הכוכבת ההוליוודית הוותיקה ג'יין פונדה הודיעה לאחרונה על תמיכתה בנשיא ג'ו ביידן ואף נרתמה למאמצי הקמפיין שלו לקראת הבחירות בארצות הברית בחודש נובמבר. בגיל 86 השחקנית המהוללת מפנה יותר ויותר זמן ומרץ לפעילות חברתית, במיוחד בתחום שימור הסביבה ומאבק בהתחממות הגלובלית. בראיון ל-CNN התבקשה פונדה להביע דעתה על המדיניות הנוכחית של הבית הלבן במזרח התיכון בצל המחאות של אמריקנים צעירים נגד תמיכת ממשל ביידן בישראל, על רקע מלחמתה בעזה.
ג'יין פונדה בריאיון ל-CNN
(CNN)
"אני מבינה את הייאוש. אני מרגישה אותו בעצמי. לראות את המוות, הילדים ההרוגים. זה דבר נורא לראות. זה מצב מסובך מאוד. אני לא יכול להעמיד פנים שאני מבינה אותו לעומק", אמרה פונדה למנחה וולף בליצר, והעלתה זכרונות חיוביים מביקוריה הרבים בארץ, מהולים בביקורת מרומזת על ממשלת בנימין נתניהו. "הייתי בישראל שש פעמים מאז שנות ה-80. אני אוהבת את ישראל, אבל זו הייתה מנהיגות שונה לחלוטין כשביקרתי שם. אני מתגעגעת לישראל שהתאהבתי בה בשנות ה-80, אני חייבת להודות".
כשנשאלה מה לדעתה צריך להשתנות במדיניות ביידן בחזית זו, הודתה כי אין לה פתרון ברור. "זה מצב מסובך מבחינה מדינית וכל זה, ואני חושבת שהנשיא ביידן מנסה להגן על ישראל, להיות נאמן לישראל, ובה בעת לדרוש הפסקת אש, לדרוש שההפצצות יפסיקו ולעצור את ההרג של הילדים. אני חושבת שהוא ככל הנראה מנסה לפעול למען שני הדברים", אמרה, והוסיפה אזהרה משובו האפשרי של דונלד טראמפ לבית הלבן: "אני מבינה את הייאוש של המפגינים. אני לא יכולה לומר מה הייתי עושה אחרת מכיוון שאני לא מבינה את המצב לאשורו. מה שאני כן יודעת הוא שאם האיש הכתום ינצח בבחירות בנובמבר, זה יהיה הרבה יותר גרוע עבור הפלסטינים. את זה אני יכולה להגיד".
פונדה נחשבת לסמל הוליוודי עם שני פרסי אוסקר מתוך שבע מועמדויות, ושלל הופעות קולנועיות לאורך השנים. בין הסרטים הרבים בהם הופיעה בולטים המערבון "קאט בלו" (1965), פנטזיית המדע הבדיוני האירוטית "ברברלה" (1968), הדרמה החברתית "הם יורים גם בסוסים" (1969), המותחן "נערת הטלפון והבלש" שעליו זכתה באוסקר לשחקנית הטובה ביותר (1971), והסרט התקופתי "ג'וליה" (1977). ב-1978 זכתה בפרס האוסקר השני שלה על "השיבה הביתה". היא קיבלה מועמדויות נוספות לאוסקר על המותחן הפוליטי "הסינדרום הסיני" (1979) והדרמה "האגם המוזהב" (1980), שבו הופיעה לצד אביה הנרי פונדה, וכן על המותחן הפסיכולוגי "הבוקר שאחרי" (1986). פונדה מוכרת גם מהקומדיה האייקונית "9 עד 5" שם כיכבה לצד דולי פרטון ולילי טומלין, אשר עזרה לעצב את דמותה כמופת פמיניסטית. למרות שהמשיכה בפעילותה כשחקנית לאורך השנים ועד היום, היא זכתה להצלחה כאייקון בריאות וכושר עם קלטות שיעורי הכושר שלה שהיו ללהיט בשנות ה-80 וה-90.
בעשורים האחרונים פנתה פונדה כאמור לפעילות חברתית, ולמרות שהתרכזה בעיקר בשימור הסביבה, לא פעם השתתפה במחאות נגד הכיבוש השטחים. ב-2002 ביקרה בישראל ובגדה המערבית כחלק מיוזמה למניעת אלימות נגד נשים, והצטרפה להפגנה של ארגון "נשים בשחור" להפסקת דיכוי הפלסטינים בגדה המערבית ועזה. ב-2009 צירפה את חתימתה לעצומה של מאות קולנוענים במחאה על החלטת מארגני פסטיבל טורונטו לעשות מחווה מיוחדת לעיר תל אביב. היו מי שהאשימו אותה בשנאה למדינת ישראל, בה ביקרה כאמור פעמים רבות בעבר, אולם היא דחתה את הטענות הללו וקבעה בראיון להאפינגטון פוסט: "ההצהרה לא הובנה כראוי ולא הייתה כוונה להשחיר את פני ישראל או הקולנוענים הישראלים", הסבירה.
"הדרך הטובה ביותר עבור ישראל למתג עצמה מחדש תהייה לחגוג את תנועת השלום במדינה המתמידה לאורך שנים, אמיצה ולא מתפשרת ובאמצעות סיום המצור בעזה במשא ומתן עם כל הצדדים בקונפליקט, ועם הפסקת ההתפשטות של ההתנחלויות בגדה המערבית. זו הדרך להראות את המחויבות של ישראל לשלום, לא מסע יחסי ציבור. לא יהיה פתרון של שתי מדינות אלא אם כן זה יתרחש", הצהירה ואף דאגה להבהיר כי "בשום אופן, איני תומכת בהשמדת ישראל. אני בעד פתרון שתי מדינות. הייתי בישראל פעמים רבות ואני אוהבת את המדינה ואת אזרחיה".
