"פעם, לא לפני הרבה זמן, קבוצה של מוזיקאים הגיעה לישראל ממצרים. בטח לא שמעתם על זה. זה לא היה מאוד חשוב" - המשפט שמוקרן על הקיר באנגלית, עברית וערבית, הוא הפתיח למחזמר "ביקור התזמורת" שעלה בסוף השבוע האחרון על בימת תיאטרון הדונמר וורהאוס שבלונדון. התזמורת המדוברת היא "תזמורת הטקסים של משטרת אלכסנדריה", בניצוחו ובהנהגתו של תאופיק זכריה (שמגלם אלון אבוטבול). התזמורת, במדי תכלת מגוהצים למשעי, עושה את דרכה למרכז התרבות הערבי שבפתח תקווה, אולם בשל אי הבנה מגיעה בטעות לבית תקווה, עיירה בדיונית, מדברית ושכוחת אל. בבית תקווה אין מרכז תרבות, אין תרבות בכללי וגם אין מלון. כשהם תקועים שם ללילה, מוצאים חברי התזמורת המבולבלים והמשתאים קורת גג וקבלת פנים חמה אצל תושבי המקום, בהנהגתה של דינה (מירי מסיקה), בעלת בית הקפה המקומי. וכך ללילה אחד יורדים מחסומים, סודות נחשפים ונרקמות חברויות בין הישראלים למצרים.
המחזמר, המבוסס על סרטו המצליח של ערן קולירין מ-2007 (בכיכובם של רונית אלקבץ וששון גבאי), עלה בבורדווי שבניו יורק ב-2017. הוא נכתב על ידי איתמר מוזס והולחן על ידי דיוויד יזבק, כשבהפקה הייתה שותפה ברברה ברוקולי, מפיקת סרטי ג'יימס בונד. כעבור 588 הצגות, בחלקן כיכב ששון גבאי עצמו, גרף המחזמר עשרה פרסי טוני.
מייקל לונגהרסט, המנהל האמנותי של הדונמר, צפה במחזמר בניו יורק והחליט להביא אותו ללונדון, בשיתוף הבמאי הישראלי אור בן-עזרא סגל ובשינויים קלים שיתאימו יותר לאולם הלונדוני האינטימי. זה שמונה רק 251 מושבים שמסודרים בצורת סהר וגורמים לכך שחווית הצפייה תהיה אולטימטיבית, שכן כל מושב בדונמאר הוא מושב מעולה.
קרנו של התיאטרון הממוקם במרכז קובנט גארדן, עלתה פלאים כשבתחילת שנות ה-90 לקח על עצמו את ניהולו האמנותי הבמאי הידוע סם מנדס ("אמריקן ביוטי", "1917"). הוא ביים הפקות מעולות, הביא את חבריו השחקנים ואף גרם לניקול קידמן להתערטל על הבמה בהצגה "החדר הכחול". מנדס העביר את השרביט הלאה (לונגהארסט הוא המנהל הרביעי במספר), אך בימת התיאטרון המשיכה וראתה שמות גדולים כמו גווינית' פלטרו, איאן מק'לן ואדי רדמיין - ועכשיו גם מסיקה ואבוטבול.
והשניים לא מאכזבים. תאופיק של אבוטבול הוא איש עצור, מנומס ומרשה לעצמו להיפתח באיטיות זהירה מאוד, עד לרגע השיא שבו הוא שר בפעם היחידה, ללא ליווי מוזיקלי, שיר על החיים ועל תקווה ואהבה, בקול שבור ונוגע ללב. אבוטבול מגלם את תאופיק באיפוק רב ומגיש לקהל (בעיקר בחצי השני של ההצגה), דמות מופלאה, טרגית ורגישה באמצעות הבעות פנים עדינות ומדויקות ועיניים בורקות.
מסיקה כובשת את הבמה ומקסימה את הקהל מהשנייה הראשונה בהופעה יפהפייה, מדויקת ונוגעת ללב. דינה שלה היא חזקה, מצחיקה ופתוחה, כואבת, ממורמרת וכמהה לאהבה. קולה העשיר וחסר המאמץ מסלסל ומביא לבמה בלונדון בכמה סולואים נפלאים ניחוחות של יסמין ומזרח תיכון חדש.
אל השניים מצטרף קאסט מעורב לחלוטין המורכב מישראלים (הראל גלזר, יהלי טופול מרגלית, מאיה קריסטל טננבאום, שירה קרביץ, עידו גונן ), משחקנים אנגליים ממוצא מצרי (שריף עפיפי הנהדר המגלם את חאלד, הילד השובב של התזמורת) ומשחקנים מקומיים - שביחד מהווים אנסמבל מופלא המחזיק נהדר את ההצגה. בהתאם לכך גם הדיאלוגים מעורבים ומדוברים בשלוש שפות, המרכזית שבהן היא אומנם האנגלית, אך גם עברית וערבית נמצאות שם ומוגשות ללא תרגום ובצורה טבעית שמאפשרת לקהל להבין מה נאמר - ואם לא בדיוק אז לחלוטין את רוח הדברים.
המוזיקה המתנגנת על הבמה על ידי נגני התזמורת, שבחלקם נגנים מקצועיים ובחלקם שחקנים שלמדו לנגן במיוחד לכבוד ההפקה, היא פיוז'ן של מוזיקה ערבית, ים-תיכונית עם נגיעות כלייזמרים, שכמותה טרם נשמע על הבמות בלונדון. המוזיקה מלווה בעדינות את העלילה, אין לה כמקובל במחזות זמר בלדות גדולות ורגעים מפוצצים, ורכותה המערסלת את לב הצופים היא כמו נקטר. "עומר שריף" של דינה מושלם במיוחד ולצדו בולטים גם אחרים כמו "ברוכים הבאים לשום מקום" הקומי, "קצב הלב שלך", "שיר הערש של איציק" ו"תעני לי" הנהדר של דמות בשם איש הטלפון (אשלי מרגוליס), שיחד עם האנסמבל חותם את המופע.
האווירה באולם המלא עד אפס מקום - שנכון לעכשיו יציג את "ביקור התזמורת" עד 3 בדצמבר - הייתה נפלאה ומרוגשת. הקהל, שצחק ונהנה לאורך כל ההצגה, הורכב מבריטים שוחרי תיאטרון וישראלים, בין אם כאלה שמתגוררים בממלכה ובין אם כאלה שמבקרים בה ועשו הכול כדי להשיג כרטיס נחשק, ועד לשחקנים מקומיים ידועים שהגעתם היא סימן טוב לבאות. לא משנה מי היה הקהל, בסופו של דבר כולם נעמדו על הרגליים והודו לשחקנים ולנגנים בתשואות רמות.
באמצעות בימוי רגיש ועדין ותפאורה מינימליסטית בצבעי המדבר, מצליח המחזמר שלא עובד בדיוק לפי חוקי הז'אנר (אין בו קטעי ריקוד לדוגמה), לשמור על הרוח והקסם שהיו בסרט של קולירין ששבה את לב הקהל העולמי. "ביקור התזמורת" מראה שבאמצעות סיפור פשוט אך יוצא מן הכלל, גם באזור הידוע בעיקר בקונפליקט שלו, שפה של יגון, בדידות, אהבה, מוזיקה ובעיקר תקווה, היא אוניברסלית - או לפחות למשך שעה וחצי היא באה בשלוש שפות: אנגלית, עברית וערבית.
