אריאל רוזנטל, המוכר יותר בשם הקוסם, קם בוקר אחד והחליט שהוא מדבר את הלב שלו. המהלך הקיצוני של בעל החומוסייה הוותיקה בתל אביב, שחגגה באוקטובר האחרון 21 שנים לפתיחתה, עורר סימני שאלה רבים. גם אנחנו היינו סקפטים. אז נכנסנו איתו לאולפן בשביל לשמוע איך זה היה לגדול בלי אבא, להיות ילד אומנה, להגיע לבד לארץ עם 80 דולר בכיס - ובסוף גם להפוך לקוסם.
מהפלאפל לשירה: הקריירה הנוספת של הקוסם
הכל התחיל לפני חודשים ספורים כשהוא העלה פוסט לאינסטגרם, ובמקום תמונה של חומוס עם חציל קריספי, הוא העלה שיר. ולמחרת עוד שיר ועוד שיר, עד שהחליט גם לקחת את אחד מהם ולהיכנס איתו לאולפן.
"בתקופה האחרונה עלה בי צורך לכתוב וליצור שירים, וגם התחלתי לפרסם אותם. אפילו נכנסתי לאולפן להקליט", הוא מספר. "קמתי בבוקר ומתוך חוויה שעברתי כתבתי - 'הכי פשוט זה להקשיב ולדבר את הלב שלך'. פשוט כתבתי את זה בטלפון, צילמתי מסך והעליתי לרשתות. כמות התגובות והפניות שקיבלתי הייתה מטורפת, ומאז אני כל הזמן חושב איך אני מדייק את עצמי בשירים".
היו אנשים שהרימו גבה על זה שהתחלת לכתוב שירים?
"באופי שלי אני לא צריך אישור חברתי. כשאני מזהה שמשהו נכון לי אז זה מספיק. וכן, הרימו גבה בהתחלה, אבל אני לא חי את זה. גם מי שבא לאכול בקוסם לא בא רק לאכול פיתה פלאפל. אז שירימו גבה, אני שלם עם זה. מי שהוריד לי עוקב באינסטגרם כי אני כותב שירה אז שיוריד. אני אוהב את מי שנשאר לעקוב ואני אוהב גם את מי שעשה לי אנפולואו".
אבל רוזנטל לא עצר שם. הוא יצר קשר עם בן דודה שלו, ניר אדוש ריחני - כותב, יוצר, מלחין ומפיק מוזיקלי ויחד הם נכנסו לאולפן והוציאו את השיר "לא אכתוב מילה". הם נעזרו בזמרת והיוצרת דריה ורד ובנגנים - אסף רייז על התופים ושיקו פלדמן על הגיטרות.
יש הרבה כאב בשירים האלה. אתה כותב מתוך פצע מוגלתי?
"אני מגיע ממקום כואב אבל היצירה הופכת את הפצע למשהו חיובי. יש משהו באומנות, כמו בבישול, שהוא מרפא. אף אמן לא כותב שיר על זה שהוא זכה בלוטו, הוא יכתוב מה קרה אחרי שאיבד את כל הכסף שזכה בו, ולאן הוא הדרדר ולמה הוא התמכר. אבל העולם לא יכול להתקיים בלי אומנות. בסוף אתה כותב את הקושי שלך, אבל אני לוקח את זה למקום של תרפיה. אלה כאבי גדילה".
במקבץ השירים שכתב, מדבר רוזנטל בגילוי לב על כאבי הגדילה שלו: עד גיל 16 הוא הספיק לגור בתל אביב, בנואיבה, באילת, בקיבוץ מלכיה שבצפון (בתור ילד חוץ במשפחת אומנה) ובבלגיה. בגיל 16 הוא חזר לארץ לבדו. "הורי התגרשו כשהייתי בן חודשיים-שלושה ופה התחיל המסע שלי. לכל אחד יש את המסע שלו", הא מסביר. "אז הקיבוץ הציל את חיי. הוא נתן לי עוגן מרכזי של שגרה, של אוכל סדיר, של מיטה. שם החלטתי שאמשיך כל חיי לחפש את הטוב שלי, את השקט שלי, את היציבות שלי, וראיתי שזה אפשרי".
נכנסת לאולפן והקלטת שיר על אבא שלך. מה בדיוק היה שם?
"אבא לא היה בתמונה אחרי הפרידה. הוא התחתן והקים משפחה אחרת, ויש לי שתי אחיות מהצד שלו. בתקופה ההיא לאמא היה קצת קשה, היא הייתה צריכה את השקט שלה וכך הגענו, אחי ואני, לקיבוץ מלכיה למשפחת אומנה".
