בשבוע בו נפטר ז'אן-לוק גודאר, נדמה כי צפייה בכל סרט, אך בוודאי סרט צרפתי, זוכה למשמעות נוספת. כשהוא וחבריו לקבוצה המתגבשת של "הגל החדש" כתבו בשנות ה-50 בכתב העת "מחברות הקולנוע" הם נהגו לעלוב בקולנוע שהיה לטעמם שמרני ומיושן. קולנוע שמפגין ליטוש טכני, ומנסה לספר היטב את סיפוריו, ובמקרים רבים מכפיף עצמו לעלילתו של מקור ספרותי "מכובד". פרנסואה טריפו התייחס בבוז לסרטים אלו כמשתייכים למה שהוא כינה "מסורת האיכות".
אשליות אבודות - טריילר
קל לנחש מה גודאר היה חושב על "אשליות אבודות" (Illusions perdues), העיבוד לרומן (שכתיבתו הסתיימה ב-1842) של הסופר והמחזאי הצרפתי אונורה דה בלזק, והדגמה מלאה של כל מה שהוא בז לו כבר לפני כ-70 שנה. אבל, אם נניח בצד את האליטיזם של קולנוענים רדיקליים ומעריציהם האדוקים, גם לקולנוע הקלאסי, כשהוא מבוצע היטב, יכול להיות ערך לא מבוטל. העיבוד של הבמאי-תסריטאי קסבייה ג'יאנולי לא מציג שפה קולנועית מהפכנית, אבל הוא מצליח לעבד יצירה מאתגרת לסרט בעל קצב וטון מעודכנים. אין פלא שיצירתו זכתה בחמישה פרסי סזאר, בכללם לסרט הטוב ביותר, לצילום ולתסריט המעובד.
לביקורות סרטים נוספות:
עלילת "אשליות אבודות" מתרחשת לאחר נפילתו של נפוליאון, בתקופת הסוערת מבחינה חברתית של רסטורציית בית המלוכה הבורבוני. ג'יאנולי והתסריטאי השותף שלו ז'אק פייסקי נדרשו לפתח אסטרטגיה יעילה לקיצור הרומן עב הכרס של בלזק לתסריט שאורכו מתקבל על הדעת, ולהשיג קוהרנטיות עלילתית ותמאטית. הסרט, שאורכו קצת מעל שעתיים ועשרים דקות, כולל מספר רב של דמויות ומעמדים עלילתיים. יחד עם זאת קל לעקוב ולהבין את הקשר בין האירועים, ומי שלא מכיר את הרומן לא יחוש שהמהלך העלילתי המוצע לא בוצע באופן מספק.
הרומן של בלזק מחולק לשלושה חלקים והוא מספר את סיפור עלייתו המהירה ונפילתו של משורר צעיר ורומנטיקן בשם לוסיאן מהעיירה אנגולם בדרום מערב צרפת. הוא מגיע לפריז ומנסה לתמרן בין ענף העיתונות שהחל לשגשג באותה תקופה בחוגים הליברליים, ובין עולמם של "המלוכנים" בני מעמד האצולה. העיבוד מקצר באופן ניכר את האירועים שהובילו את לוסיאן לפריז, ומשמיט לחלוטין את מה שהתחולל לאחר חזרתו לאנגולם. המיקוד הוא בזירות השונות של החברה הפריזאית התוססת, בדרך שהופכת את הסרט לרלוונטי באופן מפתיע לצופים העכשוויים המגיעים מעולם של "פייק ניוז" ו"עובדות אלטרנטיביות". כל כך רלוונטי לזמננו עד שהצופה החסר היכרות עם אופי התקופה, עשוי לתהות "האם זה באמת היה כך?" תהייה שהיא אינדיקציה למידת הרלוונטיות של הסרט לקהל במאה ה-21.
לוסיאן שרדון (בנז'מין וואזן), עובד לפרנסתו בבית דפוס באנגולם, אך הוא מייחל שיכירו בכישרונו כמשורר, כמו גם בטוהר רגשותיו אותם הוא מבטא בשיריו. הפטרונית והמאהבת שלו היא הברונית לואיז דה בג'ארטון (ססיל דה פראנס) הנשואה לבעל עשיר המבוגר ממנה בשנים רבות. חשיפת הניאוף מחייבת את לוסיאן לחפש את עתידו ותהילתו בפריז. את הדרך לשם הוא עושה בכרכרה יחד עם הברונית, אבל הוא עתיד לגלות כי למחשבות נאיביות על אהבת אמת ומימוש אמנותי אין מקום בעיר הגדולה.
