עוד שיחה סטנדרטית לשירות הלקוחות של מדינת ישראל
"הלו?"
"כן, שלום, איך אוכל לעזור?"
"אני מעוניין להתנתק".
"אין בעיה אדוני. רק, אם אפשר לשאול למה?"
"השירות פשוט נוראי בשנה האחרונה, ומידרדר כל הזמן".
"מה גורם לך להרגיש ככה, אדוני?"
"תגידי, את מנסה להצחיק? יש עוד איזה שירות בכלל? האלימות פה בשיא פסיכי של עשרות שנים, הדולר והיורו בשיא של חמש שנים, ארה"ב שונאת אותנו, הביטחון בקרשים, אנשים מרביצים אחד לשני במוניות לעיני הילדים הקטנים שלהם מרוב הסתה. תנתקי אותי בלי להתווכח בבקשה".
"אדוני, כל מה שאתה מתאר לא קשור אלינו, זה הכול בגלל איראן והמחאה, תפנה לשירות לקוחות שלהם".
"גבירתי, זה בגללכם. בבקשה לנתק אותי".
"טוב, שנייה, אני צריכה במקרה כזה להעביר אותך לאחראי משמרת, תמתין על הקו".
(מוזיקה: "התקווה" בביצוע קסילופון).
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"הלו?"
"כן, שלום".
"הבנתי שאתה מעוניין להתנתק?"
"כן בבקשה".
"אין בעיה. רק אם אפשר לשאול למה?"
"כבר הסברתי. אני לא מעוניין יותר בשירות כי אין שירות. המדינה לא מספקת שום שירות חיוני מלבד הסתה לא חיונית, אין מינימום מאמץ בשביל לקוחות משלמים – להפך, נראה לי שרק מנסים לצמצם להם ולמקסם רווחים לבעלים-מטעם-עצמם".
"לא מטעם עצמם, אדוני, לא. הם נבחרו בבחירות דמוקרטיות".
"בסדר, אבל ברגע שהם נבחרו הם ניתקו את השירות לכל מי שלא בחרו בהם, שזה עדיין רוב אזרחי המדינה. אין משטרה, אין ביטחון, אין כלכלה, אין חדר מיון, אין תחבורה – בעצם יש, אבל הנהגים באוטובוס מנסים להושיב את הילדה שלי בספסלים האחוריים, אין –"
"אוקיי, הבנתי אותך. אתה יודע, אדוני, שאנחנו השקנו רכבת קלה בתל-אביב? זו רכבת שמקדימה את רוב העולם בתחום הרכבות הקלות, כמו שראש הממשלה בעצמו אמר".
"תגיד, אתה סובל מאירוע מוחי כרגע? אתה ער לעובדה שרכבת תחתית הושקה בניו-יורק לפני 99 שנה? לא ממש הקדמנו אף אחד בתחום. למעשה הגענו אחרונים".
"אתה נשמע לי קצת חמוץ, אדוני. איך אמרת שקוראים לך?"
"לא אמרתי. קוראים לי אזרח ישראלי שנולד בדמוקרטיה ליברלית ותיכנן להיקבר באחת, אבל אז מישהו שינה את היעד".
"אדוני, אני אצטרך ממך תעודת זהות, בוא נעלה אותך במחשב, נראה מה אפשר לעשות בשבילך, בסדר?"
"בסדר. תרשום תעודת זהות. 0226..."
"או. הנה, אתה מופיע לי פה. משלם מסים וחשבונות בקביעות מאז 1995, כל הכבוד. חמש עבירות תנועה, נהיגה מונעת אחת, שני ילדים, ציוץ אחד ממש מכוער, בבחירות האחרונות הצבעת לפיד".
"רשום לכם מה הצבעתי?!"
"לא, סתם נשמעת לי מצביע לפיד והנה, צדקתי. שמע, אנחנו רוצים אותך איתנו. הייתי מציע לך שדרוג ל-VIP שלנו אבל אתה לא נראה לי חבר מרכז או כהניסט או פאנליסט בערוץ 14, אז לא יאשרו לי. אבל בוא אני אציע לך משהו אחר: יש לנו עכשיו מבצע מיוחד על חבילת הבסיס, פלוס רק-עוד-הוועדה-לבחירת-שופטים-ודי, פלוס רק-עוד-חוק-הפטור המלא-מגיוס-לחרדים-וזהו, פלוס מעגל פיוס עם צבי סוכות לבחירתך – וכל זה באותו מחיר ששילמת עד היום".
"מה לגבי שר לביטחון לאומי שהוא לא עבריין מורשע?"
"מצטער, אדוני, זה חלק מחבילת הבסיס. אבל כשיהיו בחירות תוכלו לשנות את זה".
"יהיו בחירות?"
"אתה חתמת על תנאי השימוש שלנו כשהצטרפת, נכון?"
אני מניח".
"טוב, אז הם השתנו מאז וכרגע כוללים סעיף שמאפשר לשנות אותם גם ללא חתימה שלך. כך שייתכן שיהיו בחירות, לא מתחייבים למועד מדויק או לתוצאות סופיות או מקובלות".
