אביב גפן עושה את הדבר האחד שאבא שלו מעולם לא עשה: הוא הופך ציניקן. וזה יושב עליו רע
כבר די הרבה שנים שאביב גפן הוא מבחינתי כותרת, דיווח, רכילות, עוד ראיון. התגרש, התנצל בפני מתנחלים, הצטלם עם נתניהו, עשה סדרה על עצמו – גפן הוא, מה שנקרא, אמן פעיל, רק שלאחרונה קצת יותר פעיל וקצת פחות אמן.
כבר די הרבה שנים ששירים חדשים של גפן הם החלק הכי פחות מעניין בו, והתקשורת, באופן טבעי, לא ממש נעצרת עליהם. בואו; לא יהיה עוד "המכתב", וגם לא עוד "אור הירח", חיכינו מספיק וכבר ברור שעכשיו מעונן (סליחה, לא תמיד מוכרחים להתנגד למתבקש).
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
השבוע שעבר לא היה שונה; גפן דווקא הוציא שיר חדש, וגם קמפיין בכיכובו. תנחשו מה משניהם ראוי יותר להמשך הטור הזה ולזמן שלכם. במסגרת הקמפיין – לקניון הריהוט האפרפר "דן דיזיין" (שיעשו כבר משהו עם התאורה שם, בחייאת) – גפן המאוחר רוצח בחדווה את גפן המוקדם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"בא לי שנבין שאפשר לחיות יחד", הוא פונה למצלמה. "שנבין שאנחנו כולנו רקמה אחת. נגיד, הרקמה הזאת", והוא מלטף איזו כרית רקומה באחת החנויות. "די לחשוב שיש כאן צד אחד שהוא חשוך, וצד שני שהוא מנורת תלייה רטרו שמגיעה בהמון צבעים" – והוא מצביע לעבר סחורה באיזו חנות תאורה. "היי אביב, אני ילדת אור ירח!" תופסת אותו מעריצה ותיקה בחנות, וגפן עונה: "תתבגרי, יש לד" – וכשההיא נפרדת ממנו ב"פיס", גפן עונה: "תשלומים". זה מסתיים במונולוג של גפן: "יש לנו בית אחד, אז בואו נדאג לו. זה פותח, זה מחבר, וזה מביא קמפיינים".
בואו נודה: זה שנון במידה. ניקוד מלא בסעיף מודעות עצמית. בסך הכל פרסומת חמודה, אבל בשביל שתהיה כזו, גפן נדרש לוותר על שרידי כבודו העצמי. לא נראה שזה קשה לו במיוחד – ממילא מדובר, בשלב זה, בפירורים.
לכאורה, מה אני רוצה ממנו ומכם. כל העסק זניח, זכותו של גפן להתפרנס בכל דרך שיבחר ולעוף על אדי הדלק שעוד נותרו, ואין בכלל ספק שהפרסומת היא יצירתו הטובה והבשלה ביותר מזה תקופה.
אבל הנה העניין: מותר לגפן – אפילו יפה לו – להחזיק לנתניהו נר, להגיד למתנחלים שטעה בהם, ובאופן כללי להתמרכז, לשנות את דעתו, להשתנות. אין בעיה ואפילו להפך (יש בעיה. אבל בעיה שלו). אבל אסור לו בשום אופן לעשות דבר אחד: להפוך ציני. בטח שלא כלפי עצמו של פעם והקהל שגדל עליו.
כי כשגפן אומר לילדת אור הירח "תתבגרי" ו"תשלומים", הוא מבצע אקט ציני מושלם.
והציניות יושבת עליו רע, מאוד רע; גפן, שהתפרסם והתמתג כמי שלובש את ליבו על השרוול, זועק את כאבו, מדלג תמיד (בחוסר אלגנטיות, אבל גם זה סימן היכר) על הסאבטקסט, כולו רגש ואותנטיות – לא אמור להפוך, במחי קמפיין, להפך מזה. למי שבעצם אומר: נראה לכם? כל הזמן הזה הייתי מחושב ותכליתי, כשהמטרה הסופית תמיד הייתה להביא את הג'ובה באיזה קמפיין.
גפן של דן דיזיין הוא גפן ציני באופן שמתחזה לקומי, אבל הוא מאוס כי הוא ציניקן שרוצח בדקירות סכין את גפן המוקדם ואת כל מה שייצג. וגם אם, כמוני, מעולם לא נקשרתם רגשית למה שגפן ייצג, לפחות ידעתם שבינו לבין הקהל שלו, הוא כן ואותנטי.
