חלפה כמעט חצי מאה מאז ייסודו של פסטיבל קאן ועד הפעם הראשונה שבה במאית זכתה בדקל הזהב - הפרס היוקרתי ביותר שמוענק בו. זה קרה ב-1993 והבמאית הייתה ג'יין קמפיון הניו-זילנדית, שזכתה על "הפסנתר". היו צריכים לעבור עוד 28 שנים עד שהבמאית הצרפתיה ג'וליה דוקארנו זכתה על "טיטאן" (2021). חלפו רק עוד שנתיים עד שבמאית נוספת נמצאה ראויה לזכייה. הייתה זו ז'וסטין טרייה, במאית נוספת מצרפת, שזכתה ב-2023 על "אנטומיה של נפילה" (Anatomie d'une chute). יש שוני רב בין הסרטים הזוכים של אותן הבמאיות, אך מה שמשותף להם הוא עיסוק מקורי ושלם מבחינה אמנותית באספקט של החוויה הנשית – הניסיון שלה להתמודד עם הנסיבות והדמויות המקשות עליה בביטוי מלא של זהותה הרגשית, היצירתית והמינית.
"אנטומיה של נפילה" - טריילר
השמועות דיווחו על קונצנזוס מוחלט בין חברי צוות השיפוט שהחליט להעניק ל"אנטומיה של נפילה" את הפרס הגדול. הישג מרשים בהתחשב בכך שטרייה התחרתה בבמאים מוכרים ומבוססים (נורי בילגה ג'יילן, קן לואץ', וים וונדרס, נאני מורטי, הירוקאזו קורה-אדה) שכבר זכו בעבר בפרס, ובמקרה אחד אף יותר מפעם אחת. לעומתם, טרייה היא במאית צעירה יחסית (בת 44 בזמן הזכייה), עם רקורד של שלושה סרטים קודמים שלא זכו באף פרס משמעותי. בהמשך גרף סרטה את ששת הפרסים העיקריים בסזאר, היה מועמד לשישה פרסי אוסקר, וזכה בפרס התסריט.
הדמות הראשית של "אנטומיה" היא סופרת ממוצא גרמני בשם סנדרה ווייטר (השחקנית המצוינת סנדרה הולר). בתחילת הסרט היא גרה בבית מבודד בסביבה המושלגת הסמוכה לעיירה הצרפתית גרנובל. את הבית היא חולקת יחד עם בעלה הצרפתי סמואל מלסקי (סמואל ת'יז), שמתפרנס מהוראה בעודו מנסה, בחוסר הצלחה, להפוך לסופר מבוסס. יחד הם מגדלים את דניאל (מילו מצ'אדו גרנר), בנם בן ה-11 שיש לו לקות ראייה שנסיבותיה והשפעותיה עוד יתבררו.
רמז ראשון אודות היחסים המעורערים בין הבעל והאישה יינתן בסצנה הפותחת. סנדרה מרואיינת בידי סטודנטית בשם זואי (קמיל ראות'רפורד), והשתיים משוחחות על היחס שבין מציאות ודמיון בספריה, ובאופן ספציפי היצירה של דמות בדיונית בעקבות מפגש חטוף עם נראות חיצונית של חיי אדם. ניכר שסנדרה מעוניינת למשוך את השיחה עם זואי לתקשורת יותר אישית ודו-צדדית – אך המניעים שלה יכולים, כמו לא מעט רגעים שעוד יידונו בסרט, להתפרש בדרכים שונות. השיחה נחתכת בעריכה צולבת לילד דניאל רוחץ את כלב הבורדר-קולי סנופ (הכלב מסי, שגנב לא מעט תשומת לב בטקס האוסקר, וזכה בפסטיבל קאן בפרס "דקל הכלב" שמוענק להופעה מצטיינת של כלב). בדרך אינטליגנטית מונחים בפתיחה זו יסודות משמעותיים למהלך העלילתי ולנושאים שבהם יעסוק הסרט.
הריאיון משתבש כשמהקומה השנייה של הבית בוקעת בעוצמה רבה גרסה אינסטרומנטלית-קאריבית לשיר של 50 סנט P.I.M.P. סנדרה מתנצלת בפני זואי, ומתייחסת לכך בשוויון נפש לא משכנע. החזרה של המוזיקה בלופ לנקודת ההתחלה, מעוררת תחושה שנקלענו לזירה של מערכת יחסים עכורה. הריאיון מסתיים.
