתוב שירה. היא הצליחה להדביק בתחביב את המשפחה כולה, ולפי כמה עדויות נהגה לעבור מדלת לדלת ולמכור את שיריה. העוני הקשה עליה להרחיב את אופקיה, אך מעולם לא הגביל את תיאבונה היצירתי ואת האמונה שלה בהגשמת גחמותיה. בתה התבוננה בה ולמדה.
חמישה ילדים נולדו לג'ורג' ולוטי, וג'נט הייתה השלישית. ילדותה לא הייתה חפה ממועקות. אחיה סבל מאפילפסיה חמורה, ושנים רבות לאחר מכן, מכרים של פריים סיפרו שהיא ואחיותיה פחדו ממנו לא פחות מכפי שריחמו עליו. ג'נט, בעלת היציבה המסורבלת והשיער הכתמתם והנפוח, שנדמה כמעין ענן צבעוני ותזזיתי, הייתה ילדה סקרנית שהצטיינה בלימודיה אך אתגרה את הכללים ככל שניתן, ולא תמיד מתוך כוונה להשתובב. הביישנות שלה, שהגיעה עד עמקי נשמתה, מנעה ממנה להבחין היכן עוברים הגבולות. הוריה ומוריה העריצו אותה, אך גם הקפידו להוליך אותה בדרך הישר. בכל בוקר, בדרכה לבית הספר, תהתה במה תזכה היום: פרס או עונש? מחמאה או עלבון? אחר הצהריים הייתה יוצאת עם אחיותיה ועם מעט חברותיה, כאשר היו לה, להשתולל ולשקוע במשחקי דמיון בטבע הניו-זילנדי. לסירוגין הייתה מסתגרת עימן בחדר וחושפת בפניהן את ניסיונותיה בשירה.
ואז החלו הטרגדיות. כשפריים הייתה בת 14, אחותה הגדולה מירטל טבעה למוות במהלך שחייה שגרתית במאגר מים בקרבת הבית. בחלוף עשר שנים גם אחותה איזבל טבעה ומתה, במקום אחר. ג'נט שיננה את פניהם של אחיה החולה ואחיותיה המתות, וחשה כיצד הגורל עומד להתדפק בכל רגע גם על דלתה. שנים לאחר מכן סיפרה שתודעת המוות ליוותה אותה מגיל צעיר, כמעט מרגע שעמדתה על דעתה. עם השנים, הליווי החרישי הזה התחלף בצעדי רדיפה. הצער של הוריה והאימה מפני אסון חלחלה אל נימי נפשה והפכה לאחד מגרעיני כתיבתה. בשלל הסיפורים, השירים, המסות והרומנים שכתבה (שנים עשר בסך הכול), המוות שב ומפציע יותר מכל דמות אחרת - לעיתים כנבואה שחורה שמתגלגלת באופק, ולעיתים בגופים כאלה ואחרים. למשל, כעכביש המכרסם בבשרו של ילד גוסס הנתון במיטת חוליו. "המוות היה השמש הכהה של מערכת השמש שלה", ניסח זאת אחד המבקרים.
כשהגיע זמנה לעזוב את הבית החליטה להיות מורה, וקרוביה האמינו שהיא עשויה להצטיין בכך. היא הייתה אומנם אדם מופנם, אך אהבתה לילדים ולמילה הכתובה נתפסו כנכסים מבטיחים לאשת חינוך בראשית דרכה. אחרי שנתיים עמוסות בבית ספר למורות – שבמהלכן נהגה לבקר בין השיעורים הארוכים בבית עלמין, שם נרגעה סוף כל סוף כי ידעה כי איש אינו בוחן אותה – הגיע זמנה להיכנס לכיתה. כשהפציע המפקח, ברכיה החלו לרעוד. היא התנצלה בפניו ובפני התלמידים, נמלטה מהכיתה ומעולם לא חזרה לשם שוב. הקריירה שלה כמורה נגמרה עוד בטרם החלה. באותם ימים חל שינוי עמוק בנבכי נפשה של ג'נט פריים. היא נפלה להתמוטטות עצבים ממושכת, שבאה לידי ביטוי בהתנהגות בלתי ברורה וחריגה, אף יותר מהרגיל בכל הנוגע אליה, אשר הביאה את אנשי האוניברסיטה להציע לה להיבדק במוסד רפואי. לפני שהיא הבינה מה קורה, ג'נט פריים אובחנה כלוקה בסכיזופרניה. מצד אחד, אלה היו חדשות מצמיתות. מצד שני, היה בכך משהו מרגיע. כעת יש שם לדבר הזה שמלווה אותה, אי הנחת העיקשת שחשה מאז שפגשה באוויר העולם.