אבל לא נשארתם שם.
"לקראת כיתה ד' היא אספה אותנו מהקיבוץ. גרנו קצת בצפון תל אביב הישנה ואז עברנו לבלגיה. היינו שם בלי אזרחות, בלי ניירות וגם בלי כסף. למעשה לא למדתי בכלל מהסיבה הפשוטה שלא היו לנו ניירות, אז לא יכולתי להירשם לבית ספר. העבודה שלי הייתה לחיות. קמתי כל בוקר וחייתי. זאת הייתה משימה קשה".
כמה קשה?
"אתה קם בבוקר בארץ זרה, בלי שפה - בקושי ידעתי אנגלית ושם בכלל מדברים פלמית. לא היו לי חברים, לא חוגים ולא תחביבים. גם לא הייתה עוד משפחה שעוטפת כמו דודים, דודות, סבא וסבתא. גרנו בעיר בשם לוון, עיר קטנה ונידחת בלי יהודים. לקראת גיל 16 החלטתי שאני לא יכול יותר, ושדי ומספיק. מצאתי עבודה וחסכתי כסף לכרטיס טיסה פלוס מאה דולר במזומן, וטסתי לישראל כשלגופי מכנסי קורדרוי וטי שירט. עד שהגעתי לארץ נשארו לי כבר 80 דולר כי היו לי הוצאות בדרך על אטובוס וסנדוויץ' בשדה תעופה".
אריאל רוזנטל (הקוסם) - "לא אכתוב מילה"
אבל גם חבלי הקליטה בארץ לא היו קלים, ורוזנטל עבד בשלל עבודות מזדמנות ובהן סופר מרקט ומלצרות. "על הנייר אפשר להגיד שהייתה לי ילדות קשה, אבל במציאות שאני חווה ראיתי בזה ילדות מאתגרת וילדות שמפתחת את החשיבה שלי ואת האופי שלי. הבנתי שאני יכול לבחור מה לעשות עם החיים שלי".
בגיל 26 הוא החליט ללכת ללמוד עבודה סוציאלית, ופתח את הקוסם - דוכן קטן ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, שאמור היה להכניס לו מספיק כסף ללימודים באוניברסיטה. "השלמתי בגרויות בהצלחה והקוסם כבר הפך לחוויה תרבותית, מפגש בין אנשים וחלומות", הוא נזכר. "פתחתי את הקוסם רק בשביל לשלם שכר לימוד ושכר דירה. כשעשיתי פסיכומטרי כבר האכלתי 300 איש כל יום בקוסם, זה היה בשנת 2005. המקום היה קטן וצר והחלטתי להרחיב אותו. היום הוא פי שלושה ממה שהיה במקור. היום אני אוהב את העבודה שלי וטורף את היום. אבל לפני חמש שנים בערך עברתי סוג של קושי גדול להחזיק את העסק לבד".
מה קרה?
"פתחתי מקום קטן ולאט לאט הוא צמח וגדל, ולפני חמש שנים הרגשתי שאני לא מצליח להיות מספיק טוב בכל הקטגוריות שאני רוצה. זה פשוט היה גדול עליי. למזלי פגשתי במקרה חבר מאוד טוב שהיה השף והבעלים של פודארט, אילן בן דוד, שאותו הכרתי בקורס טבחות בתדמור בשנות ה-90. שנינו למדנו יחד עם אורלי פלאי-ברנשטיין שאיתה כתבתי את 'ספר החומוס', ספר שזכה באוסקר. אז אילן הצטרף ובשנים האחרונות הוא שותף לדרך, לעשייה ולחלומות. אילן מאפשר לי עוגן".
אתה כועס על ההורים שלך?
"ממש לא. אני לא כועס אני יכול להבין ואני יכול למחול. אם אתה כועס - אתה מפסיד. מה יוצא לך מזה שאתה כועס?".
מה המסר שלך בכל הדבר הזה?
"לכל ילדי האומנה אני רוצה להגיד שזו לא אשמתנו איך שגדלנו, וזאת למעשה לא אשמתו של אף אחד. העיקר זה לקחת את הכול למקום בונה, להיות אנשים טובים יותר, ערכיים יותר, עם נתינה. גדלתי בילדות בלי מקום קבע, בלי בית, היו גם רגעים של רעב, אבל אז נולדתי מחדש. אז גם אם גדלת בלי כלום תוכל לדייק את מה שאתה רוצה מהחיים שלך. זה מסע שלא נגמר".