"זה שינוי חד-צדדי ולא נשמע לי שזה יעבור בג"ץ".
"בג"ץ כבר לא חלק מחבילת הבסיס שלנו, אדוני".
"טוב, חאלס, תנתקו אותי".
"תגיד אדוני, הילדים שלך לא משתמשים בשירות?"
"פחות ופחות. פעם השתמשו הרבה יותר, כיום לא מקבלים ממנו כמעט כלום – הרוב הולך לילדים בחינוך הדתי והחרדי – ואני גם לא ממש מת על הרעיון שהם יצטרכו לשלם על השירות מגיל 18 משך שלוש שנים רצוף".
"אדוני, השירות תמיד היה כרוך בתשלום, לפעמים אנחנו יכולים לעזור עם פריסת תשלומים, לפעמים הכול במזומן, בבת אחת וללא החזרים. וגם תרשה לי להזכיר לך שרק לנוחותך אנחנו קוראים לזה 'שירות', בעצם מדובר בקואופרטיב שכולנו משרתים בו בשביל עצמנו ובשביל המדינה שלנו, אתה וגם אני".
"לא, לא. כיום בעיקר אני משרת, ולא בשביל עצמי או בשביל המדינה, אלא בעיקר בשביל שתי וילות, מטוס ומאבטחים למשפחה מפוקפקת, מפעל אחד שמייצר רק התנחלויות, ישיבות, כוללים וכספים קואליציוניים, ומימון הריפוי בעיסוק ברפורמה בשביל יריב לוין ושמחה רוטמן. יאללה, תנתקו אותי".
"בחייך, אדוני, אלה לא מתחרים. קפריסין זה יותר חלטורה ממדינה. יוונית שפה קשה. פורטו כבר מלא, ביקשו לא לעלות יותר. אדוני, אין לך ארץ אחרת גם אם אדמתך בוערת"
"טוב, אדוני. רק, אם מותר לשאול – אני צריך למלא כאן בשתי מילים – מה הסיבה הרשמית לעזיבה? קיבלת הצעה מהמתחרים?"
"האמת, כולם סביבי עוברים עכשיו ליוון, קפריסין, פורטו. חשבתי אולי –"
"בחייך, אדוני, אלה לא מתחרים. קפריסין זה יותר חלטורה ממדינה. יוונית שפה קשה. פורטו כבר מלא, ביקשו לא לעלות יותר. אדוני, אין לך ארץ אחרת גם אם אדמתך בוערת".
"אה, טוב שהזכרת לי. אתה יכול לרשום בסיבה לעזיבה בשתי מילים: חם רצח".
"תכף יהיה נעים, אדוני. אנחנו עובדים על זה, מקווים שאיראן והמחאה לא יפריעו".
"תנתק אותי!"
"בסדר, בסדר. הנה, אני מנתק. יש אצלך ציוד שלנו? ממיר ישן?"
"לא ירדתם מעניין ההמרה?"
"מתכוונים להחזיר במושב הבא, יחד עם חוק הגיוס".
"תנתק אותי! לא יכול יותר! מאז שאני חי פה, חמישים ומשהו שנה, חמש דקות שקט לא היו. חמש דקות! מה כבר ביקשנו?"
"אתה רוצה שקט, אדוני? אתה לא יכול להתמודד עם שקט. גם בשירות הבא שתירשם אליו – לא חשוב איפה בעולם – אתה תמשיך לחפש רעש ולהרעיש בעצמך. אתה תקום בבוקר בפאלו-אלטו ותיכנס לטוויטר הישראלי שלך. ותזעם שם. אבוד לך. אתה ישראלי מתוצרת ישראל".
"תן לי לנסות".
"חופשי, נשמה, תנסה. רק תזכור: אתה יכול להתנתק מתי שבא לך, אבל אף פעם לא תוכל לעזוב. הנה, ניתקתי אותך. אתה משוחרר. יום טוב, אדוני".
(ניתוק).
"רגע, שנייה. הלו? יש שם מישהו? תחזור רגע!"
(דממה).
"פאק, עד שהשגתי אותם, שכחתי לבקש החזר על השנה האחרונה. אלוהים, איזה שקט. מפחיד. טוב, מה עכשיו? יאללה, קודם כל בוא נירגע קצת. ניכנס לטוויטר".
סמכותה של הרכבת / יש לנו הרבה איכויות. אולי שכחנו. עובדה שאיש לא האמין שאי פעם יגיח ממעבה האדמה חפורת האבנים משהו דמוי רכבת ולא דרקולה. אבל היא הגיעה מלאת סמכות כברק, מהירה למטה מתחת לאדמה ואיטית למעלה על הכבישים הסואנים.
האנשים צהלו. כולם לקחו עליה אפוטרופסות. כתבים נסעו בה חינם כמו ילדים בלונה פארק ודיווחו על החוויה. מה שכן, שמתי לב שרק הסינים שקדחו בדם ויזע את אבני מנהרות הרכבת הקלה לא הוזמנו לטקס הפתיחה המוזר או לנסיעות. אני רואה אותם המון בשבתות (שבהן הרכבת לצערנו לא תיסע). רכובי אופניים משוחחים בזרות אופיינית למי שלא דומים לאף אחד. טוב, הם פה כי יש עוד הרבה אבנים להוציא מהאדמה בשביל הקווים הסגולים והירוקים. ועכשיו גם היא פה. הקורונה שלא כל כך מדברים עליה, אבל השבוע באה לביקור פתע אצלנו בבית.