מכאן ועד לאשפוזה הדרך הייתה קצרה. פריים כמעט שלא התנגדה למתרחש אלא התמסרה, כחיה מפוחדת שנקלעת לפנסיו המסנוורים של המדע. עד כמה שאפשר לקרוא לזה כך, זה היה אשפוז מרצון. בימים ההם, בבתי החולים הפסיכאטריים – אז עוד קראו להם "בתי משוגעים" – קיבצו את כולם זה לצד זה: סכיזופרנים, פסיכופתים, הלומי קרב, אנשים עם תסמונת דאון, נשים על סף התמוטטויות עצבים, גברים נתעבים, פושטי יד ומכורים. הטיפולים הנפוצים ביותר היו סימום בכדורים וזרמים חשמליים – פריים קיבלה יותר ממאתיים מכות חשמל כאלה לאורך שנות אשפוזה, ומכל אחת מהן פחדה כמו מהראשונה. כשאלו לא מביאות לתוצאה הרצויה מבחינת הרופאים, מגיעה זמנה של הלובוטומיה, שבניו זילנד נקראה אז לוקוטומיה. ההליך החדשני והמבטיח, שזיכה את ממציאו בפרס נובל ושנחשב כיום לטיפול חריג ואלים שגם מידת יעילותו מוטלת בספק, נעשה לעיתים ללא כל הרדמה או אלחוש. הצוות הרפואי התרגל לאחוז חזק בזרועותיהן של המטופלות המפרכסות. שמונה שנים תמימות בילתה ג'נט פריים במוסדות כאלה, מוקפת בקירות לבנים, בין צרחות גוברות ודועכות.
גם פריים הוכנסה לתור, בתקווה שבקצהו תחזור לחיק השפיות. הרופאים אף הצליחו לגייס את התמיכה של אימה המבולבלת, שהתקשתה להתנגד ללובשי החלוקים. "נשטפתי בגלים של אימה", כתבה פריים לאחר מכן על ימי ההמתנה. ואז, כאמור, הגיע הרגע שהפך במרוצת השנים למיתולוגי. אנשי הצוות הרפואי גילו שג'נט פריים זכתה במענק הוברט צ'רצ' ממוריאל, פרס ספרותי נחשק ויוקרתי, על הקובץ "הלגונה וסיפורים נוספים", שכתבה בשנים שלפני כן ושראה אור בעודה מאושפזת. פריים הודתה שזו הייתה הפעם הראשונה אי פעם ששמעה על קיומו של הפרס, מפי הרופאים. ההחלטה המיידית שהתקבלה הייתה לשחררה. נדמה שרק אז נזכרו הרופאים שמולם ניצב אדם, יצור חי וחושב, שהמוח שלו בכל זאת שווה דבר או שניים. אישה עם עולם פנימי, רסיסים של תקווה וציפיות גדולות. הממסד מאמין רק לממסד.
