בין כל המנהלים הכושלים והבורים של תאגידי הבידור האמריקנים, נראה שהשנוא מכולם הוא דייויד זאסלב, המנכ"ל והנשיא של וורנר-דיסקברי. לא אפרט את כל מעלליו, אבל אחד החמורים שבהם הוא השיטה שהגה לגנוז סרטים גמורים, כך שלעולם לא יוקרנו בשום מסגרת או פורמט, וזאת בכדי להזדכות על הפסדים מול מס הכנסה. יחס של חוסר כבוד מוחלט ליוצרים שעבדו עליהם במסירות ומגלים שכל פרי עמלם יורד לטמיון. אז מילא כשהסרט הנגנז היה "באטגירל", עוד עיבוד לייב-אקשן מפוקפק לדמות קומיקס מהשורה השלישית, אבל כשמתחילים להתעסק עם דמויות הלוני טונס של האחים וורנר, זה כבר משהו אחר. אם לצטט את באגס באני: Of course you know, this means war!
פיצ'ר הלוני טונס הראשון שנגנז היה Coyote vs. Acme, סרט לייב-אקשן/אנימציה מ-2023 שבו זאב הערבות האומלל וייל אי. קיוטי מחליט לתבוע את חברת אקמי על כל הגאדג'טים הדפקטיביים שמנעו ממנו לתפוס את ה"רואד ראנר". אלו שראו אותו (פיל לורד, דניאל שיינהרט וכו') התלהבו מהתוצאה הסופית, אך הסרט נגנז כדי לקבל החזר מס של 30 מיליון דולר. היו ניסיונות לקנות אותו, אבל ההצעות לא היו גבוהות מספיק לטעמו של זאסלב, וכרגע לא ברור אם אי פעם נזכה לצפות בו. זה היה גם הגורל הצפוי ל"הצילו כדור הארץ השתגע: לוני טונס הסרט" (The Day the Earth Blew Up: A Looney Tunes Movie) סרט אנימציה שהיה מיועד במקור לפלטפורמת Max (בעבר HBO Max) – הפעם עם הדמויות של דאפי דאק ופורקי פיג. הסרט הוקרן בפסטיבל האנימציה החשוב אנסי, וזכה לתגובות נלהבות מהקהל. הדבר עודד מפיצים מקומיים לרכוש את זכויות ההקרנה, וכך הוא גם הגיע לבתי הקולנוע בישראל.
את "כדור הארץ השתגע" ביים פיטר ברונגרט, מי שאחראי לפיתוח סדרת האנימציה Looney Tunes Cartoons שמשודרת ב- Max / HBO Max מאז 2020. ברונגרט הוא גם אחד מ-11 התסריטאים שעבדו על הסרט. ניכר שהוא מגיע עם אהבה אמיתית לדמויות שהופיעו בסרטי האנימציה הקלאסיים של וורנר, והערצה לאנימטורים שעמדו מאחוריהם כמו פריץ פרילנג, בוב קלמפט וצ'אק ג'ונס הגאון. לא מדובר בעוד ניצול מביך וירוד של הדמויות כמו שנעשה בסרטי "ספייס ג'אם". מצד שני, אהבה לדמויות ולאנימטורים אולי לא חסרה, אבל ברונגרט הוא לא צ'אק ג'ונס. גם אריק באוזה, מי שמדבב את דאפי דאק ואת פורקי פיג, הוא לא המדבב האגדי מל בלנק, אבל הוא מספיק מוכשר כדי שלא תצטרכו לחשוב על כך בכל פעם שאחת הדמויות תפתח את הפה.