מי זה בכלל נסראללה / אני באמת לא יודע איך היא הגיעה לחטוף צבים ועצבים ומכל הדברים שמעצבנים כרגע הורידה אותם דווקא על נסראללה. וגם באיחור כשאמרה: מי זה בכלל נסראללה שיאיים להחזיר אותנו לתקופת האבן? והוסיפה שלפי מצב העניינים, אלה יהיו אנחנו שנחזיר אותנו לשם לפניו. עם כמה "פצוואטים", מילה מתקופת האבן שמתארת אנשים ללא חשבון שנטפלו לחיינו.
"אבל מה זה תקופת האבן לדעתך?" שאלתי ובעצם ניסיתי להכניס אמפתיה והומור לחיינו הלא-מצחיקים.
זה פרק זמן פרהיסטורי שהשרידים שנותרו מתרבות האדם שבו הם כלי אבן, ציטטה מהוויקיפדיה. מזלג מאבן, סכין מאבן, צלחת מהתחת, מלאווח סביח מאבן.
היא סידרה אבנים בחצר. אני נסעתי באופניים עם שני סלים כבדים בצידי הכידון כאבנים. כי מה נשאר לנו מלבד להעביר את הזמן, לנחם, ולדבר אל העצים והאבנים?
טוב, במאמר מוסגר אנחנו חיים בתקופה מוזרה. וכל אחד אומר מה שבא לו, ולו רק להוציא את העצבים שלו. אבל אני אמרתי לה שתירגע כי גם תקופת האבן יכולה להיות לא נוראה כל כך. ושלעניות דעתי היינו כבר פעם בתקופת המיני-אבן שהייתה כאמור חיובית מאוד. וכהוכחה שלפתי את המשחק אבן, נייר ומספריים {שממנו היא התלהבה מאוד), את העובדה שהיה לנו אז שר חוץ בשם אבא אבן, ושכל משפט שני שאמר מנהיג דגול היה מתאים לתלות כפתקאות מגנטים על מקררים (כמו בן-גוריון עם "תביאו עשרה ילדים" או "תדע כל אם עברייה", או בגין עם "יש שופטים בירושלים") וגם שכשנאנחנו באוי-יו-יו זה היה ביטוי יהודי קלאסי שביטא באסה.
בימים ההם / "המצב היה כמו אבן מתגלגלת", אמרה, וכאבנו את מאזן הטרור המזעזע. אמא נרצחת לנגד עיני בתה. אב ובנו במכון לרחיצת מכוניות. "גם הדרת הנשים מאוד מעצבנת", אמרה. ובעיקר השסע כפסע מפצע מדמם. ובעוד האנשים מנידים בראשם ואומרים אוי-יו-יו במשמעות חדשה של צחוקים כאלה, היא פרצה בבכי.
"היי, ביאסתי אותך?" שאלתי. "לא, זה מהתרגשות וגאווה ממונדיאל הנשים בכדורגל", אמרה, והתבאסה מהבוסה, כלומר מהנשיקה ההיא שם.
"אפרופו כדורגל, שמעת על דניאל פרץ?" שאלתי.
"מי?" שאלה בחזרה.
מרסל היקרה / פעם היינו מכורים לרדיו. הוא היה חבר מצוין, לרגעים מטופש לרגעים דווחן, נבחן, פטפטן ומוזיקאיין. מה לא? אני עצמי שידרתי 32 שנה בימי שישי. רק שעכשיו הרדיו השתנה לגמרי, וחלק גדול ממנו נהיה מאבק בין זחיחותי לזחיחותך. מה לעשות? החיים התגלגלו בין אבנים ליהלומים. בין נטפליקס ל-yes ול-HOT. ביו מטרות נעות בשטח, לבין ההפגנות.
רק שערב אחד כשנסענו ברכב נקלענו לתוכנית הרדיו של מרסל מוסרי (103) שדיברה על אמא'שלה, על רומנטיקה, מפסידנות והחמצה באהבה. וככה לפתע חשתי כאילו חצינו ת'קווים לציפורי לילה 88, כאילו לרגע לא נעלבנו להיות בני אדם בזמן הנוכחי המעליב. כי מרסל התייחסה למאזין בהבנה שהוא אדם לבדו שמבקש שקט לנפשו. היא לא הזדהתה פוליטית. הוא הזכירה לי לפחות שעדיין יש חיים בסנדוויץ' הזה שנקרא, כיסחתי, כוסחתי, צייצתי, עניתי, ענו לי. זה היה רדיו מתקופת האבן, אבל איזו אבן יקרה מרסל, אבן הבדולח.