בשנים שלאחר מכן פריים התנסתה בכמה עבודת מזדמנות, בין היתר כמנקה וכמלצרית, אך היא סבלה מהן יותר משיכולה הייתה להכיל. כשנסעה לבקר את אחותה הנשואה, אי-שם בפאתי ניו זילנד, היא פגשה את פרנק סרגסון, סופר מקומי שנחשב גם כיום לאחד מגדולי הדור בארצו, וששימש כחונך הנדיב של כותבים צעירים רבים. במשך למעלה משנה היא התגוררה בבקתה שבחצרו, שבעבר שימשה את הצבא הניו-זילנדי, ושם היא כתבה בעידודו את "Owls Do Cry", שראה אור בשנת 1957. גיבורת הרומן, דפני, מספרת על ימיה במוסד פסיכיאטרי, ומנסה להבין יחד עם הקורא מה קדם למה – האשפוז או השיגעון. הספר זכה להצלחה בלתי מבוטלת, ופריים יצאה לטייל באירופה הודות למלגה לסופרים מבטיחים שקיבלה מהמדינה. היא הייתה בפריז ובספרד והכירה מבטאים חדשים ועונות קצת שונות. במהלך ביקורה באיביזה ניהלה לראשונה בחייה סיפור אהבהבים, עם משורר חובב, נשוי ואב, בן 30. פריים לא סיפרה לו כי זוהי הפעם הראשונה שהיא מקיימת יחסי מין, וגם לא מיהרה לעדכן אותו בכך שנכנסה להיריון או שהחליטה לבצע הפלה. עד יומה האחרון לא נישאה ולא הביאה בן או בת.
כשהגיעה ללונדון אזרה אומץ והתייצבה בפני פאנל של פסיכיאטרים, שקבעו שהיא כלל אינה לוקה בנפשה, ודאי לא בסכיזופרניה, וכי היא פשוט "שונה משאר האנשים". "זו הייתה הקלה, אבל גם הרגשתי שמשהו נלקח ממני", סיפרה למכריה. אחרי הכול, האבחון ההוא הפך לחלק בלתי נפרד מזהותה, ואף שימש עבורה כמגן מפני העולם החשדן וחסר הסבלנות, שמתקשה לקבל אנשים שהם "סתם מוזרים". הרופאים הציעו לה לשקם את חייה באמצעות הכתיבה – עיסוק בעל סגולות הישרדותיות בשביל אנשים שסיפור חייהם כל כך בלתי נתפס, עד שהם עצמם מתקשים להאמין בו. ואכן, פריים התיישבה וכתבה, ובשנים 1963-1961 לבדן פרסמה חמישה רומנים, בנושאים שונים ומשונים. עם חזרתה לניו זילנד גילתה שהיא מפורסמת בארצה, והתיישבה לכתוב את שלושה כרכי האוטוביוגרפיה המפורסמת שלה, שבהמשך היו הבסיס לסרט המצליח "מלאך אצל שולחני" מאת הבמאית הניו-זילנדית ג'יין קמפיון.
למרות תהילתה, פריים שמרה על פרטיותה בכפייתיות, כמו סופרים מתבודדים אחרים, ובראשם ג"ד סלינג'ר ותומאס פינצ'ון. רק שבניגוד אליהם, שכתבו על דמויות בדיוניות לחלוטין, פריים חשפה את עצמה בכתיבה ללא שום חסמים. היא הקפידה לעבור בין ערים ובתים, כמי שנמצאת במסע בריחה – אף שלא תמיד ברור היה ממי וממה – ואף השתמשה בחייה הפרטיים בשם אחר, שאימצה מוקדם יותר בחייה: ננה כלותה. ננה על שמו של מנהיג מאורי היסטורי ונערץ, וכלותה על שם הנהר שזרם סמוך למקום שבו גדלה. גם לאחר שעברה שני אירועים מוחיים בשנות ה-90, שפגעו ביכולתה להתרכז ולתקשר, המשיכה לפרסם ספרים. "עבורי, הכתיבה היא ברכה או משכך כאבים. אני חושבת שזה כל מה שחשוב לי בחיים. בכל יום ויום אני פוחדת להיפלט ממנה", אמרה. קרוביה ומכריה העידו כי למרות ביישנותה הפתולוגית, במפגשים מצומצמים פריים הייתה אדם נדיב ופתוח, ושאהבה להתבדח לא פחות מאשר להתייסר. עם זאת, הם גם ידעו שאסור להישאר אצלה זמן רב מדי, כי כפי שהיא עצמה העידה, "כל ביקור הוא כמו סערה". בביתה שרר כאוס תמידי, וכל חדר הוקדש ליצירה ספרותית בהתהוות. בחדרי האורחים כלל לא היו כיסאות. פריים המשיכה לכתוב.