וגפן הזה בא עכשיו ואומר: חחח. הכל תמיד היה למכירה.
והפנייה לציניות היא אקט אחד שאמן משמעותי לא יכול להרשות לעצמו. ציניות מאבדת לך את הקהל כי היא מרימה קיר בינך לבינו. אבא יהונתן גפן, אם לא נתרחק מדי, ידע להיות לפרקים מחאתי, נחרץ, שנון, פוליטי, אבל מעולם, אפילו פעם אחת, לא היה ציני. הוא נשאר אמיתי בכל פאזה בקריירה שלו; אמיתי בעולם הילדים ("הכבש השישה עשר"), אמיתי בעולם הרגשי ("אין מדינה לאהבה"), אמיתי בעולם החברתי־פוליטי ("יהונתן סע הביתה"), אמיתי אפילו בעולם הבוהמייני־רעיל של זוהר־שיסל־איינשטיין ("אבשלום").
לו אני ילד אור ירח שהתבגר ומסתכל כיום בנוסטלגיה מעורבת בקורט מבוכה על הלילות שבהם חרש את השירים מלאי הפאתוס של גפן המוקדם, הייתי נעלב מהפרסומת הזאת
למרות שאין ספק שהוא מסוגל – ואולי גם הוצע לו – גפן מעולם לא פנה לציניות ככלי עבודה. הוא מעולם לא לעג לגלגולים מוקדמים של עצמו (אולי רק התחרט עליהם, בספר "חומר טוב"), מעולם לא קרא לקהל שלו להתבגר, מעולם לא לקח את אמונותיו – שאינן מאוד רחוקות מאלו של בנו (אבל תמיד מנוסחות טוב יותר) – והגחיך אותן במודע רק כדי לסחוט כמה גיחי וקמפיין על הדרך. אם בכלל, אבא גפן נשאר קצת ילד, וילדים לעולם אינם ציניים.
זו הסיבה שהשבוע, כשהגעתי למופע מחול בבית הספר של הילדה והתבשרתי שהפסקול הנבחר הוא שירי יהונתן גפן לדורותיהם, מצאתי את עצמי מתרגש. טוב, הילדה באמת מוכשרת; אבל גם השירים – מוכרים ככל שהם – שמרו על כוחם הגדול ועל תחושת החום, האמת, הכנות והבית, כחלק ממכלול של אמן ישראלי שאתה יודע בדיוק מיהו ומה הוא מייצג.
מה אני יודע על מה שאביב גפן מייצג עכשיו, מלבד את עצמו ואת הצורך שלו במשהו ש"מביא קמפיינים"?
לו אני ילד אור ירח שהתבגר (כמו שגפן ממליץ להיא שבפרסומת), ומסתכל כיום בשמץ נוסטלגיה, מעורבת בקורט מבוכה, על הלילות הלבנים שבהם חרש את השירים מלאי הפאתוס של גפן המוקדם, עדיין הייתי נעלב מהפרסומת הזאת. למה גפן מרגיש צורך להגחיך את מי שהיינו? היינו נהדרים, נכון לגילנו ולתחושותינו אז. באמת מוכרחים לדרוך על זה עכשיו?
אבל אני לא ילד אור ירח, וגפן הוא מבחינתי רק הדמעות שהביא לעיניי בכל פעם ששמעתי את "לבכות לך" בשנים שאחרי רצח רבין, והחדווה שהביא למכוניתי בכל פעם ששמעתי ברדיו את "המכתב", "יומן מסע", "מיליארד טועים", "השיר שלנו", "עונות" – גפן, במיטבו, ידע לעשות פופ אפקטיבי ומלא השראה. האמנתי לו.
אבל גפן הפך ציני, בואכה מריר. אלה לא בהכרח תכונות מגונות, אבל הן יושבות טוב יותר על עיתונאים ופוליטיקאים. כשאתה אמן, בוודאי מצליח ועם קהל גדול, הציניות תמיד תסדוק את האמון שנבנה והתחושה, כמאזין, שהאמן שאתה אוהב מייצג דברים שעדיין יקרים לליבך. כי כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים, זה באמת היה ממש־ממש מזמן, אבל האיש העני עם החורים בגרביים עדיין לא יוצא לי – ונדמה לי שגם לא ליהונתן – מהראש.