בית ספר לאבן / "אם אנחנו כבר פה, אולי כדאי להתאמן על בית ספר לתקופת האבן?" אמרה. "למשל לחזור להדליק אש בשתי אבנים, לשחק חמש אבנים, ולשוב לימי הרוגטקה, עם אבן קלע. אני חושבת שליתר ביטחון אפילו אעשה קעקוע בצורת אבן על היד".
טוב היא ממש נסחפה באובססיה עם האבן הזאת, רק שאני שיתפתי פעולה, וכשהציעה לי לראות את החדש של גל גדות שמכל השמות נקרא "הארט אוף סטון" ובתרגום "לב של אבן". ועם הגיבורה שגילמה גל ששמה סטון (אבן), חשבתי שזה סימן. אבל הסרט, למרות שאני הרוס על גל, היה לחם חביתה שנע בין ג'יימס בונד או משימה בלתי אפשרית. ובסוף כיוון שלא הייתה לי סבלנות לחכות עד שמיס סטון תנצח את הרעים, עזבתי.
הסבלנות היחידה שפיתחתי לאחרונה (וגם זה במשורה) היא לחכות עד שכולנו ננצח את המצב ונחזור לאבני הדרך שלנו. זה יכול היה לקרות כמו כוכב שחזר. כמו בייגל מחומם. כמו אבן שעפה באוויר או שאריות חצץ מסלילות הכבישים של פעם באזור צומת גולני.
בשם אומרם / "תגיד, מה היו בן-גוריון, בגין, רבין או ז'בוטינסקי אומרים על המצב?" שאלה כאילו לעצבן אותי.
"לא יודע, ותפסיקי עם שאלות האבן מלכודת האלה", עניתי. אני יודע רק מה הזיעה הייתה אומרת. בטח בזיעת אפך אכל לחם. אני יודע מה היו אומרים בתורה וזה חשוב מאוד: ואהבת לרעך כמוך או לא תרצח, כולם משפטים למגנטים על המקרר ולחיים פה. שנזכור.
"זה יפה", היא אמרה. אחר כך סידרה אבנים בחצר. אני נסעתי באופניים עם שני סלים כבדים בצידי הכידון כאבנים. כי מה נשאר לנו מלבד להעביר את הזמן, לנחם, ולדבר אל העצים והאבנים?
אבן בזלת בדלת / "חיים רק פעם אחת", אמרה והראתה לי כוכבים כאבנים שנעו בעצלתיים במסילותיהם. ובמסגרת החיים כשירות לקוחות אמרתי לה, שאם תרצה שוולט יביאו לה אבן בזלת לדלת, הם יביאו.
דבר אחד כבר לא היה מוטל בספק. אבני היסוד שלנו החלו מתפוררות לאט-לאט לנגד עינינו. כי במקום לקחת את המצב בידיים כולם תפסו תחת זה על זה, לא הקשיבו, העיפו אבנים מדומות, שזו התוצאה הראשונה לחוסר אונים ושבר.
"לפעמים לא נבין כלום, אבל לפחות נאהב", הקריאה לי קטע מנחם כזה.
"טוב נרגעת קצת מהעיסוק בתקופת האבן?" שאלתי.
"קצת", מילמלה. אבל בכל זאת ביקשה שנשחק אבן, נייר ומספריים. אז אני בחרתי במספריים והיא באבן, וככה היא ניצחה אותי.
אחר כך נסענו והקשבנו לשיר מקסים של דויד ברוזה ותומר ישעיהו, "סוסים יפים".
וכשבין קולות הזמבורות והיריות והוויכוחים המרים, נשמע קולו של הכרוז ב"קלה": התחנה הבאה קרליבך. שאלה: "תזכיר לי מי זה קרליבך, זמר דתי או עורך עיתון חילוני? ומי זה דניאל פרץ שהזכרת קודם?" וככה במובן מסוים למרות הכול, היא התחילה להצחיק אותי. ולבסוף מה שאני זוכר משיחתנו המוזרה היה ששאלה: "בא לך על האבנים המתגלגלות?" "בטח", אמרתי. "בואי נשמע את אנג'י". ושמענו נורא חלש. כאילו התפללנו כמו שני נאיבים לבריאה מחדש.
כשגדלנו, שפיצר היה הילד הכי מטומטם ומצחיק בסביבה. אבל עכשיו השפיצרים בשלטון, וזה לא מצחיק
1. שפיצר היה ילד מצחיק ומטומטם. ילד פראי כזה, בתקופה שעוד לא היו בה אבחונים, הרבה לפני שהומצא הפתגם הנפלא "במקום לתת ל-30 ילדים ריטלין, תנו למורה אקסטזי". הוא היה מצחיק, כי הוא תמיד הפך את הסיטואציה על ראשה; והוא היה מטומטם, כי הוא לא הבין מה בעצם לא בסדר בזה. בפינת החי, למשל, הוא החליט לערבב את הכלובים. היה נראה לו מעניין יותר מסתם שתהיה פינת חי, לבדוק איך הברווז יסתדר עם הארנבות, ואיך הגדי יזרום באגף של תרנגולי ההודו. הוא החליט לעשות אינטגרציה ולהפוך את כולם לחברים. זה היה החזון. זה היה כל כך אידיוטי, אבל בסוף, כל מי שהיה אז בפינת החי לא יכול לשכוח את הארנב החרמן מנסה לזיין את הברווזה שמתחמקת ממנו בתימהון. הוא גם היה מארגן הלוויות עם הספדים כשחיות היו מתות. ברוב המקרים הוא גם התעקש לומר קדיש.