את הקצבה הכספית שקיבל עם עזיבתו הוא מבזבז במהירות על בגדים שיאפשרו לו, כך הוא מאמין, להיות בן הלוויה של הברונית בהיכלי החברה הגבוהה. הוא מציג את עצמו כ"לוסיאן דה רומפרה", כשם המשפחה של אימו שהגיעה מרקע של אצולה, אך התרוששות משפחתה הובילה את האם לחתונה עם אביו נמוך המעמד. לוסיאן לא מכיר את הקודים של לבוש והתנהגות ולא מבין עד כמה הוא נראה מגוחך בעיני האליטה. ההזמנה שלו לבית האופרה, האירוע בו הוא היה אמור לעשות את צעדיו הראשונים בחברה הגבוהה, הופך לפיאסקו המחסל במהירות את שאיפתו להסתפח אליה. הברונית עצמה היא בת חסות של המרקיזה ד'ספאר (ז'אן באליבר), אישה מרושעת שעתידה להוביל למפלתו העתידית של לוסיאן.
שבור לב ומרושש לוסיאן מוצא עבודה כמלצר, אבל מצליח להתחבב על עורך עיתון צעיר בשם אטיאן לוסטו (וינסנט לקוסט). תחת חסותו לוסיאן מתוודע לעולם הפרוע והציני של סמרטוטני הרחוב, שבהם כל דבר שנכתב - ביקורות על מחזות וספרים, טקסטים המתייחסים למעשיהם הטובים והרעים של בני אדם – תלוי בסכום הכסף ששולם לעיתון ובאינטרסים של מי ששילם. הכותבים משולים לבעלות המקצוע העתיק בעולם, וחלומותיו של לוסיאן על תהילה אמנותית יוחלפו בעוצמתו של הבריון השנון שבכתיבתו יכול לרומם ולהשפיל.
כשקרנו של לוסיאן תעלה הוא ינסה לסחוט מו"ל מצליח ואנאלפבית (בגילומו של ז'ראר דפרדייה) לפרסם את ספר השירים שלו. הוא יפתח יחסי יריבות/חברות עם הסופר הצעיר ראול נתן (קסבייה דולאן), אדם בעל כישרון אמיתי שלוסיאן לא יכול אלא להעריך, אבל הכרה זו אינה מתיישבת עם הביקורת הקטלנית שלוסיאן נדרש לכתוב על ספר הביכורים שלו. הוא מתאהב בשחקנית הצעירה קוראלי (סלומה דואלס) ומפלס לה דרך למה שעשויה להיות הצלחה גדולה על במת תיאטרון מכובדת, למרבה הצער, בעולם שכולו נגוע באינטרסים ומניפולציות, גם מה שמגיע ממקום של רגש כנה עשוי צפוי להיות מוכתם. לוסיאן מנסה לתמרן בין הליברלים למלוכנים, אך המשחק החברתי יתגלה כגדול על מידותיו.
החלק הראשון של הסרט מזכיר את הטון הסרקסטי והמאופק של עיבודים ספרותיים מקבילים כמו "בארי לינדון" (1975) של סטנלי קובריק ו"עידן התמימות" (1993) של מרטין סקורסזה. עם ההתקדמות של לוסיאן בעולם הפרוע והתזזיתי של עיתונות הביבים הפריזאית "אשליות אבודות" מזכיר יותר את הבכחנליה ב"הזאב מוול סטריט" (2013) של סקורסזה בגרסת המאה ה-19.
את הסרט מלווה קול של מספר חד אבחנה שזהותו תתגלה בסופו. המספר מוסיף פרטי מידע חיוניים לעולם המוצג, ומאפשר למקד את תשומת הלב של הצופה לגבי מה שנסתר מעיניו של הגיבור. נוכחותו המתמדת מאפשרת לתמצת באופן שנון ודינמי אירועים רבים בעולם הבדיוני. למרות ש"אשליות אבודות" הוא עיבוד לרומן מלפני 180 שנה, אין זה קולנוע שערכו מתבסס באופן בלעדי על "איכותו המכובדת" של המקור הספרותי, אלא כזה המציע בידור כתוב, משוחק ומבוים היטב.