ואמן בוגר בהחלט יכול להחליט להשאיר את עברו מאחור, להתחיל מחדש, לשחזר עטיפת אלבום ישן שלו עם דף לבן שמסתיר את רובה ועליו הכיתוב The Next Day כמו שעשה דיוויד בואי; אבל הוא לא יכול לבוז בגלוי לעבר הזה ולקהל שהיה חלק מהמסע. גפן מעדיף כיום לתלוש את דפי יומן המסע שלו ולדרוך עליהם, תמורת תשלום ממפרסם. זה אקט ציני מובהק, שהופך אותו לחלק ממה שקורה עכשיו: הכל הולך לפירוק. וגפן שמח להיות הפסקול.
אקטיביזם גבינתי־עוגתי / ביום ראשון בלילה, בשלוש ו־17 דקות, התרחשה רעידת אדמה נוראית בטורקיה ובאזור וגבתה אלפי קורבנות. האמת שהתעוררתי בישראל והצצתי בשעון, אבל לא חשתי שום טלטלה, ורק אחר כך חשבתי מה העיר אותי בעצם?
ובחוץ להבדיל אלף אלפי הבדלות הגדר בחצר שלנו נפלה פתאום. זה היה יכול להיות בגלל סערת ברברה אבל אלכס אמר שמהמקום שממנו הוא בא, זה היה תמיד סימן למשהו ושאנחנו זקוקים עכשיו לקור רוח כדי להגיע להידברות, לתיקון גדר, ולגיים צ'יינג'ר. והכי מוזר? שבתוך הבלגן האנושי המטריד הזה נכנסתי לאובססיה על עוגות גבינה. כשהצעתי לבן הצעיר שלי לצאת למסע חיפושים בין הקונדיטוריות המובילות בעיר, צחק עליי וכינה את זה אקטיביזם גבינתי־עוגתי, משמע השתלטות עוגת הגבינה עליך ועל חייך. ואני נזכרתי שזה כבר קרה לי בנעוריי עם אהבה לשירים.
בצק מלא צדק / "איזה עוגות גבינה אתה הכי אוהב?" שאל בני בן ה־32 כשחרשנו אחר הצהריים את העיר החרבה מקרבות הרכבת התחתית בניסיון למצוא עוגה מנחמת.
"טוב, יש כיום מבחר ענק של עוגות גבינה", עניתי. "מרכות עד קשות מנשוא, עם ובלי סוכר, אפילו כאלה שמחביאים בהן את הגבינה האפויה בתוך בצק מלא צדק שצריך למצוא אותו". אבל אני השתוקקתי עדיין לעוגות הגבינה שאמא שלי הייתה עושה לנו עם צימוקים.
אז נסענו וחיפשנו לשווא. וכשבאיזה מרכז מסחרי חצה אותנו ילד קורקינטוס נטול זהירות אמרתי בעצבים שמוזר איך כל מבוגר היה בעצם פעם ילד. כולל אלה שלא נראה עליהם.
הצטופפות / באחד הסרטים האיטלקיים (לא זוכר בדיוק אם “נס במילאנו“ או “רומא“ של פליני), יש סצנה קורעת לב שבה אנשי העיירה מצטופפים כולם תחת קרן שמש אחת מרוב קור. הצטופפות כזו מגדירה למי אתה שייך במצבי קיצון.
ואילו במצבי גדר אין הרבה מה לעשות. או להוריד אותה לגמרי, או לתקן. אבל בשביל זה צריך היה יד טובה, זהירות אנושית, רגישות עודפת, חוכמה והבנת הגדר.
אז מי יתקן לי את הגדר? חשבתי. ובינתיים סיפרתי לבן שלי (בגלל ההצעה לתת פיסטולטוס, משמע אקדחים, לאוכלוסייה המתגוננת) שהמשורר נתן אלתרמן הביע בשנות ה־40 תקווה רומנטית בספרו “רגעים“ שיהיה לנו גנב אחד בעיר וכך נהיה חברה של מתוקנים ונורמליים ככל העמים. וכששנים אחרי, ממש שני בתים מאיפה שגרנו, התרחש שוד אלים בקולנוע צפון נהיינו “לא מתוקנים“ בשנייה.
אתה מבין? אלתרמן דיבר ברומנטיות, אבל לא חזה את ההשתנות המהירה של החברה. ובמצב כזה אולי כדאי היה להיתקע עם עוגת הגבינה הישנה שאמא הייתה אופה בשישי ואומרת: "יאללה תגמרו אותה מהר כי עד מוצ"ש היא תתייבש".
כסף בתיבה למזל / הבאתי לגדר אנשים שמבינים בגדרות. חלק אמרו שהגדר אבודה; חלק טענו שכדאי להגיע להידברות אלטרנטיבית עם השכנים בסביבה, כי בלי הידברות לא יהיה תיקון לגדר.