2. אהבנו את שפיצר. הוא עשה שמח וצבע את החיים. פעם אחת, היינו צריכים להיות שבת באיזה יישוב מרוחק כשליחים של בני עקיבא, אז אמרנו לשפיצר לבוא והוא זרם, כי הוא תמיד זרם. גם אם הייתם מעירים אותו בלילה ואומרים לו שנוסעים לסדר גבות בקריית עקרון, הוא היה מגיע. הוא מאלה שעד היום משחקים פיפ"א בפלייסטיישן וצועקים על השופט; הטיפוסים האלה שכילדים היו משום מה מורידים את המכנסיים והתחתונים עד למטה כשהיו באים להשתין. לא משנה. אז עכשיו אנחנו בטיז אל-נבי, אמורה להיות התכנסות כזו של כל החניכים וההורים, והשליח מטעם התנועה אמור לדבר. אז אמרנו לשפיצר: יאללה, אתה צריך לדבר. והוא זרם, כי הוא תמיד זרם, אבל לא ידע על מה הוא צריך לדבר ובכלל לא הבין את הסיטואציה. אנחנו לא דאגנו. הואיל ואותנו הוא תמיד הצחיק, חשבנו שהוא יצחיק גם פה את כולם. והנה, שפיצר נעמד מול המיקרופון, אנחנו חיכינו בהתרגשות, אבל הוא פשוט כיחכח רגע בגרונו ואז אמר בטון משונה ומקריפ: "היי. פעם פיל שאל גמל 'למה יש לך ציצי על הגב', אז הגמל אמר לפיל, 'שתוק, לך יש בולבול על הפנים'". ברגע הזה השתררה דממה מוחלטת, מוות ממש. היה שקט גמור ועלטה כזו מערפלת. היום הצעירים קוראים לזה קרינג', או אוקוורד, לא משנה.
איש לא צחק. גם אנחנו לא. באותו יום הבנו ששפיצר מצחיק כשהוא חלק מהאירוע, אבל לתת לו לנהל אותו? זה לא רעיון טוב.
3. לפני כמה שנים, בתקופת טראמפ, אמר לי חבר מאותה חבורה שעבר להתגורר בניו-יורק, שהוא מרגיש שנתנו לשפיצרים לנהל את אמריקה. פעם המשוגע של ניו-יורק היה הולך בסנטרל פארק וצועק על עצים; היום הוא הנשיא.
אם קשה לכם עם הממשלה הנוכחית, תחשבו מה עבר אז על אדם דמוקרטי, כשאת הבית הלבן תפס לא רק יריב פוליטי שלו, אלא גם אחד האנשים היותר מהבולים בעולם. עכשיו תחשבו מה יקרה לארה"ב אם הוא יצליח, איכשהו, לעשות זאת שוב. אני לא מבין גדול בפוליטיקה האמריקאית, אבל אנשים ששאלתי אומרים שעדיין יש סיכוי, ואפילו לא ממש מבוטל, שזה יקרה. למרות כתבי האישום, למרות הרמאויות, למרות שהטרלול היה מושלם, עדיין יש סיכוי שטראמפ יהיה שוב האיש החזק בעולם.
מודה: בראשית עידן טראמפ הדחקתי את הצרה שיש בטירוף, והסתכלתי על הכול כמו על איזו קומדיה שחורה של האחים כהן. אבל התפכחתי
תחשבו על המשמעות, ותגזרו מזה הכול: באיזו תקופה אנחנו חיים, מה המשמעות שיש לאמת, הכול. הרי לרפובליקנים יש המון מועמדים ראויים והמון עמדות חשובות, ובכל זאת, האיש הזה מוביל על כל המועמדים בפער עצום, המשוגע הגמור הזה, שלא הייתם רוצים שייצא עם הבת שלכם, מוביל בבטחה על יתר המועמדים.
4. זו תקופה של שיגעון. ובהתחלה זה הצחיק אותי, אני מודה. בראשית עידן טראמפ הדחקתי את הצרה שיש בטירוף, והסתכלתי על הכול כמו על איזו קומדיה שחורה של האחים כהן. נראה לי משעשע שהוא מעלה תמונה של שלג מחלון הבית הלבן וכותב, "ואחר כך אתם אומרים שכדור הארץ מתחמם". יש הרי משהו קורע ביכולת הילדותית הזו לעצבן את כל הירוקים בעולם בציוץ מפגר אחד. אוקיי, הוא מטריל, אני מבין, אבל בעידן שבו השיח ממושטר כל כך, היה בטמטום שלו משהו קצת ממכר.