"כדור הארץ השתגע" צריך להתמודד עם בעיות ואתגרים שקשורים למעבר מסרטים קצרים וקצרצרים לפורמט של פיצ'ר, ולתחושת החובה המופרזת שיש לבצע התאמות בהתאם לכללי התקינות הפוליטית העכשווית. לא כל הבחירות שנעשות בסרט הן אידיאליות, ואכן נדמה כי זה סרט שקהל היעד שלו הוא יותר בדגש על ילדים ממבוגרים (בארץ הסרט מוקרן גם בגרסה מדובבת). יחד עם זאת, חובבים בוגרים של הלוני טונס ימצאו בו מספיק נאמנות לרוח המקור כדי שגם הם יוכלו ליהנות מהתוצאה הסופית (בגרסה המקורית, כמובן).
העלילה מתחילה עם הינוקות דאפי ופורקי, שמי יודע מה היה עולה בגורלם אלמלא דמותו המיתית של האיכר ג'ים שגידל אותם, עד שלקראת בגרותם הוא חזר למימד השמיימי שממנו הגיע. פתיחה של הומור אבסורדי עם אלמנטים של אנימציה שנראים כמו מחווה ברורה לאנימציה של ג'ון קריספלוסי ("המופע של רן וסטימפי"). גם בהמשך ההשפעה של קריספלוסי תהיה מורגשת לפחות כמו זו של האנימטורים הקלאסיים של וורנר, אבל הסרט גם ישמור על מרחק ביטחון מדרגות ההקצנה והגועל שאליהם הוא מגיע במיטבו.
המניע העלילתי הבסיסי פשוט: דאפי ופורקי חיים בבית החווה לבדם, אך הם לא שומרים עליו ומצבו כה ירוד עד שיש איום בהריסה. אין ברירה ושני העצלנים צריכים למצוא עבודה. השליש הראשון של הסרט מוצלח בגלל אופיו המאוד לא רציף מבחינה עלילתית וסגנונית, דבר המאפשר לייצר מעין מחרוזת של סרטים קצרים. כולל התפרעות סגנונית מרשימה בסגמנט שבו שתי הדמויות עובדות כפועלים בבית חרושת למסטיקים.
ברקע מתפתחת עלילה של מה שנראה כמו פלישה חייזרית רבת-התכתבויות עם מד"ב/אימה משנות ה-50 ("פלישת חוטפי הגופות", "הדבר מהחלל החיצון", The Blob), ובני אדם שהופכים לזומבים נשלטים לאחר לעיסת מסטיק נגוע. אל דאפי ופורקי מצטרפת דמות חדשה – פטוניה פיג (קנדי מילו), טכנאית מזון במפעל המסטיקים. אז גם "בת", גם מושא לעניין רומנטי מצידו של פורקי, וגם דמות חכמה יותר (דבר קל למדי) משתי הדמויות הוותיקות. כאמור – היה אפשר להסתדר בלי. יחד הם צריכים להדוף את המתקפה של "הפולש" (פיטר מקניקול), חייזר מרושע למדי ששולט בזומבים בניסיונו לחולל הדבקה כוללת של האנושות (יש טוויסטים בהמשך העלילה).
ככול שהעלילה מתקדמת, וזונחת את המבנה דמוי שרשרת סרטים קצרים, החולשות מתבלטות. הרבה מאוד טקסט מושם בפי הדמויות כדי שהילדים יוכלו לעקוב אחרי מה שקורה. לטעמי סרטי הלוני טונס במיטבם כשהם עם מינימום של דיבור, ולכן סרטי ה"רואד ראנר" של צ'אק ג'ונס, שבהם הדמויות כלל לא מדברות, הם הפסגה. כאן יש קשקשת מופרזת, במיוחד כשמשתלב הקו העלילתי הרומנטי. בנוסף, ככול שהעלילה מתקדמת, יש מעבר מהתכתבות חיננית עם מקורות קולנועיים קודמים, לסצנות בהשראת סרטי מד"ב עכשוויים יותר, בדרך שלעיתים יוצרת רושם של עצלות יצירתית. למרות הסתייגות אלו, זהו עדיין בידור מספק לחובבי הדמויות – בכל גיל.