"אולי תשים כסף בתיבת הדואר של מישהו, זה מביא מזל ושינוי לטובה", הציע הבן שלי.
"וואלה", אמרתי, ושמתי ישר 100 שקל בתיבה ברחוב הסמוך. "אבא, אל תהיה קמצן כמו ההוא חובב הכסף", אמר הבן. אז הוספתי 200 לברכה ומזל.
ואז הכל השתנה. טוב לא הכל, רק העובדה שהבחנו מרחוק בקונדיטוריה קטנה וריקה עם שלט "העוגות הכי טובות ב יר" (העין תמיד חסרה), ונכנסנו, קנינו עוגת גבינה עם בצק צודק בטעם שמש וירח. בעודנו פוסעים למכונית אמרתי לבני שהדבר הכי חשוב בימים אלה כשהאדמה רועדת, זה לזכור גם את הגדולה של הישראליות שהייתה תמיד מלווה בסולידריות ובכושר המצאה בזמנים קשים. ושאסור לנו בשום פנים ואופן לאבד את ה"ביחדנס" הזה. למקרה ש...
מקרטני – הסיבוב האחרון / "שמעת שפול מקרטני פירסם את הסיבוב העולמי האחרון שלו שקרא לו the end כלומר 'הסוף'?" שאל בני.
שמעתי והתמלאתי צער, כמו הצער המוזיקלי שתקף אותי כששמעתי לראשונה בגיל 16 את “אלינור ריגבי“ שהוא וג'ון לנון כתבו. "זמר כמו מקרטני מלווה את כל חייך", אמרתי.
"ומה זה עושה לך אבוק בתור זמר? אתה בכלל מרגיש את הגיל?" שאל הבן, "כי מבחוץ אתה נראה סבבה".
"אני כבר בשלב שבו אני מחשב את צעדיי תרתי משמע. קצת נפרד. קצת פוגש. קצת חושש. לא בא לי כבר לקשקש על כל דבר", עניתי.
"אבל מאידך אבוקי", אמר בני (אוהב שהוא קורא לי ככה), "אתה עושה עדיין מנורה, היכלי תרבות, קיסריות, שוני'ז והשבוע בנייני האומה מלא בירושלים".
"נכון, וגם זה נס במילאנו או נכון יותר נס בירושלים", מילמלתי.
באחד הסרטים האיטלקיים יש סצנה קורעת לב שבה אנשי העיירה מצטופפים כולם תחת קרן שמש אחת מרוב קור. הצטופפות כזו מגדירה למי אתה שייך במצבי קיצון
קפיצה מהגשר בסיאטל / "שמע סיפור עדרי מקומם שישאיר אותך פעור פה", אמרתי וסיפרתי לו על אודות אירוע שקרה ב־2001 באוגוסט החם על גשר הזיכרון בסיאטל בארצות־הברית. והכל בגלל אישה שנמאס לה מהחיים והחליטה לקפוץ מהגשר הגבוה אל המים הסוערים. ובעוד השוטרים האמריקאים מנסים לעצור בעדה, דווקא הנהגים האמריקאים שמיהרו הביתה האיצו בה מחלונות המכוניות: "יאללה תקפצי כבר ונגמור עם זה..."
"איזה מניאקים", מילמל הבן לאב, "ומה היה בסוף?". "בסוף היא קפצה אבל נותרה בחיים" (מתוך "האם שימפנזים חושבים על פרישה" מאת יעקב בורק המבריק). "תגיד, זה היה יכול לקרות אצלנו?" שאל הבן. ולא ידעתי מה לענות.
הפאקו והרבאן / פתאום מת פאקו רבאן, מעצב האופנה הספרדי הבאסקי הדגול שחבר בשנות ה־60 לחברת בשמים שפיתחה את הבושם פאקו רבאן שהריח לנו אז את החיים.
טוב, מה לא עשינו אז עם פאקו רבאן. בעיקר שפכנו על עצמנו כמויות והסרחנו את עצמנו ואת הרחובות והבתים בעיר. רק אחרי שנים כשנמאס ממנו, השארנו פאקו אחד בארון ויצאנו לחפש בשמים אחרים. והמסקנה שחוץ מהמהות והטעם בחיים גם הריח נורא חשוב.
"טוב, איך טעם העוגה?" שאל הבן שראה שאני מהסס. "לא משהו", עניתי בכנות. אבל מצד שני אתה יודע שכל החיפוש הזה אחרי עוגות גבינה נועד לשמירת יחסינו ושפיותנו בימים אלה, כאב ובנו.
