מסתבר שאין דבר יותר מפחיד מאשר חיוך. בילדותי, אני זוכר, צפיתי בסרט אימה בשם Burnt Offerings, שביים דן קרטיס ב-1976. בארץ, אם איני טועה, קראו לו בשם הסתמי "מסתורי הדמות הכפולה". הייתה שם דמות רפאים של נהג מכונית שרד במדים הדורים ומשקפי שמש, שרדפה את גיבור הסרט (אוליבר ריד) בחלומותיו בחיוך מקפיא דם. הסרט הנשכח הזה, שזכור לי עד היום בדיוק בזכות חיוכה של הדמות הזו, הבהיר לי כבר בגיל צעיר את משמעות המושג "חיוך שטני".
סמייל – טריילר
נזכרתי בסרט הזה עוד כשצפיתי בקדימון לסרט האימה החדש, "סמייל" (Smile). השבחים מגיעים, בראש ובראשונה, למלהקים של הסרט שהצליחו לקבץ אוסף של שחקנים (אלמוניים) שמסוגלים לחייך באופן שגורם לשערותיך לסמור. הבחירה באלמנט פשוט כמו חיוך גם הצליחה להפוך לוויראלית כאשר חברת פרמאונט שכרה שחקנים שישבו ביציעי משחקי בייסבול ויחשפו שיניים באותו חיוך רחב ומחריד מהסרט, וכמובן דאגה שייקלטו בעדשת המצלמות. על משקל "איי סי דד פיפל" מ"החוש השישי" - עכשיו רואים אנשים מחייכים. וזה בהחלט קריפי.
לביקורות קולנוע נוספות:
הסרט הוא עבודתו הראשונה של הבמאי פרקר פין שמוכיח שהוא כאן כדי להישאר. הגיבורה היא פסיכיאטרית בבית חולים שחווה אירוע טראומתי. מטופלת צעירה שזה עתה פגשה מתאבדת לנגד עיניה כשהיא ניצבת דוממת ועל פניה חיוך נורא. מאותו רגע, הופכים חייה של הפסיכיאטרית לגיהנום. דמותה של הצעירה המתה רודפת אותה. היא מדמיינת, או שלא, אנשים מחייכים סביבה, יחסיה עם ארוסה הולכים ומתערערים, ובסופו של דבר היא נדרשת לצאת לחופשה כפויה מעבודתה. אבל הסיוט, מסתבר, רק מתחיל, וכך גם המסע שלה להבין מול מה בדיוק היא מתמודדת, אותו היא עושה בעזרתו של שוטר שהוא גם החבר שלה לשעבר (קייל גלנר).
כמו כמעט כל סרט אימה בקולנוע העכשווי, גם "סמייל" מחבר בין טראומה הקשורה באימהות לא מתפקדת, קללה העוברת כנגיף מאדם לאדם, וישויות על-טבעיות מאיימות. הוא מזכיר סרטי אימה יפניים נוסח "הצלצול" ו"הטינה", כמו גם את "משהו עוקב אחריי" (2014), שתיארו מה קורה לנשים צעירות הנדבקות בקללה. דימוייהם המעוותים והגרוטסקיים של אנשים שעווית צחוק מלווה את הרגע האכזרי של מותם נובעים היישר מהאסתטיקה שהנחילו סדרות האימה היפניות.
כמו "רדופה" שעלה לאקרנים לפני מספר חודשים, גם הסרט הזה מציב את הגיבורה שלו במקום שבו היא, ואנחנו, מתקשים להבחין בין מציאות והזיה. יש משהו בטשטוש הזה שמתחיל לפעמים לנדנד, אבל פין הוא במאי מוכשר מספיק כדי באמת להפתיע אותנו, ולהפוך את הצפייה בסרט למהנה מאוד. כן, מתבקש לומר את זה, צפיתי ב"סמייל" בחיוך.
זהו סרט אפקטיבי מאוד עבור מי שמחפשים פחד מבדר. הוא עובד גם בזכות השחקנית הראשית בו, סוסי בייקון, בתם של השחקנים קווין בייקון וקירה סדג'וויק, שמופיעה לכל אורך הסרט. היא מצליחה להעביר היטב את הקריסה המנטלית שדמותה חווה, וכתוצאה אנחנו כמעט מצליחים לשכוח שזהו סרט ריקני לחלוטין. לא בדיוק סרט על טראומה מידבקת, או על תפיסת החיוך כמיצג של רוע (ע"ע הג'וקר או הליצן-רוצח פניווייז מ"זה" של סטיבן קינג); גם לא פרסומת באורך של סרט קולנוע למשחת שיניים.
ניתן ל"סמייל" גם את הקרדיט הזה: הוא מציע רעיון מקורי למתנת יום הולדת לילד. כן, זוהי סצנה מצוינת, והיא מעידה על כך שפין פשוט נהנה להשתעשע עם המציאות המאיימת-מחייכת שהוא בורא בסרטו. נדמה שמזמן לא ראינו סרט שבו המצלמה היא כל-כך אקטיבית: מתהפכת, נעה באוויר, גולשת במסדרונות, נעצרת ותוקפת. אין הזדמנות אחת להקפיץ את הצופה שפין מוותר עליה. כתסריטאי, לעומת זאת, הוא מתקשה להתמודד עם חלקו החותם של הסרט. איכשהו, שוב אנחנו מוצאים עצמנו בטריטוריה המוכרת שבה כדי לגאול את עצמה, הדמות הראשית צריכה להגיע אל המקום שבו הכול התחיל, ולהתמודד שם חזיתית עם החוויה הטראומטית. המקום הזה תמיד יהיה בקתה נטושה שהשד (המחייך) יודע איך היא בכלל עדיין עומדת על תילה (מוזר גם שהגיבורה מנסה להדליק את החשמל כשהיא נכנסת. סביר להניח שהוא מנותק מזמן, לא?).
אבל ההפתעה הגדולה באמת שמורה לכותרות הסיום - ולא, זה לא ספוילר. עוד לפני שצפיתי בסרט הייתי בטוח ששירו הרומנטי המפורסם של נט קינג קול, Smile, יישמע ברקע. והנה, זה לא קורה. במקום, מופיע השיר הלגמרי לא קשור Lollipop בביצוע רביעיית הא-קפלה של בנות הקורדטס. מצד שני, השיר הזה מוציא אותנו מהאולם עם חיוך, אבל אחר לגמרי מאלה שבסרט.
