כל אדם שמחזיק בהיכרות בסיסית עם ההיסטוריה של הקולנוע מודע למעמד המכונן של "הולדת אומה" (1915) של ד.וו גריפית. מכל בחינה טכנית ואמנותית זוהי יצירת מופת המבצעת סינתזה לשני עשורים של התפתחות השפה הקולנועית, ומהווה את הבסיס לסגנון של "הקולנוע הקלאסי". לצד ההישג האמנותי, "הולדת אומה" הוא גם אחד הסרטים הבזויים שנעשו אי פעם. עלילתו מציגה גרסה מעוותת של ההיסטוריה האמריקאית לפני, בזמן ואחרי מלחמת האזרחים. "היסטוריה שנכתבת במכת ברק" היה משפט התגובה שיוחס לנשיא ארצות הברית דאז וודרו וילסון לאחר שצפה בסרט. בשיא שפלותו הוא מציג את אנשי הקלו-קלוקס-קלאן כאבירים הטהורים של הגזע הלבן המושיעים את הנשים הלבנות מאימת הגברים השחורים.
הנתעבות של "הולדת אומה" הייתה ברורה ללא מעט צופים גם ב-1915, וממרחק של 107 שנים רוב מוחלט של הצופים יזדעזע מהאופן שבו הוא מצדיק תפיסות גזעניות, את השעבוד של "הגזע הנחות" לאדם הלבן ואת האלימות שמנסה לשמר שעבוד זה. אף הפקה הוליוודית שנעשתה מאז, כולל "חלף עם הרוח" (1939), לא העזה לעוות כך את ההיסטוריה בניסיונה להציג את המשעבדים כלוחמי חופש. כל זה היה נכון עד הגעת "לוחמת" (The Woman King), סרט שבאופן אירוני מתיימר לחגוג את עוצמתן של נשים שחורות ומלחמתן למען שחרור משעבוד.
לביקורות סרטים נוספות:
אחת האטרקציות המרכזיות בסרט גיבורי-העל "הפנתר השחור" (2018) היו לוחמות ה"דורה מילאג'". עם בגדיהן האדומים המרשימים וקרחתן הבוהקת, מיומנות הלחימה הגובלות בעל-אנושי והנחישות שבה התייצבו לצד המלך טצ'אלה בהגנה על ממלכת ואקאנדה. הצלחתו האדירה של הסרט קידמה את האפשרות להפיק סרט על הלוחמות שאכן פעלו באפריקה והיוו את מקור ההשראה לדורה מילאג'.
בכדי להבין עד כמה "לוחמת" הוא סרט יוצא דופן אפשר לשאול כמה סרטים כבר הופקו בהוליווד ש- א. צולמו בלוקיישן באפריקה (במקרה זה בקוואזולו-נטאל בדרום אפריקה) ב. עסקו בהיסטוריה אפריקאית ג. התמקדו בפרספקטיבה של הילידים (להבדיל מהאדם הלבן) ד. התמקדו באופן מוחלט בדמויות נשיות ו-ה. והציגו גיבורות עזות רוח וחסונות. יכול להיות שאני מפספס משהו, אבל סביר שלא צריך להגיע לסוף הרשימה כדי לגלות שאין אף סרט קודם שהוא בר השוואה ל"לוחמת". האם בשם ייחודיות חשובה זו ניתן לעוות את העובדות ההיסטוריות ללא הכר?
לוחמת - טריילר
"לוחמת" עוסק בלוחמות שכונו אגוג'י (Agojie) ואשר פעלו בממלכה המערב-אפריקאית דהומי, שהתקיימה בתחילת המאה ה-17 עד סוף המאה ה-19. הלוחמות היו מוגדרות כנשותיו של המלך ושימשו כחיל המשמר שלו. לכן גם אסור היה להן להתחתן עם גברים או להוליד ילדים. בשלהי קיומה של הממלכה הן נלחמו נגד קולוניאליסטים בריטים וצרפתים עד שהובסו ב-1894, ודהומי הפכה לקולוניה של צרפת.