אחר כך נפרדנו. ובבוקר כשצילצל אליי ארנון מ־669 לשעבר ואמר שהוא והשותף שלו עופר הגבוה יתקנו בשמחה את הגדר, חשתי סולידריות פתאומית באוויר והשפרצתי בושם דיור לימין ולשמאל בתקווה שזה ידבק בנו. וכשברברונת הגיעה בבוקר והבחנתי שעוגות גבינה החלו לנשור מהשמיים ישר צילצלתי לבני לבשר לו על הפלא הזה. אבל הוא צחק ואמר לי שזה בסך הכל ברד.
פנחס פול / הטורקים ספרו את מתיהם ואנחנו כאבנו איתם. אצלנו החלו לדבר מאוחר כרגיל על סכנה צפויה ומיידית לרעידת אדמה וכמה אנחנו לא ממש ממוגנים. טל וקיסוס נציגי הרדיו השפוי נפרדו מהרדיו. הטלטלות הפנימיות נמשכו, בעוד לברברה נמאס מאיתנו והיא עפה לה כלא הייתה.
ואז נזכרתי שכשפגשתי פעם את פול סיימון כשהיה כבר זמר בן 70 ועדיין במלוא כוחו ומרצו חלקנו אחר הצהריים עוגת גבינה פירורים במלון בתל־אביב. וכשהייתה לי כבר תחושה אינטימית איתו התוודיתי בפניו שאני הרוס על עוגות גבינה ניו־יורקיות, שאמנם נראו לי תמיד עצלות ולא מושקעות עד הסוף, אבל עוררו תמיד למחשבה על כבוד האדם וחירותו.
ופול סיימון, ששמו היהודי פינחס זימן, חייך ושאל אם אפשר להזמין לשולחן עוד עוגת גבינה ישראלית, כי הוא חשב אז שהיא הכי טובה לא רק בארץ, אלא אפילו בעולם.
אופטימיות / יומיים אחרי כתיבת הטור עשיתי תאונה. אמנם לא הייתי אשם אבל האיש שיצא מהרכב לא רק שלא צרח עלי אלא היה נחמד להפליא, שלו וחם. "אולי הארץ משתנה", חשבתי.
"מה זה לעומת טורקיה", אמר.
מה בין נעמי שמר להטרדות מיניות, ובין ט"ו בשבט למצבו של הטבע ולחשיבותה של הדמוקרטיה
השיר "ואלס להגנת הצומח" הוא אחד משירי הטבע המוכרים והאהובים בישראל, ואני משערת שאלפי ילדים שמעכו עם מגפיים קטנים ומתוקים את השתילים של חבריהם בעודם נוטעים את שלהם, או סתם עמדו בטקסי ט"ו בשבט, שרו אותו השבוע: "כבר פורחים נרקיסים בשמורות הטבע, מרבדים נפרסים בשפלת החוף, כלנית וכרכום, אלף גון וצבע והחוק שאומר – כאן אסור לקטוף".
אבל אהבה לחוד ומציאות לחוד. ולרגל צאת החג, שכלל לא היה חג עד שהציונות לא מינפה אותו על מנת לחנך לאהבת הארץ ורגביה, ראוי להזכיר שהטבע הישראלי נמצא בסכנת כליה. אפשר לשיר בכיף "מרבדים נפרסים בשפלת החוף", "ציפורים נדירות דוגרות בסלע", ו"כל גבעה נישאה בשולי העיר היא שטח בר מגודר", אבל כל זה, תכלס, כבר לא קיים. מישור החוף הוא מיזם נדל"ן מנוקד במפעלי תעשייה מזהמים, הסלע הפך מזמן למחצבה או למפעל פוספטים, ושולי העיר גולשים כרצף טריטוריאלי אחד אל שולי העיר הסמוכה.
על פי דו"ח התוכנית הלאומית להערכת מצב הטבע 2022, קצב גריעת השטחים הפתוחים עומד בשנים האחרונות על כ־30 קילומטר רבוע בשנה (נסו לדמיין את מד הצעדים בסלולר שלכן כשאתן הולכות את זה ברגל), ומה שנותר מהם מושפע קשות מזיהום אוויר, זיהום אור, רעש וזוהמת מטיילים. גם הכבישים המבתרים את השמורות לאורך ולרוחב, חונקים את חיות הבר בגטאותיהן או שולחים אותן להידרס למען המולדת. מעבר לכך שעד שנת 2050, חוץ מפקקים של קולה לא יישאר לנו מה לדוג בים התיכון, כל המומחים מזהירים שזיהום נפט – כתוצאה מדליפה של צינור, אסדה, מכלית – הוא רק עניין של זמן.