זמן לא רב לאחר מכן דניאל חוזר מטיול עם סנופ, ומוצא את הגופה של סמואל עם הפנים למטה, לאחר שנפל/הופל מחלון עליית הגג. הדמות היחידה שנמצאת בבית ושיכולה להיות מעורבת בכך היא סנדרה. החקירה המשטרתית והמשפטית עוסקת ברמת פני השטח בשאלה "מה קרה?" - האם זו תאונה, התאבדות, או שניתן לבסס מניע וביצוע אלים ביוזמתה של סנדרה? ברמה מהותית יותר "אנטומיה" הוא מותחן על זהותה של הגיבורה, ומורכבותן של מערכות יחסים קרובות הכוללות צדדים לא נעימים. ככול שמערכת יחסים זו עומדת למבחן בזירה ציבורית, והופכת לכפופה לדיני הראיות ולצורך בהבחנה ברורה בין "אמת" ל"שקר", כך קשה יותר להגיע למסקנה חד-משמעית. התסריט שכתבה טרייה, יחד עם בעלה השחקן והבמאי ארתור הררי, מראה כיצד שאיפתו של ההליך המשפטי להשיג בהירות מובילה לעיוות של התמונה האנושית המורכבת ורבת הסתירות.
הנפילה המוזכרת בשם הסרט אינה רק אותו אירוע של מוות המהווה מושא לחקירה משטרתית ולתהליך שיפוטי התופסים את רוב משך העלילה. זוהי בראש ובראשונה חקירה של מערכת יחסים מורכבת בין בעל ואישה, שבה נבחנים היבטים אינטימיים של חייהם: השאיפות להגשמה מקצועית ואמנותית, הבדלי הזהות והטמפרמנט, מהות יחסים האינטימיים, ועמדותיהם לגבי ההורות לילדם. אלו לא נושאים נדירים בדרמות קולנועיות וטלוויזיוניות, אבל היכולות המרשימות שמופגנות בכתיבה, משחק ובימוי, ומשך הזמן המשמעותי של הסרט (כשעתיים וחצי) מאפשרים צלילה עמוקה למורכבויות אלו ולתעלומות המסתתרות בהן. באותה מידה שבה "אנטומיה" עוסק במורכבויות של חיים ויחסים, הוא עוסק גם במורכבות של היחסים בין אמת ובדיה.
4 צפייה בגלריה
בראש ובראשונה זוהי חקירה של יחסים מורכבים בין בעל ואישה. מתוך "אנטומיה של נפילה"
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
"אנטומיה של נפילה" נשען על תשתית תמטית שבוססה בסרטיה הקודמים של טרייה. סרט הביכורים שלה "עידן הפאניקה" (2013) שילב בדיה ותיעוד, ועסק בכתבת חדשות שנעה בין המורכבות של יחסיה עם אבי ילדיה שהוא גם בן הזוג שלה לשעבר, ובין עצרת בחירות שאותה היא מסקרת במהלך הקמפיין לנשיאות צרפת של 2012. בקומדיה "ויקטוריה" (2016) הגיבורה היא עורכת דין שמנסה לפעול במתח בין הכאוס בחייה הפרטיים, וסיטואציה משפטית מורכבת שאליה היא נקלעת באשמתה. ב"סיביל" (2019) פסיכותרפיסטית מנסה להפוך לסופרת, ונקלעת לסיטואציה בעייתית מבחינה אתית כאשר היא מנסה לבסס את היצירה שלה על פרטים מחייה של מטופלת שהיא גם שחקנית.
כל שלושת סרטיה הקודמים עוסקים בנשים עובדות או יוצרות, ובמתח בין הצד הזה של חייהם לקונפליקטים המשפחתיים עם בני הזוג ו/או עם הילדים. החוץ יכול להיות הזירה הפוליטית (ב"עידן הפאניקה"), או בית המשפט (ב"ויקטוריה" וב"אנטומיה"), או ביחס החמקמק בין אמת ומציאות, צרכים ורצונות סותרים והאופן בו הם מיוצגים – בין אם במשחק או בפרזנטציה של גרסה שניתן לבסס כדי לזכות במשפט.
4 צפייה בגלריה
צלילה עמוקה למורכבויות אלו ולתעלומות המסתתרות בהן. מתוך "אנטומיה של נפילה"
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
אין זה מפתיע שבכל הסרטים יש הופעה של מטפל חלופי לילד/ים, יש אבות נעדרים (בגלל סיום מערכת יחסים או מוות – כמו במקרה הנוכחי), והעולם החיצוני של החוק והמשפט חודר לתוך המרחב הפרטי-משפחתי. האחדה נושאית קיימת גם ברמה הטכנית בחזרה על שמות של דמויות המגלמות פונקציות דומות בסרטים (שני סמואל, שני דניאל, שלושה וינסנטים) - ואפילו בנוכחות המשמעותית מבחינה עלילתית של כלב, בשלושה מתוך ארבעת הסרטים.
הסרטים הקודמים של טרייה פחות מוכרים, ובוודאי פחות שלמים ומורכבים ממה שהיא משיגה ב"אנטומיה", אך נדמה שהם שלבים הכרחיים בדרך ליצירה כה שלמה ומשמעותית.