יצירתה הספרותית זיכתה אותו בתהילת עולם, וגרמה למעריציה לתהות מה ישרוד זמן רב יותר: אגדת חייה המסקרנת או הטקסטים הרבים והמגוונים שהנפיקה. למען האמת, קשה להפריד בין השניים. מילותיה הכתובות נבעו מאז ומתמיד היישר מחוויות חייה. הפרוזה הפיוטיות ומלאת המטאפורות שלה שרטטה עולם של ניגודים דיכוטומיים, שבו מתקיימים זה לצד זה אור מרפא ואפלה מטרידה, אשר אינם מצליחים לתקשר זה עם זה. השפה, הכלי החשוב ביותר בחייה של פריים עצמה, מוצגת כמעין תכשיט מכושף אך שבור. למרות הפוטנציאל שטמון בהן, המילים אינן מסוגלות לבטא את רחשי ליבם של האנשים דחויים, הנרמסים והמופלים. גיבורי סיפוריה נמצאים במאבק מתמיד, כלפי חוץ ופנים, ולא פעם נוצר מצב א-לה-שייקספיר, שבמסגרתו דווקא המשוגעים הם אלה שרואים את העולם נכוחה, בעולם שהאנשים הנורמטיביים משתפים פעולה עם חוסר הפשר של התרבות נטולת הדמיון, הבוטה והאלימה. בסוף הסיפור "פרסים", שצוטט בראשית הכתבה, המספרת מספרת כי היא שוכבת לבדה בבור ומביטה בציפורים החגות סביבה. מיהן אותן ציפורים? הרופאים שהתעקשו לאשפז אותה ולהכניע את נפשה? המבקרים שמבקשים לפלוש אל קרביה? הקוראים, שהיא עצמה הזמינה אל תוך עולמה, אך גם חששה מהשיפוט האגרסיבי שלהם, חסר החמלה? ואולי הבור מסמל את בית העלמין שנמלטה אליו בשנות לימודיה, כשחשה בנוח יותר בקרבת המתים מאשר בקרבת החיים?
אבל היה גם יסוד אופטימי ביצירתה, ואפילו משחרר. באחד מסיפוריה, המועדף עליה מבין כל כתביה, מופיע משל קצר: ציפור תמימה נאכלת על ידי נץ, שנטרף בתורו על ידי שד. נהוג לפרשו כך: ההשראה נאכלת על ידי התרבות החומרית, ואת נקמתה מוציאים לפועל הדמיון המדוכא והאינדיבידואליזם המתפרץ. ספריה המאוחרים מציגים שינוי מסוים בתפיסות עולמה: הדמויות הנדכאות, שנידונו פעם לחיים של בדידות והגליה, התחלפו בגיבורות ובגיבורים שלומדים לתמרן בין זהויות ואופנים שונים של קיום, ודווקא כך מתקרבים להרמוניה עם הסביבה - בדיוק כפי שפריים עצמה למדה לעשות בשנותיה המאוחרת. במובן מסוים, כשלומדים לקבל את הטירוף מתגלה כי הוא לא רק עונש, אלא גם מפתח שבאמצעותו ניתן להשתחרר מזרועותיה החונקות של הנורמה. כל נורמה. ההתחזות, האמנות והמשחק מאפשרים ליחידים להימלט מן המציאות אל האמת.