***
בשבוע שעבר, בסמיכות לחג ט"ו בשבט המתקרב וכרגיל, מתחת לרדאר התקשורתי, הגישו ראשי הארגונים הירוקים וארגוני בריאות הציבור לראש הממשלה נייר עמדה משותף, בו התריעו על הסכנות של הרפורמה המשפטית. מדובר בהתארגנות א־פוליטית, נעדרת כל זיקה מפלגתית, שהחשש מפני ההשלכות ההרסניות של הרפורמה על הסביבה והבריאות שלנו הדיר שינה מעיניהם.
זאת יש לדעת: ארגוני הסביבה האזרחית – יש כל כך הרבה, שלא אתחיל למנות את כולם – נאבקים יום־יום בבעלי ההון, במשפחות הפשע המזהמות, בהתרת הקשר בין הון לשלטון, בפוליטיקאים בורים, חלשים או מושחתים, בסיאוב בירוקרטי ובערלות לב. עד שלא הכרתי מעט את פעילותם הענפה, לא הבנתי כלום. לא הבנתי למשל שעידית סילמן, השרה לאיכות הסביבה, יכולה להכריז מהבוקר עד הלילה על יעדים שאפתניים לצמצום פליטות (ולאכול מצלחות חד־פעמיות תוך כדי), אבל אלו שבאמת מבינים מה הולך פה, עומדים בחזית המאבק הסביבתי, תוך שהם מצוידים בידע המתאים ומאוישים באנשי מדע מהשורה הראשונה – שרובם, אגב, עובדים בהתנדבות – הם לא פוליטיקאים ולא סלבריטאים - הם סתם אנשי המצפון של ארגוני הסביבה.
זאת יש לדעת מספר שתיים: הרפורמה המוצעת שנגדה הם יצאו, היא כמובן לא בשורה משמחת עבור כל מי שחפץ לשמור על דמותה הדמוקרטית של המדינה, אבל היא אסון אסוני במיוחד עבורם, כיוון שהערכאות המשפטיות הן הכלי הכמעט יחיד שיש בידם לתיקון המעוות. מה זאת "זכות העמידה הרחבה", שיריב לוין חפץ לבטל? זכות העמידה הרחבה היא הזכות לעתור גם עבור מי שאין לו קול או שלא יכול לייצג את עצמו – בעלי החיים, הטבע, אזרחים שנדפקו משהו טוב־טוב – שזה פחות או יותר מה שעושים ארגוני הסביבה על בסיס יומיומי כשהם מבקשים להציל אותנו מעצמנו. זה לא מונח משפטי עבש בספר החוקים, אוקיי? אלה החיים עצמם.
ללא עילת הסבירות וללא זכות העמידה הרחבה, לא היה לנו את חוק אוויר נקי ותושבי חיפה היו ממשיכים לחלות בסרטן ובאסתמה באחוזים הגבוהים פי שניים מהממוצע הארצי; התחנה המרכזית בת"א לעולם לא הייתה מתפנה ממרכז העיר; לא היו לנו חופי רחצה פתוחים חינם לציבור ושום דבר לא היה מונע ממשרד השיכון לפתח נדל"ן על אדמה מזוהמת, להקים קניון על שוניות האלמוגים באילת ולהפוך את הים התיכון לכתם נפט שחור.
כשמשבר האקלים יכפיל את מכותיו וישראל תכפיל את אוכלוסייתה, זיהום האוויר כתוצאה מלחצי הפיתוח האדירים על ענפי הבנייה, התחבורה והתעשייה שלה – בעיקר זו המושקעת בגז ובנפט – תיווצר כאן סביבת מחיה כזו שנתקשה לא רק לחיות בה, אלא בפשטות, לנשום בה. כבר עכשיו, על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, מעל 2,000 ישראלים מתים בכל שנה מזיהום אוויר. על מנת להצליח להדוף את האסון המתגלגל לפתחנו ולעמוד בכל האתגרים הסביבתיים שהעתיד הקרוב מציב בפנינו, אנחנו זקוקים למשרדים מתפקדים ולדמוקרטיה חזקה. להפרדת רשויות. לבג"ץ. לשוויון מגדרי. ליועמ"שים מקצועיים ולא פוליטיים.