5. התפכחתי. נזכרתי בשפיצר עומד בצפת ומספר את הבדיחה המוזרה עם הגמל והפיל, והבנתי שזה לא יעבוד. הייתה איזו נקודה שהפנמתי שטראמפ איננו אדם מוכשר עם התנהגות קצת מטומטמת ומשעשעת בקצה, אלא חלק מתופעה רחבה מאוד של עידן משוגע ומטומטם ביותר, שבו יש מתקפה על האמת, ובכל מיני מקומות בעולם יש תחושה שהמופרעים שישבו בעבר מאחורה באוטובוס, החליפו את הנהג. אם בעבר הסתקרנתי יותר מהשאלה למה זה קורה, והייתי קצת אמפתי למה שראיתי כמחאה על כל מיני תופעות פלצניות שמעוררות ריאקציות טראמפיות, היום אני נוטה לחשוב שנשארנו רק עם הטמטום המושלם, המלא, הפופוליסטי בלבד, זה שאין בו דבר. ואני בכוונה מדבר על אמריקה, מעדיף להרחיק את עדותי, אבל מובן שגם בישראל אנחנו דוהרים באותו כיוון. העובדה שמותג הציונות הדתית, שהיה בעבר תחת דמויות מתונות ומורכבות כמו זבולון המר ואחרים, נחטף בידי איתמר בן גביר, היא חלק מאותו אירוע. הרי אם היה מתברר שבן גביר באמת השיל מעליו את הפופוליזם ונלחם כמו שצריך בפשיעה, אולי אנשים כמוני היו אומרים אוקיי, הוא קיצוני והכול, אבל לפחות מדובר בבולדוזר. מחזיר את המשילות, מארגן מחדש את הדרום. הבעיה שזה לא ממש קורה איתן, עם הדמויות האלה. כשהם מגיעים לעמדות הנהגה, הם ממשיכים להטריל. להרעיש. לא לתת מנוח. ולספר בדיחות משונות בטקסים.
זו תקופה לא פשוטה למותג הציונות הדתית. אני חושב לא מעט על הנושא, אבל אני עדיין אופטימי. הרי גם שפיצר, אחרי שסיפר את הבדיחה, ירד מהבמה ומישהו נורמלי החליף אותו. זו תקופה קרינג'ית, אבל היא תעבור. שבת שלום.
המטרה: לקבל בחן את אובדן המראה. האמצעי: להרשות לעצמך להתאבל על מה שלא יחזור
זו הייתה סתם שיחה אגבית עם חברה שלי על הספה שלי בבית. שיחה על הבת המתבגרת שלי שזה עתה יצאה מהבית, וכמה זה מוזר לי לראות איך היא הפכה לאישה צעירה ויפהפייה שמסתובבת לה בגופייה שמבצבצת ממנה בטן שזופה. "רק שנהג האוטובוס לא יעיר לה על הלבוש", אני אומרת לנועה. לאחרונה זה נהיה פחד חדש שלי, שאיזה נהג שמרן בגיל העמידה יעיר לבת שלי על איך שהיא לבושה. יש לי הרבה חברות שמזועזעות מאיך שהבנות שלהן מתלבשות. אני לא. אני פשוט גאה בזה רצח. בכל פעם שהבת שלי יוצאת לישיבת צוות בצופים כשהיא לבושה בול כמו שבא לה, אני מרגישה נחת של איכשהו הצלחתי לגדל בת שמרגישה חופשייה ובטוחה בעצמה. נערה שאין לה שום בעיה להיות גם קודקודית בצופים וגם ליהנות במקביל מלחגוג את העלומים שלה בכל מיני תלבושות זעירות היישר מהקליפ החדש של קארדי בי.
"שרק הנהג לא יחרב לה את הביטחון", אני אומרת לנועה, שכמו תמיד יושבת זקופה בישיבת לוטוס על הספה. "זה מקסים אותי לראות כמה היא דומה לך", נועה אומרת, "רק שכשאת היית יוצאת לרחוב בגיל 20, החזה היה תמיד בחוץ". "שטויות", אני אומרת, "אף פעם לא היה לי ציצי". "בטח שהיה לך", נועה אומרת, "אפילו היית מפורסמת בזכותו. היית 'דנה עם הציצי היפה', אנשים באו לבר שמילצרנו בו רק כדי לראות איזה מחוך פצפון תשימי היום".
אני ממשיכה להתעקש שזה לא נכון, שתמיד הייתי אישה צנועת ממדים, עד שנועה נהיית קצת חסרת סבלנות. "נו די", היא אומרת, "אל תגידי לי שאת לא שמה לב שהחזה שלך התרוקן עם הלידה ובטח שעם הגיל". "ברור שאני יודעת", אני אומרת לה בהכנעה ושותקת. אבל מתחת, אני פתאום מרגישה איך אני שונאת אותה קצת, את החברה היוגיסטית המוצלחת שלי שתמיד מתעקשת משום מה לשבת זקוף כמו איזה חצב מדידטיבי, וגם להגיד לי את האמת בפרצוף.