פריים זכתה בשלל פרסים לאורך חייה, ואף סומנה לרגעים כזוכה אפשרית בפרס נובל לספרות. היא מתה בגיל 79 בשנת 2004 לאחר שחלתה בלוקמיה. העיתונות בניו זילנד כתבה, בנימה מסוימת של הפתעה, שלא רק הקהילה הספרותית הייתה אבלה על לכתה – אלא ניו זילנד כולה. רבים חשו לפתע כאילו מתה הדודה החביבה והתמהונית שלהם שהם זוכרים לטובה, אף שזמן רב לא טרחו לבקר אותה. גם כיום, המורשת שלה חיה ובועטת, ויש לה דורשים בכל פינה. בקרב החוגים האינטלקטואליים, כל קבוצה מבקשת לנסח גרסה משלה. הקוראות הפמיניסטיות רואות בה אישה שהצליחה כנגד כל הסיכויים, וצמחה מעוני ודיכוי אל צמרת הספרות העולמית. חוקרים אחרים מנתחים את יצירתה בעיניים פוסט-קולוניאליסטיות, שהרי בכתיבתה, השדרה המרכזית של החברה (כלומר הכוחות האימפריאליסטיים) מבקשים לכבוש את השוליים הסוררים (הפריפריה והעמים הנכבשים). כמו כן, דוקטורנטים חרוצים שעמלים על מאמרים בשבחי המודרניזם מצביעים כיצד הדילמות הבולטות של הספרות המודרניסטית, המציירת מאבק איתנים נצחי בין היחיד לרבים, האמונה והחילוניות והטוב והרע, באות לידי ביטוי ביצירתה לאורך כל הדרך. מנגד, אלה שמתמקדים דווקא בכתיבה פוסט-מודרניסטית טוענים שג'נט פריים היא אחת מיוצרות הדגל של הז'אנר, שעוסק כולו בפירוק ובטשטוש – בין אמת לבדיה, בין שפיות לסהרוריות, בין הסדר הישר לתוהו ובוהו המוחלט. היא עצמה, הם מזכירים, תיארה פעם את כתיבתה ככזו שעוסקת ב"הומלסיות של העצמיות".
כוח המשיכה האדיר של דמותה משך אליה יוצרים מתחומים מגוונים. כיום, רבים ממעריציה מכירים אותה הודות לסרט "מלאך אצל שולחני" משנת 1990. ג'יין קמפיון, הבמאית, רצתה בכלל לצלם סדרת טלוויזיה – ואף פגשה בראשית שנות ה-80 את פריים, שהציעה שתחכה זמן-מה בטרם נתנה לה אישור – ולבסוף צילמה סרט. "מלאך אצל שולחני", שהיה גם סרט הפריצה של השחקנית קרי פוקס, ששינתה את מראה באופן ניכר בשביל התפקיד, הגיע למקום השני בפסטיבל ונציה, וזכה לתשואות שסרטים מעטים זוכים להן. "הוא לא היה הסרט הכי טוב בפסטיבל, אבל הוא היה הסרט הכי אהוב", כתבה קמפיון לאחר מכן.
"מלאך אצל שולחני" - טריילר
כמו מעריצים אחרים של פריים – האדוקים שבהם קוראים לה פשוט ג'נט – גם קמפיון התאהבה בה בנעוריה, כשקראה את רומן הביכורים שלה. "פריים העניקה לגיבורה, דפני, עולם פנימי עם דמיון עשיר ומדהים, ובכך אישרה את קיומו של עולם כזה גם בקרבי. הרגשתי כמו אין-ספור מתבגרות רגישות אחרות: ניתן לנו קול פואטי, עוצמתי, נחרץ", הסבירה קמפיון. "הסתכלתי על חייה של ג'נט פריים בהערצה, ברחמים ובפחד. להיות בלתי נורמלי בכל דרך שהיא, בחברה הניו-זילנדית הסגורה שלנו, פירושו לשאת סטיגמה. זוהי בושה בלתי ניתנת להסתרה". והנה הגיעה פריים, ועשתה משהו אחר. "היכולת לכתוב על כאביה והשפלותיה באותה שלווה כמו על הצלחותיה פרקה אותי מנשקי. למדתי להכיר אותה באופן אינטימי ולאהוב אותה ברכות". ובכל זאת, בחלוף כמה שנים נפתח צוהר למבט אחר על הסרט הנוגע ללב. לטענת החוקרת אליסטייר פוקס, שכתבה ספר על הקריירה של קמפיון, סיפורה של ג'נט בסרט הוא במידה רבה בכלל סיפורה של ג'יין. בעיקר, היא השליכה על מושא היצירה שלה היבטים שונים מילדותה שלה, שעברה בחיק משפחה בלתי יציבה, מנוכרת ולעיתים עוינת. פוקס אף רומזת שקמפיון העניקה לדמותה של פריים מעין שבריריות נרקיסיסטית, שמקורה לכאורה בילדותה הקשה, שייתכן שמאפיינת אותה עצמה יותר מאשר את הגיבורה. ובכלל, אומרת פוקס, נדמה שמאז שיצא הצופים שכחו שהסרט הוא רק סרט. וחבל, כי האשליה שמדובר במסמך תיעודי השכיחה את הפן השירי, היצירתי והעדין שלו.