מה יש כאן לא לאהוב? נשים שחורות חזקות שלוחמות למען בני עמן ונגד המשעבד הלבן. ייצוג של מקור גאווה היסטורי שבאמצעותו ניתן להרים לכלל הנשים, ולנשים שחורות בפרט. מופת היסטורי נגד כל שיעבוד פטריארכלי, ניצול מיני ותחושת עליונות גזעית. גשר בעל משמעות תרבותית-פוליטית בין שורשי המוצא האפריקאי ואפרו-אמריקאים. בתקציר מגמתי של ההיסטוריה קל להשמיט את מה שלא משרת את האג'נדה העכשווית. כשהאמת ההיסטורית מוכפפת ביודעין למטרה זו אין מנוס מלהגדיר את "לוחמת" כסרט תעמולה.
ב-1823, השנה שבה מתרחשת עלילת הסרט, הדהומי נשלטים על ידי המלך גזו (ג'ון בוייגה). במהלך שלטונו (1858-1818) הוא יזם את הגדלת כוח האגוג'י מכ-600 לשיא של כ-6,000 לוחמות. העימות המרכזי של הממלכה בתקופה זו הוא מול אימפריית האויו, המוצגת ככוח רשע שחטף ושעבד את אנשי דהומי ומכר אותם לסוחרי עבדים מערביים (בתקופה ובמקום המוצגים אלו בעיקר סוחרי עבדים ברזילאים). ללא איום זה החיים בדהומי מוצגים כהרמוניה שבטית, צבעונית ומאושרת. ואקאנדה בלי הטכנולוגיה.
הדמות הראשית היא של הגנרלית נאניסקה (ויולה דיוויס), מפקדת האגוג'י הזוכה להאדרה כמנהיגה, וזאת למרות שחולשות אנוש אינן זרות לה. זוהי דמות בדיונית אבל ייתכן שעיצובה שואב השראה מהגנרלית סי-דונג-הונג-בה שהובילה את האגוג'י בשלהי שלטונו של גזו. סביר להניח שרגעים מהופעת המשחק של דיוויס ייחרטו בזיכרון הקולקטיבי, בעיקר כאשר היא מתקרבת, ואולי אף חוצה, את הגבול שבין הבעה רגשית מועצמת וקאמפ. מועמדות לאוסקר שחקנית בתפקיד ראשי בהחלט נראית אפשרית.
דמותה ההרואית של נאניסקה לא רק משחררת אנשים שנשבו, אלא גם פועלת על מנת לשכנע את המלך גזו כי ניתן לבסס את הכלכלה של דהומי על ייצור ומכירה של שמן דקלים במקום על סחר בעבדים. עמדה זו רומזת על חוסר הקוהרנטיות של העלילה, מכיוון שהממלכה מוצגת כיעד לפגיעתם של סוחרי עבדים, ולא כממלכה העוסקת בכך. האמת ההיסטורית, שאותה כנראה לא ניתן להדחיק לחלוטין, היא שדהומי הייתה חברה שכלכלתה התבססה באופן מוחלט על סחר אכזרי במיוחד בעבדים.