על פניו, אין לי מה להיעלב, ברור שחלפו זיליון שנה מאז שהיינו שתי בחורות לוהטות בנות 24 עם גדוד מחזרים שלא הרפה מאיתנו לרגע. אני יודעת שהשנים לא רק הוסיפו לי בינה או עומק, הן גם חרשו בי קמטים ונגסו לי בנפח החזה. רק שנועה אף פעם לא אמרה לי את זה ככה, וגם היה איזה קוצר רוח בדרך שבו היא אמרה את זה, כאילו היא אומרת, "די, חיה בסרט, הגיע הזמן להשלים עם המציאות, את כבר טרנטה בת יותר מ-50 ואף נהג אוטובוס לא יעיר לך על כלום".
כשהיא הולכת, אני חושבת על הסצנה הזו. של מאיה יוצאת כמו פרפר עלומים לדרכה, ואותי מקבלת שנייה אחרי זה מחברה שלי תזכורת לכמה אני מזדקנת. זה גם ככה לא פשוט, עם הדרך האכזרית שבה הטבע נוהג עם נשים - ככל שהבת שלך פורחת, את הולכת וכמשה. אבל האמת היא שאין בי שמץ קנאה כלפי הבת שלי, זה יותר שהרגע הזה שבו נועה הזכירה לי שפעם הייתי מיס ציצי היה עוד בעיטה בחזרה לגופניות שלי, עוד תזכורת מכאיבה לעובדה שלפעמים בעיניים של אנשים אחרים, אני קודם כל גוף.
לאורך כל חודשי הקיץ הסתובבתי עם חולצות בטן, ועכשיו אני פתאום מריצה לאחור את כל המבטים שקיבלתי מזרים, במה הם היו מלאים? בלעג? אני כמו המלך באגדת בגדי המלך החדשים. פתאום הבנתי שהסתובבתי עירומה ומביכה לאורך כל יולי–אוגוסט, וכולם ראו וצחקו
כשאת אישה, יש רק שתי דרכים להתמודד עם אובדן המראה שלך. הראשונה היא להיות סופר־-מודעת. להסתובב קבוע עם פינצטה מוזהבת בתיק, לקבוע תור לבוטוקס, לא לעזוב את שטח הלוחמה שהוא העור שלך לרגע ולוודא שאת יוצאת לעולם כמה שיותר עשויה ומושלמת. אישית, אני מתמלאת בייאוש רק מלחשוב על ד"ר מיקי מהרצליה פיתוח שמסמן לי על הירכיים בטוש ונוזף בי, "פה איבדת מלא טונוס", למרות שהוא בעצמו בן 68 ונראה כאילו השתיל לעצמו שעווה בעצמות הלחיים.
אישית, אני מעדיפה לברוח מהמחשבות על הזמן החולף. בגלל זה אני לא סובלת דיבורים נוסטלגיים על כמה מגניבות היינו בגיל 30 ולא טורחת לעיין בתמונות המועטות שכן שמרתי משנות היופי שלי, לא רוצה לעשות את ההשוואה הסדיסטית הזו בין מי שהייתי למי שאני רואה במראה, לא בא לי להיזכר ברעמת השיער הלוהב והמתולתל ובישבן שמזכיר כדור באולינג שהיו לי
פעם, זה לא רלוונטי למאבק היומיומי והגם ככה קשה שמחכה לי בחוץ.
מה שנועה אמרה לי באותו הערב בקע את שריון ההדחקה שלי. ומאותו הרגע אני נכנסת לסחרור. אני לא יכולה להפסיק לחשוב באילו עוד מקומות בגוף שלי רואים את הנזקים, ועד כמה אני לא מודעת לזה. למשל, לאורך כל חודשי הקיץ הסתובבתי לי בכיף עם חולצות בטן, ועכשיו אני פתאום מריצה לאחור את כל המבטים שקיבלתי מזרים בחודשים האחרונים. במה הם היו מלאים? בלעג? בזעזוע? אני כמו המלך באגדת בגדי המלך החדשים, רק בגרסת האישה בגיל העמידה. פתאום הבנתי שהסתובבתי עירומה ומביכה לאורך כל יולי-אוגוסט, וכולם ראו וצחקו.
קשה להזדקן בתור אישה, קשה לאבד את המראה שלך, ועוד יותר מזה, לאבד את הכוח שלך. את העוצמה הכמעט סופרוומנית שהייתה לך פעם על גברים זרים. פעם, כשהייתי בערך בת 27, גבר אחד ברחוב התעקש לסחוב לי את כל הקניות מהסופר לאורך כל העלייה של ארלזורוב. עד שהגענו לחצר של הבית שלי. ואז הוא אמר במין עצב אבירי שלא מצפה לכלום: "אישה כל כך יפה לא צריכה לסחוב אפילו את המטרייה שלה" - ונעלם.
אני יודעת, היום נהוג להגיד על גבר כזה שהוא מטרידן, סטוקר, קרינג'י, אבל הטינה הזו כלפי גברים חוצפנים שמציקים לך? היא דבר ששמור רק לנשים צעירות. ברגע שזה נעלם, את מבינה כמה התגעגעת לתחושה הזו שהעולם נותן לך הנחה רק כי את אישה, רק כי יש סביבך הילה של משהו מעודן ורך ונאה שיש לשמור אותו ולהגן עליו.