אחר כך הגיע הרומן Gifted ("מחוננת"), מאת הסופר פטריק אוונס, שעלה גם כהצגה – ושחולל סערה תקשורתית. עלילתו מתמקדת במה שקרה או לא קרה בין פריים לבין הסופר-סנדק שלה, פרנק סרגסון, באותה בית עם בקתה בחצר. פמלה גורדון, אחייניתה של פריים והאחראית על עיזבונה, טענה כי זוהי יצירה "משפילה" שנגועה בסקסיזם ובפטרונות. "הסיפור מציג את פריים כמישהי מחוננת באופן מטורף ופראי. עולה ממנו שיצירותיה עברו דרכה מבלי שהיא עבדה לשם כך". לדברי גורדון, דודתה הייתה "נפגעת מהטענה שהכתיבה שלה לא הגיעה כתוצאה ממשמעת עצמית, מאמביציה ומחינוך. היא הייתה אמנית מודעת, שידעה לנווט את עצמה". האנשים שעמדו מאחורי ההצגה, כמו גם הסופר, הסבירו כי בסך הכול ביקשו לכבד את זכרה של פריים, אך התברר להם, כמו ליוצרים נוספים ובעלי רצון טוב, כי לא תמיד כדאי להכניס את דמותה של פריים אל תוך קופסה – אפילו אם מדובר בקופסה מודעת במיוחד.
ובכל זאת, שאלת שפיותה של פריים ממשיכה להעסיק רבים, אולי רבים מדי. בשנת 2007 פורסם ב"ניו זילנד מדיקל ג'ורנל" מאמר המבקש לטעון כי פריים הייתה בעצם אוטיסטית בתפקוד גבוה, על בסיס האוטוביוגרפיה שכתבה. "פריים היא דוגמה מרתקת לדברים שעשויים להשיג אנשים עם מאפיינים משמעותיים של אוטיזם. יש לקוות שבני הדור הבאים של ניו-זילנדים על הספקטרום יאובחנו כבר בשלב מוקדם, ויקבלו תמיכה ראויה", כתבה מחברת המאמר, החוקרת שרה אברהמסון, והציעה כי אם לא מדובר באוטיזם – ייתכן שזהו אספרגר או הפרעת אישיות סכיזוטיפלית. משפחתה של פריים זעמה, מסרה כי מדובר בטענות "מגוחכות" – ובין השורות אברהמסון הואשמה גם בכך שהיא בעצם אוסטרלית, מה שהחמיר עוד יותר את המצב נוכח היריבות הסמויה בין המדינות. אברהמסון, שדווקא נולדה בניו זילנד, אמרה להגנתה כי זה "בכלל לא משנה. אחרי הכול, ג'נט הייתה אזרחית העולם". הסערה שככה.
מי ומה הייתה בדיוק ג'נט פריים לא נוכל כבר לדעת, אך ספריה מספקים לנו הצצה מסחררת אל תוך נפשה. נותר לשאול, אם כן, מה נותר מדמותה כיום. האישה הזו, שפחדה להשתגע ואחר כך פחדה להיות נורמלית, מוצגת עד היום כאדם מסוכסך, מוזר, חריג ומטורף שהצליח כנגד כל הסיכויים. ואולי אפשר לגייס עבורה מילים אחרות, ולספר על אישה עצמאית, מרדנית וייחודית שבנתה את סיפור חייה במו ידיה, ויותר מכל נאבקה להישאר חופשייה. בכל מחיר. כיום יותר מאי פעם, ראוי לחזור אל כתביה של יוצרת שלא פחדה לבטא את אשר על ליבה – היפה והמכוער, המבורך והמקולל – בעידן שבו סופרים בקושי נטו להיחשף, והעדיפו להסתתר מאחורי מסכות, מוסדות ופסבדונים. ולטובת הקוראים בישראל, ניתן לקוות שבקרוב יחל להתפרסם במחוזותינו מבול של סיפורים, רומנים ומסות פרי עטה. עשרים שנה אחרי מותה, ועשרות שנים אחרי שיא תהילתה, הבשילה העת.