על פי עדויות היסטוריות האגוג'י היו פושטות על כפרים של אומות אפריקאיות שכנות, כורתות ראשים ואיברי מין (שאותם הן היו לוקחות כמזכרות), ומשעבדות את מי שנשאר לעבדות. מבין אלו ששרדו כעבדי הדהומי כל שנה היו מוצאים להורג בין מאות לאלפי בני אדם בטקסים הפולחנים של הממלכה. המלך גזו לא רק היה שותף סחר חשוב עם סוחרי העבדים המערביים, אלא שהשלטון שלו הושג בעזרת סוחר העבדים הברזילאי פרנצ'סקו פליקס דה סוזה. בשנות ה-40 הבריטים הטילו מצור ימי על חופי דהומי בניסיונם לעצור את סחר העבדים. גזו נלחם מולם, הפסיד ב-1852, ושבע שנים אחר כך שב וחידש את הסחר. לזכות האגוג'י צריך לומר שבשנות העימות עם הבריטים, מטעמים פרגמטיים בלבד, הן ניסו להטות את המערכת הכלכלית של הממלכה להסתמכות על שמן דקלים - וזאת נגד דעתם של גזו ושל הלוחמים הגברים. מצד שני זה לא הפריע להן, בהיותן חלק מאצולת הדהומי, להחזיק בעבדים פרטיים.
חזרה לסרט. כאמור, הגנרלית נאנסיקה היא לוחמת למען החופש והעצמה הנשית. לצידה הסגנית הנאמנה אמנזה (שילה אטים). וישנה גם "הרס"רית המגניבה" איזוגי (לשנה לינץ') האחראית על תרגול החיילות הצעירות. דמות מרכזית בעלילה היא של הצעירה נאווי (ת'וסו מבדו), שמגורשת מבית אביה לאחר שהיא מסרבת לשידוך עם גבר מבוגר ואלים. היא נמסרת לאגוג'י ועוברת את הטירונות עד טקס הסיום שלאחריו תהיה לוחמת מהמניין. פעם אחר פעם אופיה המרדני של נאווי מביא אותה לחיכוך עם הגנרלית נאנסיקה, אך בהדרגה מתפתחת ביניהן הערכה הדדית. כמו ב"קצין וג'נטלמן" (1982), זו מערכת היחסים הרגשית המרכזית של הסרט. בנוסף נאווי גם מחוזרת, באופן לא לגמרי סביר מבחינה היסטורית, על ידי סוחר עבדים ברזילאי "טוב" בשם מאליק (ג'ורדן בולג'ר) – שם המשתייך באופן אנכרוניסטי למאגר השמות האפרו-אמריקאי העכשווי.
שתי התסריטאיות (הלבנות) מריה בלו ודנה סטיבנס משתמשות במסגרות עלילתיות מוכרות היטב כדי לספר סיפור חריג בשיוכו התקופתי, גיאוגרפי, גזעי ומגדרי. הבימאית (האפרו-אמריקאית) ג'ינה פרינס-ביית'ווד מביימת היטב את הקרבות המוצגים למרות שהם נותרים סטריליים למדי. חרף כלי הנשק הקרים ופעולות השיסוף הרבות, כמעט ואין דם שלא לדבר על איברים כרותים. הסינתטיות של קרבות הדורה-מילאג' ב"הפנתר השחור" נשמרת גם בגרסה "האמיתית" שלהן. הצופים, שאינם מוטרדים מהסילוף ההיסטורי המגמתי והמהותי, עשויים ליהנות ממוצר בידורי סביר פלוס.
לא מעט סרטים הוליוודיים עסקו בדמויות ובסיטואציות היסטוריות תוך סילוף עובדתי. ואפשר לטעון כי יש ב"לוחמת" "סילוף תכליתי" בשם מדומיין פוליטי ראוי וצודק, ואולי להשוות זאת לסרט כמו "ממזרים חסרי כבוד" (2009) שהציג פנטזיית נקמה יהודית בהיטלר. אך איך היינו מרגישים אם טרנטינו היה מביים סרט פנטזיה על הצלחתם של הנאצים בניסיונם למגר את הפלישה היהודית ממזרח אירופה? זה הרבה יותר קרוב למה ש"לוחמת" עושה. סרטים היסטוריים תמיד משתמשים ב"עבר" כדי לעסוק בערכים ובשאיפות של ההווה. זה לא אמור להעניק פטור לברבריות שמעוצבת כאן כלחימה פמיניסטית למען החופש.