כן, לאבד את המראה שלך זה אובדן גדול, ומה שהכי קשה לי הוא שזה אובדן שאסור לדבר עליו, שאסור להודות בו. כי אנשים לא סובלים נשים שמעיזות להתבכיין שהן מזדקנות, זה נחשב שטחי, נבוב. ואני לא מבינה. זה הגוף שלי, אלו הפנים שלי שאני פוגשת בראי כל כך הרבה שנים. האם זה באמת כל כך שטחי לבכות על ההשתנות שלהם? אנשים בוכים על הכלב הנאמן שלהם שמת וכולם כותבים להם באינסטגרם, "כמה עצוב, סושי היקר, בטח כל כך חסר לך". אז למה הם כל כך בזים לאישה שמתגעגעת לגוף המסור והנאמן שמלווה אותה כבר עשרות שנים ונוטש אותה לאט-לאט?
כרגע זה נראה כאילו שהכול אבוד כשאת אישה. תנסי להילחם בפגעי הזמן ולהתנתח, יגידו עלייך שאת מפחידה ילדים קטנים. תרפי ותפסיקי לצבוע את השיער, יגידו שאת מזניחה את עצמך והתקלקלת. תתעלמי מכל הנושא הכאוב הזה של הנשיות המתעמעמת שלך ותמצאי לעצמך מטרה טובה או תחביב, תמיד יהיה מישהו שילעג לך. אז מה הדרך הנכונה להתבגר בחסד ובאצילות? יש אחת כזו?
"המסכה היחידה שאת צריכה לשים על עצמך היא כזאת שעשויה מדבש ויוגורט", כותבת ד"ר ויויאן דילר. היא פסיכולוגית אמריקאית ידועה שכתבה מאמר בשם "שישה צעדים לקבל בחן את הזקנה". והיא אמורה לדעת, כי לפני שהיא הייתה דוקטור היא הייתה דוגמנית בינלאומית מבוקשת. היא מסבירה שאחת הטעויות הכי גדולות שנשים עושות זה לשים על עצמן מסכה כזו של "אני עדיין כרגיל, אני לא מזדקנת". היא אומרת שבסוף הכול מסתכם בקבלה. קודם כל להרשות לעצמך להיות באבל עמוק. זכותך לבכות ולהרגיש את כל העצב הזה על היעלמותו של היופי, שהיה חלק נאמן ומוצלח בך במשך רוב החיים.
ואחרי זה, היא כותבת, עלייך להפסיק לעשות כל דבר שמרגיש כמו שריון על ההבנה הזו. זה יכול להיות לשים על עצמך שמלות צמודות מדי, או להתעקש על הזרקות כל חודש לשפתיים, וזה יכול להיות גם הכיוון ההפוך, להעמיד פנים שלא מזיז לך, פשוט לעבור לאוברולים גדולים כמו של טלטאבי ולהעמיד פנים שכן, את מתה על הפס האפור בשיער שלך. "עדיף לך להסיר את כל הכיסויים הלא-הולמים האלו ולתת לפגיעות שלך לזרוח החוצה", היא כותבת, "נשים בנות 50 ו-60 יכולות להיראות נהדר אם הן רק יורידו את המסכות. תפסיקי להתחבא, את מזדקנת, ואת הולכת להיות יותר מבסדר גמור".
אז מה מרגיש לי כמו מסכה שאני שמה מעל הפגיעות החדשה הזו שלי? התשובה הברורה היא המייקאפ החדש והיקר מנשוא שקניתי בדיוטי. ויש גם את האייפון שהתחלתי לשלוף כל שנייה, כדי לראות אם ראו לי את קמטי העישון בשפתיים כשחייכתי כרגע. בעצם, אם אני מבינה את העצה של הדוקטור, כל ניסיון שלי להעלים את הלחץ שלי מהגיל שלי מכער ומבגר אותי יותר מכל שנה שחולפת. מותר לי להודות שאני מפחדת שבסוף אני לא אזהה את הפנים שלי במראה, שאני מתגעגעת לתחושה של לפסוע בביקיני על החוף בלי לחשוש שמאחור אני נראית כמו פשטידת בצל חומה ורוטטת, ואם אני רק אודה בזה, ואפסיק לנסות להסוות את החרדה שלי, בסוף אני אתרגל לזה שאני בת תמותה פשוטה שעוברת שלב נורמלי לגמרי. ואז, ורק אז, הפנים המשתנים שלי סוף-סוף יישבו עליי בנחת וברוגע, ויהיה בהם יופי חדש.
כל עוד אני זוכרת שאני בגילי ונראית מאה אחוז בגילי, הכול בסדר. אני בת יובל שנים פלוס שנתיים, אני מבינה את זה ולא מצפה שזה ישתנה, ועכשיו, אחרי שהפנמתי, תנו לי לעשות מה שאני רוצה. "זה לא אומר שזה לא יכאב לי יותר שהזדקנתי", אני אומרת לרן. "אבל לפחות זה יכאב במקום הנכון, האותנטי. לא כאב כועס. כזה של אל תפריעו לי להדחיק שזה קורה, אלא כאב שקט שנוחת כמו שלג, לאט-לאט, עד שהוא נעלם".