עד עתה, מגוון הפחדים שלנו מפני ההפיכה השלטונית נע ונד בין הצרת חופש הביטוי, רדיפת שמאלנים, חיסול זכויותיהם של מיעוטים, חינוך לקוי, הדתה, הדרה, אפליה, פוליטיזציה של הצבא וניתוק הקשרים עם מדינות מערביות שפחות מחבבות סמוטריצ'יזם. יפה מאוד, תבהלות מוצדקות. אבל שווה להוסיף לרשימה המתארכת עוד תבהלה, הקשורה להשלכות ההרסניות שיש להחלשת הרשות השופטת על הסביבה ועל הבריאות שלנו.
***
"רק עליי איש אינו שומר", טוענת נעמי שמר בשיר שברבות השנים קיבל משמעות שונה לחלוטין – פחות חיבור אל הטבע ויותר, ובכן, זעקה נגד הטרדות מיניות. הפרשנות הזו קיבלה משנה תוקף לאחר שנעמי שמר עצמה הודתה בשנותיה האחרונות שלכך כיוונה. "כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר. לו הייתי חיה או פרח, אז היה מצבי אחר". אז זהו, שלא. מישהו צריך לעדכן אותה בסיאנס שמצבו של הטבע הישראלי אינו שונה במאום ממצבן המידרדר של הנשים. ואת כל זה אני כותבת לא כדי לדכא אתכן, חס וחלילה – אני מניחה שבין כה אתן עושות את זה לבד – אלא כדי לומר שכל עוד נותר לנו אוויר בָּרֵיאות, יש לנו עוד סיבה טובה לצעוק בשבת הקרובה, לא משנה איפה ובאיזה מוקד, שוב ושוב ושוב: ד־מ־ו־ק־ר־ט־י־ה!
חבריי מימין ומשמאל, אנחנו פשוט חייבים להתחיל לדבר
אז נתתם שם לסערה, כל הכבוד. קראתם לה ברברה. באמת מרגש. אתם מדברים עליה הרבה ומנתחים אותה ויש כתבים פרוסים. וואלה, יופי. הצלחתם להפחיד אותי. לא יצאתי מהמיטה מרוב חרדה. ועדיין לא תשכנעו אותי שזה לא מה שקראו לו בתקופתי "חורף". אני לא מרגיש עצמי קרבי במיוחד, אבל האמת צריכה להיאמר: מי שפרס זחל בגזרה המזרחית בלבנון בחורף גשום, והיה צריך בגשם השוטף לתפעל את האירוע בכפור חודר עצמות, לא יפחד בחייו משום ברברה.
מרעידות אדמה, לעומת זאת, אני חושש. מה יש לדבר, זו הייתה טעות כנראה למנות הומו ליו"ר הכנסת. אני מחשיב את עצמי אדם ליברלי, אבל הקהילה הלהט"בית חייבת להוריד ראש אם הם לא רוצים שהעולם ייחרב. ועוד טורקיה! בדיוק מה שחסר לישראלים שנסעו לשם להשתלה, רוחות חזקות על הפדחת.
***
אבל בואו נדבר ברצינות, כי המצב לא טוב. ואני רוצה לפנות קודם כל לחבריי בימין. מאז קמה הממשלה חמאס ירה כמה פעמים מעזה; היה פיגוע מחריד בליל שבת, טבח של ממש ליד בית כנסת; תושב הפזורה אנס אישה מגדרה בביתה, באחד המקרים שאני באופן אישי לא הייתי מסוגל לשמוע, ופשוט העברתי ערוץ כל אימת שעסקו בנושא. מדובר בצבר מקרים שאם היה קורה בממשלה הקודמת כבר הייתם יוצאים מגדרכם, זועקים על חוסר משילות, על קריסת המדינה בגלל האחים המוסלמים. הייתם משוכנעים שממשלת לפיד־בנט לא מטפלת בטרור בגלל מנסור עבאס. אני לא אומר זאת בהקנטה, זו האמת: אני זוכר שחבריי בימין היו מסבירים לי איך המחבלים מרימים ראש בגלל הרכב הקואליציה, ואני הבנתי שבין אם הם צודקים ובין אם לא, זו מחשבה אותנטית שלהם. וראיתי כמה קשה להם המציאות הזו, כמה היא מפחידה אותם ומתסכלת.
אז עכשיו, חברים, הצד השני מבועת, מבוהל ומפחד. חבריי בשמאל באמת מתים מפחד, הם לא עושים את עצמם. זה לא קמפיין, זו חרדה. עשרות אלפים שיוצאים בכל מזג אוויר להפגין מדי שבוע הם לא אזרחים מלאי שנאה. חלילה. אני מכיר רבים מהמפגינים. לא מדובר בשוליים ולא בקוקיות. מדובר באנשים עם אהבה אמיתית למולדת. והם כל כך פוחדים ממה שיהיה פה.
ואני רוצה לומר לכם משהו, חבריי הימנים: גם אם אתם לא מקבלים את הפחד שלהם, כלומר גם אם אתם חושבים שהוא לא מוצדק, שלא באמת נהפוך להונגריה ושהרפורמה הכרחית ולא כזו מסוכנת - אתם חייבים להבין שציבור גדול מאוד כן מרגיש כך. עכשיו תבינו, לפעמים אדם חושב שמשהו רע יקרה לו, וזה כשלעצמו סבל נורא. נורא. זה גם עלול לפגוע לו בבריאות, כי לעיתים כשאתה חושש כל כך ממשהו רע, נהיה לך רע באמת. כלומר, גם אם אתם חושבים שהרפורמה לא צריכה כל כך להפחיד את הצד השני - אתם חייבים לנסות להרגיע אותם. לשכנע אותם שידיה של הממשלה נקיות. שאין מניעים נסתרים ואין כוונות זדון. חצי עם כל כך דואג? זה לא מצב שצריך להשלים איתו. זה לא מצב בריא, זה לא מצב תקין וזה גם לא הוגן, לדרוס ככה את האחים שלך. הם הפסידו בבחירות, זה נכון, אבל הם עדיין רוצים להרגיש חלק.
***
המצב לא טוב. שתי רכבות דוהרות זו אל עבר זו. אני אישית לא זוכר כזו רמה של קיטוב. תפקידם של המנצחים להושיט יד, אבל גם למפסידים יש תפקיד: אני יודע שאתם חוששים באמת שאין בצד השני כנות, שכל רצונם הוא לדרוס, שאם תציעו פשרות הם ינצלו את טוב ליבכם, ומה שצריך זה להפגין ולשבות ולהוציא את הכסף. אבל אתם חייבים להאמין שיש בצד השני מספיק גורמים מתונים, שברגע שהצד שמתנגד לרפורמה יגיד מה הוא כן מוכן לעשות, יבינו שחייבים לדבר ויפעילו לחץ על מי שצריך.
מתנגדי הרפורמה צריכים להבין שתהיה רפורמה. מסוימת. זו הבטחת בחירות ליבתית של הליכוד. תומכי הרפורמה, לעומת זאת, צריכים להבין שאי־אפשר הכל. שתפסת מרובה לא תפסת, ושלהעביר קצת פחות אבל בהסכמה יהיה צעד שיחזיק מעמד.
***
אני פוגש הרבה אנשים. בגלל ההופעות אני פוגש הרבה יותר אנשים מהאדם הממוצע. לאחרונה הופעתי לאנשי ביטחון, לרופאים ולעוד כל מיני חברות הייטק. ואתה מרגיש את זה באוויר: את המצוקה, את החנק. זה אותנטי. זה עמוק. ואלה האחים שלנו האהובים. חייבים לדבר. חייבים להרגיע.
הייתי השבוע בכנרת עם בן דודי האהוב שמוליק. רצינו לראות את הגשם יורד עליה ממש. מעלה את המפלס. אנחנו אנשים מבוגרים, הנושא של המפלס מרגש אותנו. אחר כך שתינו תה, והוא סיפר לי שלאחר שאבא שלו הפך משותק בחצי גופו - היינו אז ילדים ממש קטנים - הוא כל הזמן היה לוקח את היד שלו ומנסה להפעיל אותה. לגרום לה לעבוד. זה היה תיאור נוגע ללב, ילד בן שש שמנסה בכוחותיו הדלים "לתקן" את אביו, לרפא אותו ממחלתו.
בזמן האחרון אני קצת מרגיש ככה, כמו שמוליק. אני מדבר על הצורך באחדות, אני מסביר שאנחנו לא רחוקים האחד מהשני כמו שרוצים שנחשוב, אבל אני מרגיש קצת כמו שמוליק, או כמו הילדה בסרטונים הוויראליים האלה, שמתנדנת על נדנדה ומאחוריה כל הכפר בוער.
אני מפחד שנחמיץ את ההזדמנות. שהטוב המשותף של כולנו יידרס בהמולה ונתפורר. וזה כל כך עצוב.
***
באהבת חינם ננצח. שבת שלום.
